השלום מתחיל בבית החולים

אסור שהסקר שהראה שיהודים מוטרדים מטיפול של רופאים ואחים ערבים ישכיח את המציאות: בשום מקום אחר אין דו-קיום מעורר תקווה כזה

פרופ' אהוד קוקיהפורסם: 11.12.18 , 12:53

ארכיון(צילום: ג'ורג' גינסברג)

הסקר שערך ערוץ 10 והוגש על ידי ירון לונדון בנושא הגזענות בישראל העלה כמה וכמה נתונים מטרידים, בהם ש-40% מהנשאלים מוטרדים מכך שרופא או אח ערבי יטפל בהם, ו-37% מוטרדים מהעובדה שיש מספר רב של רוקחים ערבים. ההנחה המתבקשת והבנאלית היא שלנצח נגזר עלינו לחיות באיבה עם הערבים ואין עתיד לדו-קיום, אבל כמי שעוסק בבריאות משחר נעוריי הייתי רוצה לצייר כמה כתמי אור על הלילה השחור שמסביב, ולהציע שאולי בכל זאת יש שביב תקווה.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

1. מנהל המחלקה הכירורגית לשעבר בבית החולים הדסה, פרופ' אחמד עיד, נבחר להדליק משואה ביום העצמאות ה-69. הוא נחשב מבכירי המנתחים הכירורגים בישראל. הוא בוגר האוניברסיטה העברית, חי בירושלים שנים רבות ומשמש רופא ומדריך סטודנטים בבתי החולים בעיר. במסגרת עבודתו הוא מטפל בין היתר גם בנפגעי טרור. פעילתו, ציינה הוועדה שבחרה את מדליקי המשואות, היא סמל לפסיפס הירושלמי הייחודי של בני עדות ודתות שונות ומסמלת את המחויבות לערך החיים.

2. ב-2012 התפרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר של כמאל חוסייני, עיתונאי ערבי פלסטיני, שהציג את בית החולים הדסה כמודל לשלום. אמו חולת הסרטן עברה שם טיפולים ושניהם נתקלו ביחס אנושי וחם. מסקנתו הייתה שאם חפצי שלום אנו, על קובעי המדיניות לאמץ את המתרחש בהדסה, וכי רק בדרך זו ניתן להגיע ליחסי שכנות ואחווה. לא פלא שבתי החולים של הדסה, שבהם המטפלים והמטופלים מהווים פסיפס יהודי-ערבי, היו מועמדים לפרס נובל לשלום.

3. במכללה האקדמית לישראל ברמת גן, שאני גאה לשמש כנשיא שלה, כ-50% מהסטודנטים הלומדים לתואר ראשון בסיעוד, לתואר ראשון בניהול במערכות בריאות ולתואר שני במנהל מערכות בריאות הם ערבים ישראלים. למרות הזעזועים הרבים שעוברים עלינו כחברה במשבר, וחרף פוטנציאל הנפץ בעתות של לחימה (בצוק איתן למשל), דבר לא חדר אל תוך המכללה והלימודים המשיכו כסדרם. הפוליטיקה הושארה מחוץ לשער ולא חדרה אל תוך הקמפוס. השנה, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, היה מרגש עד דמעות לראות על הבמה סטודנטים יהודים וערבים קוראים קטעי קריאה ושרים שירים לזכר ששת המיליונים.

4. דו"ח של המרכז הרפורמי לדת ומדינה מצא כי בניגוד לענפי תעסוקה אחרים בארץ, מערכת הבריאות מאפשרת לאזרחים ערבים להשתלב ולהתקדם לתפקידים בכירים, וכי "העתקת המודל למקומות עבודה נוספים תחולל שינוי אמיתי" הדו"ח ציין שבמוסדות הבריאות שוררים הערכה הדדית, קשרי עבודה טובים ואף קשרי חברות הנובעים מההיכרות האישית ומשעות העבודה המשותפות הרבות.

האסטרטגיות המוצלחות שמאפשרות את הדו-קיום הזה הן, לדעת מחברת הדו"ח, העובדה שהפוליטיקה נמצאת מחוץ לתחום במקצוע, המערכת המשותפת והשוויונית המאפשרת היכרות והסרת מחיצות, וכן קיומה של מטרה משותפת נעלה - טיפול בחולים. "מערכת הבריאות מהווה עדות והוכחה לכך שמקומות עבודה הם נדבך חשוב ביותר, ואולי הבסיס, בדרך לבניית חיים משותפים תקינים וליצירת חברה בריאה במציאות מסוכסכת ומורכבת", נכתב בדו"ח.

נשאלת השאלה מה מייחד את מערכת הבריאות. ובכן, פרט לעובדה שאין בה תקרת זכוכית וערבים יכולים להתקדם למשרות בכירות, הרי שאנו כמטפלים ומטופלים עומדים האחד מול השני ברמה האנושית הבסיסית ביותר. ברגעים אינטימיים אלה אנו משילים את הזהות הפוליטית, לאומית ולאומנית וחוזרים להיות בני אדם. כולנו זקוקים לרחמים, ליד מלטפת. ולא משנה מאיפה באת ומה מוצאך. אם נרצה להאמין שיהיה שינוי ולו הקטן ביותר מכאן הוא יכול להתחיל.