לצחוק דווקא היכן שכואב

כשאתה מגיע למיטה של ילד חולה ומסתכל בעיניו העצובות והעייפות מהטיפולים הקשים, אתה מבין שאתה צריך לעשות משהו אחד קטן – להעלות לו חיוך על השפתיים. זו משימה לא כל-כך פשוטה ולעיתים אף קשה מאוד לראות ולחוות את המחזות בבתי החולים, אבל בסוף אני יודע שאין תחושת סיפוק גדולה מאשר לשמח ולעודד ילדים אלו.

לכן, כשמועדון "חבר" החליט לתרום וליזום קורס ליצנות רפואית בפנימיית "מקווה ישראל" בה אני לומד, לא היה לי ספק שאהיה הראשון להירשם. איציק הליצן - הליצן הרפואי של בית החולים שניידר, העביר לנו סדרת מפגשים, הכוללת כלים להתמודדות וסיורים מעשיים בבתי החולים, כשבסופם כל אחד מאתנו ימשיך להתנדב במחלקות בתי חולים ולתרום בכוחות עצמו.

לצערי, אני מכיר את מחלקות בתי החולים גם מקרוב, ברמה האישית. לעיתים נדמה לי שהמסכה, הצחוק והאיפור המוגזם שאני עוטה על הפנים רגע לפני ההגעה למחלקה, עוזרת לי להתמודד גם עם המשברים המשפחתיים שלי. אבא שלי, עמוד התווך של המשפחה, נמצא כרגע במאבק ממושך וקשה עם מחלת הסרטן.

לאמץ את המקום האופטימי והמחזק

אבא, זה שרצה לשלוח אותי לפנימיית ספורט ברוסיה עם החינוך הנוקשה והשאיפה התמידית למצוינות, פתאום נמצא במקום הכי חלש ועצוב שיש. הסיטואציה הזאת הפכה אותי בין רגע מילד בן 17 שכל ענייניו הם לימודים וחברים, לעוגן שעליו נשענת המשפחה, בעיקר אבא. זה משבר לא פשוט שאילץ אותי לבחור האם לשקוע בזה ולחשוב למה דווקא לנו זה קורה או לקחת את זה למקום האופטימי והחזק ובעיקר המחזק.

"הסיטואציה הזאת הפכה אותי בין רגע מילד בן 17 שכל ענייניו הם לימודים וחברים, לעוגן שעליו נשענת המשפחה, בעיקר אבא". מישל לוין

קורס הליצנות הרפואית חיזק בי את התחושה שנכון לאמץ את המקום האופטימי והמחזק ולהגדיל את זה בכמה רמות. המשימה היא לגרום למטופל הקטן להתנתק לרגע מהמציאות העגומה, מצפצופי המכשירים, מהבדיקות הפולשניות, מהכאבים הפיזיים ובעיקר הנפשיים, ופשוט לחייך ולצחוק. בכדי להגיע לתוצאה הזאת אתה צריך לראות קודם כל את הילד ורק אחר כך את המחלה או את המקרה בגללו הוא שם.

להסתכל לו בעיניים ולהבין את הסיטואציה המורכבת ברגע האינטימי והקשה הזה יחד עם המשפחה. בו בזמן אתה חייב כליצן רפואי ללמוד להקשיב, להיות רגיש ולהבין שיש גם ילדים שמפחדים או חוששים להתמסר לליצנים.

בעקבות המפגשים, לקחתי את ההתנדבות בבתי החולים כמשימה חשובה עבורי ואני מקווה לעשות זאת עוד שנים ארוכות עם המסכה או בלעדיה. אני מרגיש שזו זכות גדולה לגרום לילד אחד להפסיק לחשוש מבדיקה מאיימת או להגיע רגע אחד לפני שהוא נרדם ולפוגג את החלומות הרעים שלו. אני מאמין שלעתים, העולם הדמיוני הזה אליו אני והילד מפליגים, גורמים גם לי לרגע אחד לשכוח את שגרת היום-יום ולהגיע למקום שכולו טוב.

• הכותב הוא מישל לין בן 17 הלומד בפנימיית "מקווה ישראל".
  

• עמיתי מועדון "חבר" המעוניינים להתנדב ולקחת חלק בפרויקטים השונים מוזמנים להיכנס ולהירשם