למה הם מפחדים להגיד שברצונם להתגרש?
כדי שלפרידה יהיה סיכוי טוב להתנהל בשלום, על יוזם הפרידה לקחת על עצמו את הנטל של האמירה הברורה שהנישואים הגיעו לסוף הדרך. אלא שמרבית האנשים מתקשים לעשות זאת. להלן 6 פחדים שמנהלים את דחייני הפרידה
הוא פותח את הפגישה שלנו במילים הבאות: "אני לא יודע איך לומר לה שאני רוצה להתגרש. כשאני מנסה להגיד לה שזה נגמר בינינו, היא מבקשת שנלך לטיפול זוגי ונעבוד על הקשר. באותו רגע אני נאלם דום, לא יודע מה לענות לה. איך היא לא מבינה שמבחינתי אין יותר קשר שעליו צריך לעבוד? הבעיה היא שזה חוזר על עצמו כל הזמן, ובינתיים שום דבר לא משתנה".
האזינו: איך לשתף יחד פעולה אחרי הגירושים?
10 משפטים שאסור לומר כשמחליטים להתגרש
במקרה אחר מישהי מספרת לי שהיא רוצה להתגרש כי חיי הנישואים אינם מיטיבים איתה. שאין ביניהם אינטימיות יותר, אבל כן יש הרבה מאוד כעס. היא אומרת לי שהיא רוצה שהוא יגיע לפגישה אצלי ביחד איתה, ושבפגישה הזו הוא יבין שהם בדרך לגירושים. "אם אפשר", ביקשה מובכת, "עדיף שתגידי לו את זה בעצמך, כי אני ממש מפחדת מהתגובה שלו".
מישהו חייב להגיד את זה בקול רם
כדי שלפרידה יהיה סיכוי טוב להתנהל בשלום, על יוזם הפרידה לקחת על עצמו את הנטל של האמירה הברורה שהנישואים הגיעו לסוף הדרך. לשם כך עליו להיות שלם עם ההחלטה במידה כזו שהלבטים וההתחבטויות לא יעצרו אותו. לכן, כשאני שומעת אישה או גבר מספרים לי שהם לא מצליחים לומר לבן הזוג שלהם שהם רוצים להיפרד, אני בודקת איתם עד כמה הם שלמים עם הפרידה. אחרת בן הזוג מרגיש את זה ואם הוא איננו מעוניין בפרידה, ככל הנראה שהוא יצליח למסמס את השיחה כאשר יאמר דברים שרק יעצימו את הלבטים.
כדי להבין מה באמת מונע את היציאה למסלול של פרידה, אני שואלת אותם מה מטריד אותם בקשר לפרידה, כי הפער בין התחושה שהגיע הזמן להיפרד לבין היכולת להפוך את התחושה הזו להחלטה ולמהלך שיוביל לפרידה יכול להיות גדול מאוד, לפעמים כמעט בלתי עביר. הפער הזה מורכב מגורמים שונים שטורדים את מנוחתו של מי שרוצה להיפרד. כל אחד מהם משמעותי בפני עצמו. להלן כמה מהגורמים הללו.
תחושת כישלון ובושה
בסטטיסטיקות שמתפרסמות ומציגות אחוזים גבוהים של גירושים, אין נחמה לאדם הפרטי. באופן אישי, התחושה של החלום ושברו היא תחושה מאוד-מאוד קשה. אנחנו גדלים וחיים בתרבות שמקדשת את חיי המשפחה, תרבות שבה הקמת משפחה היא ערך עליון ונכסף (ומספיק להסתכל על מאבק הלהט"ב על זכותם להקים משפחה המוכרת ככזו בדין). מאידך, הביטוי "פירוק משפחה", למרות שמדובר בפירוק הנישואים, מייצג את החוויה שיש לבני זוג לא פעם, שהם למעשה נכשלו במשימה החברתית-תרבותית של הקמת משפחה.
רגשי אשמה
אם החוויה היא שהמשפחה מתפרקת, ברור שיש מי שסובל מכך, ובראש וראשונה – הילדים. מה המשמעות של ההחלטה של אחד מבני הזוג לחפש את האושר האישי שלו? האם משמעות הדבר היא שהאושר האישי בא על חשבון האושר האישי של בן הזוג האחר או של הילדים? אם כך, הבחירה של אדם לעשות משהו למען עצמו באה על חשבון האחר, ומכאן צומחים רגשי האשמה שיכולים להיות כבדים למדי.
פחד כלכלי
הרבה יותר קל לפנטז על חיים בלי בן הזוג, בזמן שממשיכים לשלם ביחד את החשבונות. אבל מי שנערך לפרידה חושב גם על היום שאחרי, והתארגנות כזו מציפה, במקרים רבים, את החרדה מפני העלות הגבוהה יותר שתהיה כאשר המשפחה תתנהל בשני בתים. כאשר יש פער גדול ברמת ההכנסה בין בני הזוג, או כאשר רמת ההכנסה של המשפחה אינה גבוהה, ברור שפרידה תצריך הצטמצמות. ויותר מכך, יתכן שלאחד מבני הזוג יהיה קושי כלכלי ממשי. אולי עדיף להמשיך לסבול מבחינה רגשית, אבל לא לחשוש ממחסור פיזי?
פחד מבדידות
את הבדידות שחווים בנישואים קל למסך באינטראקציות עם הילדים, עם המשפחה המורחבת ועם חברים. לאחר פרידה יתכן שתהיה בדידות שממנה כבר יהיה קשה יותר להתעלם. הצצה באתרי ההיכרויות מבהירה עד כמה אנשים לאחר גירושים מחפשים וכמהים לקשר חדש, ועד כמה הדבר אינו פשוט לאף אחד ואחת מהם. האם אמצא אהבה לאחר הגירושים? האם אזדקן ביחד עם בן/בת זוג או לבד? הן שאלות שמציפות פחדים עמוקים השוכנים אצל כל אחד מאיתנו.
אובדן הסטטוס החברתי
ואם לא די בפחד מבדידות, לא פעם מתעוררת השאלה איזה מהחברים של בני הזוג יישאר חבר גם לאחר הגירושים. האם ימשיכו להזמין אותי למעגלים החברתיים של החברים הנשואים, האם אמשיך להשתייך לאותם מעגלים חברתיים, או שאצטרך לחפש לעצמי את המעגלים החברתיים של אלו שלבד, שמקימים לעצמם קבוצות חברתיות שתנאי הסף להצטרפות אליהן הוא הגירושים עצמם? לקראת פרידה אנשים שואלים את עצמם מה זה אומר עליהם. האם הם יתויגו כגרושים, ועד כמה הגירושים יגדירו את הזהות האישית שלהם.
כוחו של הרגל
כשרגשי אשמה, תחושת כישלון ופחד כלכלי וחברתי מלווים את ההחלטה להיפרד, הכניסה לתהליך הגירושים היא כניסה לסוג של לימבו – "העולם הישן" של הנישואים כבר אינו קיים, ועדיין לא נוצר "העולם החדש" של היום שאחרי, שבו אלה שמתגרשים חשים בנוח מבחינה רגשית, חברתית וכלכלית. המטלות שעליהם לבצע עד שירגישו נינוחות במצבם החדש הן רבות ממדים ואינן קלות לביצוע. קל יותר להישאר בחיי הנישואים, במקום המוכר, שגם אם אינו נעים, הרי שאין הפתעות באי-הנוחות שבו. בעולם הזה תמיד ניתן לפנטז שאחרי החגים, לאחר בר המצווה, כשהילד הצעיר יסיים תיכון או צבא, ניתן יהיה להיפרד. בינתיים רק צריך לסחוב הלאה...
אז מה הפלא שבני הזוג של אלה שרוצים להיפרד אבל מהססים ומפחדים לצאת למסלול הלא נודע הזה, מצליחים להשהות את התהליך, לדחות את השיחה המכריעה ולא פעם למסמס את הדיבור על הפרידה? אתם מבינים, זה לא בן הזוג האחר שמעכב את הפרידה, אלא התחושות, הפחדים והחרדות של מי שרוצה להיפרד. הם אלו שעוצרים את התהליך, דוחים את ההתמודדות עם היציאה לדרך חדשה ובמקרים שבהם כבר ממש קשה להמשיך, גורמים להם להגיד – "אני לא יודע/ת איך לומר לה/ו שאני רוצה להיפרד".
עו"ד נילי שילה היא מגשרת משפחתית ממשרד א. שילה ושות' עורכי דין
