שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    גם לקהילה הגאה יש חושך שעליה לגרש
    "אני מאמין שכדי להאיר את העולם צריך להאיר קודם כל את הבית שלי, את המשפחה שלי ואת הקהילה שלי, ורק אז 'להתפנות' לתקן את העולם". עמית לב ברינקר עם רעות חולות שעל קהילת הלהט"ב למגר

    נר זיכרון ודגל הגאווה (צילום: Shutterstock)
    תדליקו את האור. חשוך אפילו אצלנו(צילום: Shutterstock)
     

    אני אוהב נרות ואור, וחנוכה הוא החג היהודי היחיד שאני באמת אוהב. ההבנה שהחג הזה הוא לא רק ניצחון היסטורי, אלא חלק ממסורות עולמיות של הדלקת אור בימים הכי חשוכים של השנה, מאפשרת לי להוסיף להדלקת הנרות היומית ברכה או שתיים שקוראת לגרש מתוכנו את החושך. אני מאמין, בשיא הכנות, שכדי להאיר את העולם צריך להאיר קודם כל את הבית שלי, את המשפחה שלי, את הקהילה שלי ורק אז "להתפנות" לתקן את העולם. אז לכבוד חנוכה חשבתי על כמה דברים שהייתי שמח למגר מתוך הקהילה שלי, קהילת הלהט"ב, בדגש עלינו, ההומואים. אף אחד מהם לא מיוחד רק לנו, אבל כמאמר השיר - רק על עצמי לספר ידעתי.

     

    1. מיזוגיניה ושוביניזם

    זאת לא רעה חולה להט"בית, אבל משום מה היא עדיין מוצאת לה בית חם אצלנו. גברים הומואים לא "זקוקים" לנשים, אנחנו יכולים לבנות מעגל חברתי שבו לא תהיה אפילו אישה אחת. תוסיפו לזה את העובדה שכולנו גדלים בחברה שוביניסטית ודי מיזוגינית גם ב-2018, ותבינו כמה קל ליפול לזה. ולא, לא כל ההומואים שוביניסטים, ממש לא. אבל אלה שכן – שוביניסטים מספיק בשביל כולנו. מאלה שמכנים נשים "כוס", ועד אלה שמסרבים להכיר במורכבויות של שימוש באישה פונדקאית. בסופו של דבר, פמיניזם הוא לא רק לנשים, הוא לכולנו ובעיקר ללהט"ב, כי הוא בוחן מחדש ומפרק את הקשר בין גבריות לבין התנהגות גברית, אותה התנהגות שבשמה אנחנו מוקעים כ"נשיים מדי" או אפילו סתם כ"בוגדי מגדר" שלא "מוכנים" להימשך לנשים.

     

    2. זנות

    לא, לא רק אצלנו, כמובן. מצד שני, הקלות שבה זנות מקבלת הכשר כחלק מהשחרור המיני המבורך שלנו היא בעיה עצומה. כלהט"ב, אנחנו חשופות וחשופים הרבה יותר לניכור משפחתי, וככל שגיל היציאה מהארון יורד, כך גדל הסיכוי שנער או נערה להט"ב ימצאו את עצמם ברחוב, נתונים לחסדיהם של מי שמציע להם מיטה ללילה בתמורה ליחסי מין. אחרים מצדיקים את צריכת הזנות מצעירים או קטינים בכך שמגיל מסוים הומואים כבר לא "נספרים", וזאת הדרך היחידה שלהם לקבל קצת סקס.

     

    אני יודע שזה נשמע לחלקכם כמו משהו מאוד רדיקלי, אבל סקס זאת לא זכות. וזה רק גברים - הקהילה הטרנס*ית מוצאת את עצמה בייצוג יתר במעגלי הזנות השונים. האפליה בשוק העבודה, האפליה החברתית וגורמים רבים אחרים הופכים את העיסוק בזנות לאופציה טובה והגיונית לנערות טרנסיות רבות. יש מספר גישות בנוגע לזנות, אבל דבר אחד חייב להיות קו אדום - רכישה של "שירותי מין" מצעיר או צעירה הנמצאים במצוקה, לא באמת מסייע להם - לא כלכלית ולא רגשית.

     

    זנות היא בחירה לעתים רחוקות בלבד. ברוב המקרים היא "בחירה" בין הישרדות לבין מוות. נכון שכהומואים אנחנו גם ככה מזדיינים מלא ולכאורה אין הבדל, אבל שורדת זנות כבר תיארה את זה בצורה מושלמת - "דמיינו שאתם נכנסים לסופרמרקט ואתם צריכים לשכב עם כל מי שנמצא שם: קופאים, מחסנאים, קונים, ספקים ומנקים. אתם לא יכולים לסרב, אתם לא יכולים לבחור. מהרגע שנכנסתם לסופרמרקט הזה, אלה הכללים".

     

    3. סמים

    סמים נחשבים ל"בעיה" קהילתית כבר שנים, אבל ההתייחסות הזאת לסמים באופן גורף יצרה את הבעיה. אני לא איתמם - "ירוק" ו"חום" זה בקושי סמים, ומסביבי יש רבים שמשתמשים באמ.די, ג'י וסמי מסיבות אחרים. הם משתמשים בזה באחריות, ומסיימים את הערב במצב טוב יותר ממי שחיסל חצי בקבוק וודקה באותה מסיבה. אבל כשעוברים לדברים יותר קשים אנחנו בבעיה - יותר ויותר קריסטל מת' מופיע אצלנו עם השם החמוד "טינה", ויחד איתו יושב גם ה"נייס גאי" שהוא הכול חוץ מנייס. ראיתי אנשים נהרסים מהסמים האלה, ראיתי אנשים מנסים פעם אחת ונשארים עם זה לנצח. תשמרו על עצמכם, תשמרו על אחרים.

    כדורי אקסטזי (צילום: shutterstock)
    כדורי אקסטזי. תשמרו על עצמכם ותשמרו על אחרים(צילום: shutterstock)
     

    4. סולידריות

    למעשה היעדרה של הסולידריות הוא מה שמפריע לי באמת. השבוע ציינתי את זה בהקשר של אמן בולט בקהילה שבחר לשתף פעולה עם אמן אחר שלשמו נקשרו פרשיות ניצול מיני של נערות. במקביל, מחאת הנשים זכתה לקיתונות של שנאה בדיונים קהילתיים שמנסים לגמד את גודלה של האלימות שנשים חוות. שלא תחשבו שאני יוצא מהבית לכל הפגנה - רחוק מזה. אנחנו יכולים להביע סולידריות גם בכך שאנחנו מעלים נושא לדיון פומבי, אבל אנחנו לא יכולים להמשיך להתעלם מקבוצות אחרות, ובטח שלא להקטין מאבקים של אחרות ואחרים.

     

    5. הטרדות מיניות

    כבר שנה שהרשת גועשת סביב#MeToo, ויותר ויותר מאיתנו לומדים מחדש כללים שלא ידענו, אבל לפעמים יש לי הרגשה שזה פוסח עלינו, ההומואים. נכון שאנחנו לא תמיד מרגישים מאוימים פיזית מגבר אחר שמעביר לנו יד על התחת במסיבה, ואנחנו לא מסתובבים בעולם בתחושה שאנחנו מותרים לכל אחד, אבל גם לנו מותר להגיד שאנחנו לא רוצים את זה - לא במסיבה ואפילו לא במקומות כמו הסאונה או מסיבות ה"ביף", וגם אם מישהו הגיע במטרה להזדיין או כל דבר אחר, אפשר להיות קצת יותר רגישים. מהצד השני, יש כאלה שבטוחים שהטרדה מינית היא הטרדה מינית רק אם את/ה נמשכ/ת לאדם השני. אז לא, חברים יקרים, ממש לא. גם אם אתה הומו, זה ממש לא קול להיצמד למישהי במסיבה של הומואים ולרקוד איתה כי צחוקים ועניינים, בלי שווידאת שבא לה.

     

     

    6. ביפוביה

    כאילו שזה לא מספיק שכולנו אוכלים את החרא הקולקטיבי של הלהט"בופוביה, יש גם את אלה שבוחרים להילחם גם במי שהם חלק מאיתנו. הם יספרו לכם שביסקסואלים הם הומואים בארון, ביסקסואליות הן סטרייטיות מתנסות, ושאסור לצאת איתם כי יום אחד הם יהפכו להטרוסקסואלים/ות או יבגדו בנו כי ככה זה. מילא לשמוע דבר כזה מסטרייטים שמעולם אפילו לא חשבו על עולם שהוא לא הטרוסקסואלי לחלוטין, אבל מהומואים או לסביות שהעולם מסביבם עדיין מפקפק ומבקש להמיר חזרה הרבה מהם? וזאת רק הדעה לגבי ביסקסואלים - יש בקהילה עדיין מקומות שאם אני אנסה להרחיב את המונח לפאנסקסואלים או פוליסקסואלים (שתי העדפות מיניות שמבוססות על תפיסה שישנם יותר מגדרים מגבר או אישה), ישלחו אותי לאשפוז כפוי.

     

    7. טרנספוביה

    ואם אתם חושבים שהביפוביה חמורה, חכו שתפגשו את הטרנס פוביה. אבל בעצם אני כבר לא בטוח ובכלל, מה זה משנה? הטרנספוביה מקבלת כל כך הרבה צורות, החל מהדרה של נשים טרנסיות ממרחבים נשיים ועד דחייה וגועל מאנשים טרנס* והלעגה של המגדר שלהם.

     

    אני מבין, חבר'ה; נראה שכדי להתקבל כנורמליים, אנחנו צריכים לקחת את הקו שמסמן את הנורמליות הזאת ולצייר אותו מחדש, הפעם כשאנחנו בעברו ה"נכון". אבל זה לא נכון וזה לא יקרה, ובדרך אנחנו נזרוק מתחת לגלגלים אנשים אחרים, במקום לקחת את פיסת הגיר הזאת שנתנו לנו, ולצייר את הקו כך שיכלול גם אותם/ן.

     

    ייתכן שמי שלא מכיר אותי וקורא את הטור הזה חושב שכל מה שיש לי להגיד זה ביקורת כועסת. זה נכון, יש לי הרבה ביקורת וגם הרבה מאוד כעס. אבל יש לי גם תקווה כי אני רואה שאנחנו משתנים, שאנחנו מתבגרות, שאנחנו נצליח בסופו של דבר להדליק את האור בכל הפינות החשוכות, ולהאיר את העולם כולו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Shutterstock
    להדליק את האור, גם בתוך הקהילה עצמה
    צילום: Shutterstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים