שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    גם במצב של ייאוש: התאבדות היא חטא כבד
    קשה מאוד לבקר אנשים המתייסרים - אבל ביהדות חל איסור חמור על התאבדות, שכן נקודת המבט היא שחייו של אדם לא שייכים לו

    שאלה:

    מה עמדת ההלכה והיהדות בקשר להתאבדות? האם יש הבדל אם ההתאבדות הנובעת מייאוש ודיכאון, לבין התאבדות הנובעת מייסורי מחלה?

     

    יש לכם שאלה? לחצו על "שלח שאלה" - כתבו ותיענו

     

    << לכל השו"תים במדור החדשו"ת >>

     

    תשובה:

    ביהדות חל איסור חמור על התאבדות, שכן נקודת המבט היא שחייו של אדם לא שייכים לו. הקב"ה נתן לאדם חיים כדי שיפעל בעולם וימלא את ייעודו.

     

    במובן מסוים, אדם שמתאבד עובר על איסור של רציחה, וכך נאמר בשולחן ערוך: "המאבד עצמו לדעת, אין מתעסקים עמו לכל דבר, ואין מתאבלין עליו, ואין מספידין אותו..." (שולחן ערוך יורה דעה סימן שמה א), יחס זה מבטא את ההסתייגות הגדולה מהמעשה.

     

    חלק מחומרת המעשה נובע מהעובדה שעל כל עבירה יש כפרה התלויה בחומרת העבירה. העונש החמור ביותר הוא מיתת האדם, וכך באמת נוהגים להתוודות לפני מיתה ואומרים שהמיתה תהיה כפרה על כל העוונות. אולם, אם החטא בעצמו הוא המוות – אזי אין מה שיכפר על עבירה זו.

     

    מה עם אדם המתייסר?

    גם כאשר האדם מתייסר בחייו, אין מקום להתאבד, משום שחייו של אדם אינם ניתנים למדידה ולהערכה. וכך כותב הרב יעקובוביץ, שהיה רבה הראשי של אנגליה, על קיצור חיי אדם שסובל, בספרו "הרפואה והיהדות": "בשום פנים אין דין ישראל יכול להתיר גאולה מן הסבל במחיר החיים עצמם... ערכם של חיי אדם הוא ללא שיעור ולפיכך אינו ניתן לחלוקה, כל חלק וחלק מהם הוא אינסופי. יוצא, איפוא, שלשבעים שנות חיים אותו ערך בדיוק כמו לשלושים שנה, או שנה אחת, או שעה אחת, או שנייה אחת...

     

    "אם ייגרע מערכם של חיי אדם אחד בשל קיצו המתקרב, יפסידו חיי אדם בכלל את ערכם המוחלט ויקבלו ערך יחסי - יחסי לגבי תוחלת חייו, מצב בריאותו, תועלתו לחברה, או כל מודד שרירותי אחר. יהא אז צורך לדרג בני אדם, ושני אנשים לא יהיו לעולם בעלי ערך שווה. ברגע שנפגע בחייו של איזה חולה שהוא על ערש מותו משום שהם חסרי ערך, אנו פוגעים בערכם הבלתי מוגבל של חיי כל אדם ואדם וקובעים להם מימדים מוגבלים".

     

    מתי מותר?

    עם זאת, ישנם מצבים קיצוניים שבהם הותר לאדם ליטול את חייו. כך הצדיקו חכמים את התאבדותו של שאול המלך, כמתואר בספר שמואל: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי, וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד, וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ" (שמואל א' פרק ל"א, ד').

     

    בעקבות מעשה זה כתבו הפוסקים, שאם יש חשש לאדם שיתעללו בו – מותר לאדם להתאבד, ובגמרא מסופר על 400 ילדים שנלקחו בשבי על ידי הרומאים לשם התעללות בבתי בושת. הילדים התאבדו בקפיצה לים, וחכמים שיבחו אותם על כך (תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נז). כך גם נפסק להלכה בשולחן ערוך: "...גדול המאבד עצמו לדעת, והוא אנוס כשאול המלך, אין מונעין ממנו כל דבר" (שולחן ערוך יורה דעה סימן שמה, ג).

     

    בדורותינו הדבר קרה עם משה ברזני ומאיר פיינשטיין הי"ד, שהתאבדו בבית הסוהר בשנת תש"ז לפני הוצאתם להורג על ידי הבריטים, וכך גם התאבד החייל אורי אילן הי"ד בבית הכלא בסוריה בשנת תשט"ו כדי שלא יענו אותו וימסור סודות למעניו הסוריים.

     

    ההלכה מתירה גם להתפלל על אדם המתייסר, שימות במהרה. כך מוכח מהגמרא המספרת על ייסוריהם הגדולים של רבי יהודה הנשיא ורבי יוחנן עד שחכמים התפללו שימותו.

     

    קשה מאוד לבקר אנשים המתייסרים מאוד, ומעדיפים ליטול את חייהם כדי למנוע מעצמם חיים מתמשכים של ייסורים גדולים. ועם זאת, ההלכה כאמור, איננה מתירה להתאבד מלבד במקרים חריגים כנזכר (משיב: הרב שמואל שפירא, רבה של כוכב יאיר).

     

    ---

     

    לבירורים ושאלות אפשר לפנות למענה הטלפוני של צהר בענייני בהלכה. ימים א'-ה', בין השעות 19:00-23:00, בטלפון 1-800-200-377.  

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים