שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    ביקורת סרט - "תעלומה בסילבר לייק": הפער בין הרצוי למצוי

    כפי שלימד אותנו בעבר "חלון אחורי", השילוב בין זמן פנוי ומציצנות, יכולים להפוך כל גבר בטלן וקצת סוטה לבלש. אבל להבדיל מיצירת המופת של היצ'קוק, סילבר לייק אומנם מציע אווירה פילם נוארית, אבל לא יותר מזה. עודף פרטים, מפגשים הזויים ורצף מחשבות לא קוהרנטיות, יגרמו גם לצופה הסבלני ביותר לאבד עניין


     

    בסרטו השלישי החליט הבמאי דיוויד רוברט מיצ'ל להיכנס למגרש של הגדולים. לפני ארבע שנים הוא עשה את סרט האימה "It Follows" שזכה לביקורות מתפעלות, ושמיקם אותו בעמדה הנחשקת והנדירה של במאי שיכול לדחוף את הפרויקט השאפתני ביותר שנמצא אצלו במגירה. לטרנטינו הייתה הזדמנות אחרי "כלבי אשמורת" לעשות סרט שמורכב משלושה סיפורים השזורים האחד בשני במבנה הזמנים שלהם. התוצאה הייתה "ספרות זולה", יצירת מופת שהפכה לאחד הסרטים המכוננים של שנות ה-90. לריצ'ארד קלי אחרי "דוני דארקו" הייתה הזדמנות לעשות את האפוס השאפתני, גדוש, פרנואידי, מטורלל ובמהותו מאתגר כל ניסיון פענוח – "עלילות סאות'לנד" (2006). התוצאה הייתה כישלון מסחרי מוחלט וקיטוב של המבקרים בין הרוב שראה בו קשקוש יומרני והמיעוט שחשב שמדובר ביצירת מופת. הסרט האחרון שקלי עשה היה לפני עשור.

     

    בין שתי האופציות נראה ש"תעלומה בסילבר לייק" (Under the Silver Lake) קרוב הרבה יותר באופיו ובגורל המצפה לו לסרט של קלי ולא לזה של טרנטינו. הקרנתו בפסטיבל קאן האחרון לוותה בתחושת אכזבה כוללת של הביקורת העולמית. הוא יצא ללא פרסים מהתחרות, והפצתו בבתי הקולנוע נדחתה שוב ושוב, כשברקע היו שמועות (שהתבדו) על עריכה נמרצת של העותק הבעייתי שהוקרן בקאן. קשה להאמין שהתוצאה הנוכחית תביא צופים רבים, או תותיר חותם על עונת הפרסים הקרבה.

     

    "סילבר לייק" מציע מעין עלילת נואר קונספירטיבית ופתלתלה באורך של שעתיים ועשרים דקות, הנעה בין מציאות הזויה ותודעה מעורפלת. בין המרחב הפיזי של לוס אנג'לס והמרחב הסמלי של ייצוגיים קולנועיים הנמצאים ברחובות, בבתי הפאר של האולטרה עשירים, בבתי הקברות, ועמוק מתחת לאדמה. מבחינה זו "סילבר לייק" שותף לדיאלוג עם "מלהולנד דרייב" של לינץ', "ביג לבובסקי" של האחים כהן, "מידות רעות" של פול תומס אנדרסון, ואולי, באופן רלוונטי יותר להווה, סרטו השני של דמיין שאזל, "לה לה לנד".

     

    הגיבור הוא סם (אנדרו גרפילד), גבר בתחילת שנות ה-30 לחייו, שנמצא בלימבו שלא ברור מתי הוא החל. בשכונה שלו, אי שם במזרח לוס אנג'לס, מזהירים מפני רוצח כלבים המסתובב חופשי. מצפייה בסם ניתן לחשוד שאולי הוא האשם בכך: הוא לא עובד, לא משלם שכר דירה, לא נראה שיש לו עיסוק קבוע ביומיום מלבד רביצה במרפסת והתבוננות במשקפת בשכנה לא צעירה שמטפלת בתוכים שלה בעירום חלקי. הוא עומד להיות מפונה מדירתו בתוך חמישה ימים, אבל זה לא מדאיג אותו מספיק בכדי שהוא יעשה דבר מה בנידון. השילוב הלא בריא בין פנאי למציצנות, כפי שלימד אותנו "חלון אחורי", הופך בטלן-סוטה לבלש. לא במקרה יש בסרט עשרות התייחסויות להיצ'קוק ולסרטיו.

     

    מתוך
    מתוך "תעלומה בסילבר לייק"
    שכנה צעירה ויפה בשם שרה (ריילי קיו) לוכדת את מבטו של סם. מפגש בדירתה, הכולל צפייה בסרט של מרלין מונרו "איך להינשא למיליונר" (1953), מתקדם למקומות חיוביים עד שהוא נקטע במפתיע עם חזרתן של השותפות. למחרת בבוקר היא כבר לא שם, והדירה רוקנה מתכולתה. היעלמותה הופכת את סם לבלש חובב. בחלום שיהיה לו, שרה תתיישב בעירום על שפת הבריכה כמו מרלין מונרו ב"משהו חייב לקרות" (1962), ובעודה משגרת אליו חיוך פתייני יצאו מגרונה נביחות כלב. המציאות שבה הוא יחפש את שרה לא תהיה קוהרנטית יותר, ומנגד, החלום עצמו קוהרנטי למדי בהיותו דחיסה של אלמנטים שכבר הוצגו קודם.

     

    אין טעם לנסות ולתאר את המפגשים ההזויים שהחיפוש אחר שרה יביא עמו. בכללם לא מעט צעירות יפות, שחקניות מתחילות המספקות שירותי ליווי, יוצר חוברות קומיקס עם תכנים לוקאליים-קודרים-קונספירטיביים, מלחין זקן ומפלצתי, להקה שבה "ישו" חובר ל"בנות של דרקולה", הומלסים המכירים את הפינות הנסתרות של לוס אנג'לס, בת של מולטי מיליונר שאביה נהרג, ומפגש עם בואש המותיר את סם עם ריח שלא יצליח להיפטר ממנו. האתרים השונים בהם העלילה מתרחשת ינועו מהדירה המבולגנת של הגיבור, למסיבות היפסטרים, לבית קברות של כוכבים ובימאים הוליוודיים, ולמקומות הנקשרים לפעילותה של הרשת הנחשפת בדרכה הלא-מתפענחת-על-פי-ההיגיון של העלילה.


    מתוך

    מתוך

    הבעיה היא שככל שהסרט מתקדם, כך גוברת הסכנה שהצופים יאבדו עניין. בכל סצנה שותל מיצ'ל עוד ועוד פרטים שנראים בעלי חשיבות ובמקביל, דוחה את הרגע בו תהיה להם משמעות. הניסיון של סם לפענח את המסר המוצפן, מוביל אותו לאקטים ששפיותם גבולית: חיפוש בתקליטים שמנוגנים לאחור, שימוש במפות שמסתתרות בקופסאות דגני בוקר, וליטוף ראש פסל של ג'יימס דין. הסצנות עצמן מבוצעות באופן מרשים – עבודת הצילום של מייק גיאולאקיס, והמוזיקה של "דיזסטרפיס" שמשלימה את הנוכחות של היצ'קוק / לינץ' בהיותה מהדהדת את ברנרד הרמן / אנג'לו בדלמנטי. אבל כל זה לא ימנע מהקהל לעבור מאי הבנה לאיבוד עניין.

     

    מתוך

    שאלת הממשות של כל סצנה היא פחות חשובה. יתכן שחלק מהסצנות כלל לא התרחשו ב"מציאות", ואולי כל הסרט הוא סוג של רצף מחשבות מפוזיציה מנטלית ספציפית בה נמצא הגיבור. כשמדובר על לוס אנג'לס של הסרט ממילא מוטל ספק בעצם קיומה של "מציאות". מבלי לפרט, נדמה כי בחלקו האחרון של הסרט מתגלה הפרט בחייו של סם המאפשר לבנות את האמצע של המבוך. הדבר, הפשוט באופן מפתיע, שבאמצעותו ניתן להבין חלק ניכר מהדברים שהתרחשו בין אם מדובר במציאות, דמיון, או אזור דמדומים בין השניים.

     

    יש לא מעט דברים מרשימים ב"סילבר לייק" חרף הפער הניכר בין שאפתנות לביצוע. סביר להניח שקהל הצעיר, במיוחד כזה שמחבב את עולם הדימויים אתו הסרט מתכתב, ייהנה ממה שמיצ'ל מציע גם אם הדבר יחייב השעיה סבלנית של הצורך להבין כל דבר שקורה.  

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    תרבות - תעלומה בסילבר לייק
    לאתר ההטבות
    מומלצים