"כעסתי על אבי שבגללו אין לנו אוכל בבית"
שליש מהגברים הגרושים בארץ לא משלמים מזונות, וגוזרים על ילדיהם חיים של אומללות. האמהות נאלצות לעבוד כל היום כדי לפרנס, והילדים גדלים בתחושות נטישה. ארבעה צעירים שגדלו לתוך המציאות הזו מספרים במונולוגים חשופים על הילדות בצל האלימות הכלכלית ועל הניתוק מהאב
תמי דיסקינד מספרת בגילוי לב על תקופת הילדות הקשה:
שליש מהגברים הגרושים בארץ לא משלמים מזונות. בכלל. נוסף עליהם ישנם עוד רבים שמשלמים באופן לא סדיר. זה אומר שמאות אלפי אבות גוזרים על ילדיהם חיים מתחת לקו העוני, מכריחים אותם לצאת לעבוד בגיל צעיר או מאלצים את האמהות לעבוד מבוקר עד לילה.
"אלימות כלכלית היא מצב בו הורה מתנער מהזכות של הילד להתקיים, שהוא נוטש אותו כלכלית", מספרת ענת צוריה, שביחד עם בתה, שירה קלרה וינטר, ביימה ויצרה את הסרט "חוקרת" שישודר מחר ב־HOT8 (גילוי נאות: אנשי "ידיעות אחרונות", יהודה שוחט ואריאלה שטרנבך, לוקחים חלק בסרט).
"חוקרת" מתמקד באלימות כלכלית כלפי ילדים. "אנחנו יודעים שיש כיום בישראל 76 אלף תיקים פתוחים בהוצאה לפועל של אבות שלא משלמים מזונות. הרווחה, מערכת המשפט ואנחנו כחברה לא מבינים את המחיר שילדים נפגעי אלימות כלכלית משלמים. זה משליך עליהם ברמה הפיזית, אבל הנטישה ותחושת הדחייה משפיעות גם על הזהות שלהם.
"חוקית, אלימות כלכלית לא נחשבת כעבירה פלילית ולכן המערכת המשפטית מנסה להמעיט מהערך שלה. עברתי על המון תיקים משפטיים בהם השופט יודע שהאב לא משלם מזונות, אבל לא מתייחס לזה כאלימות. אנחנו מבקשים שהמדינה תכיר בנפגעים של אלימות כלכלית". ארבעה צעירים שנפגעו מהאלימות הכלכלית הזו ומתמודדים עד היום עם הדחייה והמחסור מספרים איך זה באמת מרגיש.
תמי דיסקינד - "זה רודף אותי"
כשהייתי בת שש אבא שלי הורחק מביתנו כיוון שהיה אלים פיזית. מאז הוא התנתק מכל אחריות כלפינו. כבר מגיל צעיר מאוד התבססה בי ההבנה שילדים זה משהו חסר משמעות: חשבתי שאם הוא לא רוצה שאתקיים, כנראה שאני לא אמורה לחיות. הנחתי שיש לו סיבה מוצדקת לא לרצות אותי.
אמא שלי שילמה מחיר כבד. כמפרנסת יחידה היא נאלצה לצאת לעבוד עד שעות מאוחרות ובמקביל, לספוג האשמות וכעס על כך שהיא לא נמצאת בבית. בתור ילדה מאוד קשה לראות את ההקרבה של אמא שלך, כשאת צריכה אותה והיא לא נמצאת שם.
לא היו לי הזמן והאנרגיה לנסות לנחש מה אנשים חושבים ולהתבייש. בתוך־תוכי הרגשתי שאני במלחמה תמידית עם החברה שסביבי, שאין לי מקום בו מבינים אותי, בו יחבקו אותי וישלימו לי את מה שאני צריכה להשלים, את מה שמגיע לי להשלים.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
נולדתי עם בעיות ראייה אבל כמעט אף פעם לא היו לי משקפיים. הייתי מוצאת את עצמי מעבירה שנתיים בלי לראות. זו צלקת שנשארה בי עד היום. הבית שלנו היה ריק, המקרר שלנו היה ריק, אפילו דברים בסיסיים לא היו בו. הוצאה לפועל היו מגיעים כל פעם לקחת רהיט אחר. מגיל שמונה כבר התחלתי לעשות בייביסיטר, עד גיל 14 כבר החזקתי שתי עבודות, בחנות ובניקיון בתים, ובגיל 16 עזבתי את בית הספר ויצאתי לעבוד במשרה מלאה.
ההישרדות הכלכלית רודפת אותי עד היום. אני כל כך רוצה להגיע למצב שאני אוכל להפסיק לנסות לשרוד. למחיר הנפשי הזה מתלווה גם מחיר פיזי שמלווה אותי עד היום - אני סובלת מבעיות שיניים חמורות שנובעות מהזנחה בילדות. כשהבעיות הללו החלו לא הייתה לנו אפשרות כלכלית לטפל בהן והן רק הלכו והחמירו. הייתי בטוחה שאני אשמה, לא הבנתי שזה משהו שהיה צריך להיות מטופל.
בתור ילדה מאוד כעסתי על אבא שלי, ממש שנאתי אותו. במהלך השנים נפגשנו בעיקר במקרה, במפגשים משפחתיים. לא ידעתי איך אני אמורה להסתכל על הבן אדם שבגללו אין לי אוכל בבית. ידעתי שהוא אבא שלי, אבל ברגשות שלי הוא לא היה יותר מאיזה דוד רחוק.
אני יודעת שלא אביא בקרוב ילדים לעולם. משהו יצטרך להתבהר אצלי בנושא הזה, כי אני לא מבינה איך אפשר ליצור חיים ולהשליך אותם.
נ' - "שנים חייתי בבושה"
לפני שלושה חודשים, אחרי שנים של נתק, החלטתי להתעמת עם אבא שלי. ניסיתי להסביר לו שבזמן שהוא סירב לשלם מזונות לאמא שלי, שלוש הנפשות שהביא לעולם בקושי הצליחו להתקיים. לצערי, גם הפעם נכונה לי אכזבה.
כשנה לאחר שההורים שלי נפרדו, יחד עם אחיי ביקשתי מאמא שלי שנעבור לעיר אחרת. ביום המעבר, שהיה גם היום האחרון של כיתה ו', אבי הוציא צו נגד בטענה שאמא שלנו חוטפת אותנו. במקום להגיע לראות אותי נואם כיו"ר מועצת התלמידים בטקס סיום השנה, שניהם היו בתחנת המשטרה - בגללו. הוא לא נלחם עלינו, לא באמת עניין אותו מה יהיה טוב עבורנו. מטרתו היחידה הייתה להתנכל ולהקשות על אמא שלי.
בסופו של דבר, אחרי שנים של אלימות, איומים וקללות, התחלנו את החיים מחדש בעיר חדשה, בבית חדש, בבתי ספר חדשים - ובמציאות כלכלית חדשה. אבי סירב לשלם מזונות, ואמי נאלצה לעבוד כמלצרית בגיל 38 כדי לפרנס אותנו. היא הייתה עובדת כל יום משמרות כפולות כדי שיהיה לנו ממה להתקיים, ואנחנו היינו צריכים להתמודד עם האתגרים החברתיים הכרוכים בכך.
תמיד הרגשתי שונה: לא היו לי בגדים כמו לכולם, או טלפון כמו לכולם, והייתי סופג עלבונות. שנים חייתי בבושה, שהתפוגגה רק כשגדלתי והבנתי את ההקרבה שאמא שלי עשתה כדי שיהיה לנו מה לאכול.
למרות הכל, לאמא שלי היה חשוב שתהיה לנו דמות אב בחיים. אני סירבתי להיפגש איתו אבל אחיי הקטנים הסכימו לתת צ'אנס. הוא המשיך להערים קשיים וסירב לכל הוצאה כספית שעלולה להיגרם מכך: אמא שלי הסיעה אותם אליו כדי שלא יבזבז דלק, והם לא יצאו החוצה כדי שהוא לא יצטרך לקנות להם דברים.
ניסיתי לשמור על הכביסה המלוכלכת בבית, לא שיתפתי מה עובר עליי, וזה מינף את הבושה. הרגשתי שאני היחיד שחווה את זה. לא ידעתי לשים על זה כותרת. רק לאחרונה, כשהציגו לי את המושג אלימות כלכלית, פתאום נפל לי האסימון. אני מאשים את אבא שלי, אבל אני גם מאשים את המדינה שהעלימה עין, ונתנה לו להתנער מאחריות.
ל' - "הלכנו עם חורים בנעליים"
כשהייתי בן עשר אבא שלי ניסה לרצוח את אמא שלי. היא הזמינה משטרה, ומאז הוא התנער מכל אחריות כלפינו, שמונת ילדיו. עד היום יש לי צלקות מהאלימות הפיזית שהוא הפנה כלפיי, אבל מה שהשפיע עליי באמת ולטווח הכי ארוך היה דווקא האלימות הכלכלית שחוויתי.
אמא שלי התעוררה בוקר אחד כשהיא צריכה לפרנס לגמרי לבד שמונה ילדים. היא נאלצה לעבוד שעות ארוכות, ואנחנו נאלצנו לגדול בלי אמא.
בשנים הראשונות לא סיפרתי לאף אחד שההורים שלי התגרשו. הייתי מספר שאבא שלי חולה מאוד בבית חולים, הייתי מספר שהוא טס, כל מיני סיפורים, רק לא את האמת. אצל חרדים הכל בסופו של דבר יוצא. כשילדים היו רוצים להקניט אותי הם היו אומרים: "אבא שלך עזב אותך".
לא היה לנו מה לאכול. פעם אחת ברחתי מבית הספר כי הייתי ממש רעב, נכנסתי לסופר, הכנסתי משהו למכנסיים ונתפסתי על ידי המוכר. הוא שאל למה אני גונב, והסברתי שאני רעב. הוא התקשר למנהל בית הספר, שביקש ממנו להשאיר אותי שם עד שמישהו יבוא לקחת אותי. הוא הושיב אותי, ילד רעב, בתוך פיצרייה, ומולי ישבו זוג צעיר עם שני ילדיהם ואכלו פיצה. הגבר שאל אותי אם אני רוצה וסירבתי מבושה, לא עברה דקה והוא הביא לי שני משולשים. זה הרגע הכי מאושר והכי נכלם שהיה לי.
בחורף 2006 לאחי ולי היו חורים בנעליים. היה חורף גשום וקר וביקשנו מאמא שתקנה לנו נעליים חדשות, אבל היא אמרה שאין לה כרגע כסף. במשך ימים אחי ואני הלכנו לבית הספר עם רגליים רטובות עד שהייתה לי הברקה והצעתי לו שנשים שקיות על הגרביים. ככה לפחות לא נירטב. כשאמא שלי ראתה אותנו היא אמרה שבמקום ללכת לבית ספר נלך איתה לקנות נעליים. היא פשוט אספה כל שקל שהיה בבית כדי לקנות את הנעליים הכי פשוטות, העיקר שלא נירטב ולא יהיה לנו קר.
עברו הרבה שנים עד שהבנתי שאני לא אשם. אבא שלי צריך להתבייש, מערכת הרווחה צריכה להתבייש, אבל בעצמי אין לי במה להתבייש. אבא חייב לספק מזונות לילד. אתה הבאת אותו לעולם, אתה צריך לקחת עליו אחריות.
קראו עוד:
תרופות פסיכיאטריות לילדים: בעד ונגד
סנטה ואליהו הנביא בכיתה בקליפורניה
ד' - "כבר לא חושב עליו"
ב־18 השנים שאני חי מעולם לא פגשתי את אבא שלי, והוא מעולם לא ניסה להכיר אותי. זה לא שהוא לא יודע על קיומי, הוא פשוט בחר לא להיות חלק מהחיים שלי. הוא השאיר את אמא שלי ואותי לטפל אחד בשנייה, לבד.
מאז שאני זוכר את עצמי אמא שלי נדרשה לעבוד בכמה שיותר עבודות על מנת שיהיה לי אוכל על השולחן. היא הייתה יוצאת לעבודה בשש וחצי בבוקר וחוזרת בשמונה וחצי בערב. לא הייתה לה את ה"פריבילגיה" לטפל בי, לשחק איתי, ולעזור לי בשיעורי בית. למרות שהיא עשתה הכל כדי שזה לא יפגע בערכים של הבית ובהשקעה שלה בי, זה אילץ אותי לגדול הרבה יותר מהר מילדים אחרים.
למרות זאת, אמא שלי מעולם לא דיברה עליו באופן שלילי, והיא מעולם לא נתנה לי לפתח כלפיו שנאה. כעס, לעומת זאת, לא היה רגש שהצלחתי לנטרל. אני כועס עליו שהוא הביא אותנו למצב כלכלי שאילץ אותי מגיל צעיר ללכת לעבוד כדי לעזור לממן את הלימודים שלי ולהביא אוכל הביתה. הייתי בן אדם מאוד סגור ולא חברותי, לא היה לי את הזמן לזה והפער שנוצר ביני לבין בני גילי רק הלך וגדל עם השנים.
הרגשתי שונה, חריג. ילדים לא מסוגלים להבין מה זה חוסר כלכלי, או ממה הוא נובע, אתה פשוט מתויג כשונה ואתה מתבייש בזה. למה אין לי גם אבא?
אני כבר לא חושב עליו, למדתי להתנהל ביום־יום שלי בלעדיו. אין לי שום צורך או רצון ליצור איתו קשר. אבא שלי הביא אותי לעולם והתנער מכל אחריות שכרוכה בכך. אנשים לא יכולים להתקיים בלי כסף, והאלימות הכלכלית שהוא הפנה כלפיי הפכה את הדברים הבסיסיים שמגיעים לי למאבק יומיומי.
לפנייה לכתב/ת 
