שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    ביקורת סרט - "גאולה": מצאנו את השחקן הכי משמעותי בקולנוע הישראלי

    הדבר הכי מהפנט ב"גאולה" הן פניו מלאות ההבעה של השחקן משה פולקנפליק. אף שהסרט עוסק בחרדים, הוא מצליח לחמוק מהטיפול השגרתי בקהילה הסגורה, ומשרטט ברגישות את יחסי הגיבור עם סביבתו ועם בתו החולה. אין פה דרמה גדולה, אלא סיפור אנושי, צנוע ומומלץ


     

    מזמן לא צפיתי בסרט ישראלי שבו מצאתי עצמי מתמקד בפניו של שחקן. אבל הדבר הזה קרה ב"גאולה", סרטם של יוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב, והשחקן הוא משה פולקנפליק שעושה בו את התפקיד הראשי. מבע פניו העצור, שרק לעיתים נדירות מופר בבדל, חיוך אינו עוד מניירה של איפוק ומלנכוליה. יש בפניו משהו אותנטי שמרכז את מבטו של הצופה בהן - שילוב של חום, כאב, קבלה והכנעה. בצדק רב הוא זכה השנה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים בקרלובי וארי.

     

     

    וישנו העניין הזה של השם. יש לי בעיה עם סרטים ששמם "גאולה", שזהו גם שמה של דמות מרכזית בהן, ובנוסף הם עוסקים, כמה לא מפתיע, בגאולה. יותר מדי אינפורמציה מפורשת, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. והנה, כמה מפתיע, סרטם של מדמוני ויעקב אינו מתענג כלל ועיקר על תהליך הזיכוך שחווה הגיבור שלו. נדמה שגם הם מודעים לסימבוליות היתרה שעלולה להכביד על הסרט, ואומרים - אל דאגה, הסרט יציע הרבה יותר מזה.

     

    גם שני סרטיו הקודמים של מדמוני עיצבו נרטיב של מירוק חטאים ולידה מחדש. ב"בוקר טוב, אדון פידלמן" (2011), זה קרה דרך סיפורו של משפץ רהיטים עתיקים שחייו שלו עצמו עוברים רסטורציה, וב"מקום בגן עדן" (2013) - באמצעות סיפורם של מצביא עטור תהילה ובנו, שמנסה להבטיח לו את חזקתו בעולם הבא. את שני הסרטים צילם בועז יהונתן יעקב, שצילם גם את הסרט הנוכחי, אבל הפעם חבר אל מדמוני באופן מקיף יותר, וחתום לצדו על התסריט והבימוי.

     

    מתוך
    דרמה צנועה ואנושית (מתוך הסרט)

     

     

    עלילת "גאולה" עוקבת אחר בעל תשובה (פולקנפליק) שהתאלמן מאשתו, מתגורר בבני ברק יחד עם בתו הקטנה, היחידה, ומתפרנס מעבודה בסופרמרקט. הבת, ששמה גאולה, חולה בסרטן (אותה מחלה ממנה מתה אמה), והטיפול מציל החיים שהיא זקוקה לו עולה כסף רב. על מנת להשיג את הסכום הדרוש מבקש האב, שהיה בעברו החילוני חבר בלהקת רוק מיתולוגית שהתפרקה, לאחד מחדש את חברי הלהקה ולהופיע בחתונות חרדיות. אלה כוללים מסעדן מצליח (שחר אבן צור), מוכר בפיצוציה (יונתן גלילה) ומוזיקאי שעדיין מופיע (סיון שטיבי). כולם משתכנעים, בקלות יחסית, להתקבץ לצורכי חלטורה.

     

    עוד ביקורות סרטים:

     

    "גאולה" היא מלודרמה, ועל אף שהעלילה מתרחשת על רקע העולם החרדי, קשה לזהות בה דיון מעמיק בקונפליקטים הנובעים מהמפגש המחודש עם הסביבה החילונית. מהבחינה הזו, נדמה שהחזרה בתשובה היא אלמנט מעט מכאני שנועד לקרוע את הגיבור מבפנים. זה קורה בחלקו השני של הסרט, כאשר הלהקה מקבלת הזדמנות לחזור אל אור הזרקורים ולהופיע על במות מועדונים. בראיון לעיתונאית הוא נשבר, ואיכשהו בשבירה הזאת מתמצה הקונפליקט הפנימי שלו.

     

    אבל גם אם לא מדובר בסרט מורכב במיוחד, "גאולה" מציע אינספור רגעים יפים ומרגשים, שהמפגש-המחודש עם החברים מהעבר אינו נמנה עליהם. לעומת זאת, הדינמיקה המעודנת שבין הגיבור ובת השכנים המשמשת כשמרטפית של בתו (אביגיל עטרה קובארי המצוינת שתופיע בקרוב גם ב"פרה אדומה") מספקת כמה כאלה. המבטים, הדיאלוגים החסכוניים, הפשטות הרגשית - כל אלה הופכים את הסצינות המשותפות להם לדרמה צנועה בפני עצמה. גם תמונות האב והבת (את הילדה מגלמת אמילי גרנין בת ה-7) עטופות בחום ואנושיות.

     

    מתוך
    ייצוג שונה של הסביבה החרדית (מתוך הסרט)

     

    אבל בעיקר ראויה להערכה העובדה שסרט ששמו "גאולה" נמנע משרטוט טריוויאלי של מסע השחרור של גיבורו מהאשמה המייסרת אותו, הקשורה ליחסיו עם אשתו המנוחה. סרטם של מדמוני ויעקב (שכתבו את התסריט יחד עם ארז קו-אל) מתנהל בזהירות, מבלי להפוך ליצירה נצלנית ומניפולטיבית מבחינה רגשית - מה שהיה יכול לקרות בנקל בהינתן נקודת המוצא של הסיפור.

     

    נדמה שכל ביקורת שעוסקת בסרטים דוגמת "גאולה," נדרשת באופן אוטומטי כמעט לעניין ייצוג החברה החרדית בקולנוע הישראלי - ייצוג שזוכה לנוכחות הולכת וגוברת בשנים האחרונות (פולקנפליק עצמו הופיע אשתקד ב"דרייבר" של יהונתן אינדורסקי בתפקיד די דומה). סרטם של מדמוני ויעקב כמו תובע מאיתנו להפסיק להידרש לסוגיה הזו, ואומר: תתפלאו, גם חרדים הם בני אדם, ואף אם נדמה שיש בעיסוק בהם מידה מסוימת של אופנתיות - "גאולה" אינו הופך את העולם החרדי למרכזו. כמעט מתבקש לומר שהוא מעקר במכוון את הקונוטציה הדתית-אמונית שנרמזת מכותרתו.

     

    מתוך
    נרטיב של מירוק חטאים (מתוך הסרט)

     

    ברמת פס-הקול, "גאולה" מציע שילוב של רוק ומוזיקה חסידית. זה עובד, ועוד איך עובד (שאר חברי הלהקה בסרט הם אף מוזיקאים במציאות). אבל הישגו הגדול באמת של הסרט הוא העונג שבהתבוננות בפניו של פולקנפליק, שהן-הן הדרמה המרכזית בו. מבחינתי הוא השחקן המשמעותי ביותר בקולנוע הישראלי מאז שולי רנד. סצינה של מפגש עם משודכת פוטנציאלית, שבה ברור לנו, ולו, שכל העסק נידון לכישלון (אין לו מה להציע זולת פרנסה דלה ובת חולה), היא אחת היפות והכתובות-היטב שנראו לאחרונה בקולנוע הישראלי. והביצוע - מושלם. אל תתנו לסרט הזה לחלוף על פניכם.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: בועז יהונתן יעקב
    מתוך "גאולה"
    צילום: בועז יהונתן יעקב
    לאתר ההטבות
    מומלצים