שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    מאחורי הרעלה
    במטוס, במטבח, בתור למספרה: במסעותיה לאיראן פגשה אורלי אזולאי נשים חזקות וכמהות לחופש. "נסלק את משטר הרשע", לחשו לה, "זה רק עניין של זמן"

     

    המסע המצולם של אורלי אזולאי באיראן

    המסע המצולם של אורלי אזולאי באיראן

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    בנמל התעופה שארל דה גול בפריז, ליד שער העלייה למטוס היוצא לטהרן, עמדה קבוצה של נערות איראניות שדיברו ביניהן פרסית וצרפתית. הן לבשו ג'ינס וחולצות בטן אופנתיות, החזיקו טלפונים ניידים ושוחחו בקול עם חבריהן שנותרו בפריז. משִברי המשפטים יכולתי להבין שהן מתגוררות באיראן וחוזרות הביתה אחרי חופשת קיץ רבת חוויות בעיר האורות.

     

    עמדתי לידן די מבוהלת. זו הייתה הפעם הראשונה שאני – אישה, עיתונאית, ישראלית – נוסעת לאיראן, ובראשי ריצדו תמונות מפחידות: של האייתוללות, של משמרות המהפכה, של בתי כלא. איכשהו הצחוק שלהן פוגג מעט את הפחד שעטף אותי. עליתי למטוס, הצגתי לדיילת את הדרכון ואת כרטיס הטיסה שלי, והתיישבתי במקומי.

     

    אורלי אזולאי מסע איראן פרויקט 40 שנה למהפכה (צילום: אורלי אזולאי)
    אישה זרה, לבדה, והמטפחת לא מהודקת. אורלי אזולאי בעיר שיראז(צילום: אורלי אזולאי)

    זה היה ב-2005. המשימה שהופקדה בידיי הייתה לסקר את הבחירות לנשיאות איראן, אלה שבסיומן התמנה מחמוד אחמדינג'אד לנשיא, אך בעשותי כן ניצבה לפניי מטרה נוספת: לנסות להכיר כמה שיותר איראנים ולהתוודע לחייהם. כל מה שאנחנו יודעים על איראן, חשבתי לעצמי, קשור למשטר הדכאני, לצנטריפוגות המסתובבות, לאיום קיומי. ואני? אני רציתי להתבונן בדברים מנקודת מבט אחרת.

     

    שעה לפני הנחיתה בנמל התעופה הבינלאומי על שם האימאם חומייני הודיע הקפטן במערכת הכריזה כי חל איסור חמור להכניס לאיראן משקאות אלכוהוליים. מי שייתפס מפר את ההוראה, גם אם כל מה שיימצא ברשותו הוא סוכריות שוקולד ממולאות ליקר, יושלך לכלא. הנשים, כך הדגיש הטייס, חייבות לעטוף את ראשן בחיג'אב, ולוודא שלא תבצבץ ממנו אף לא שערה אחת. זה היה הרגע שבו קמו הנערות שישבו בשורה שלפניי – ונעמדו בתור ליד דלת השירותים. בזו אחר זו הן נכנסו אל התא ויצאו ממנו עטופות לגמרי ב"מאנטו", מעין מעיל ארוך דמוי חלוק, ועל ראשן צעיף המותיר רק פתח קטן, שדרכו מציצות הפנים.

     

      ()
    איראנית מסירה את כיסוי הראש ב"מחאת החיג'אב" ב-2017, טהרן

    הבנות יצאו מהשירותים בתהלוכה קודרת, במבט מושפל. למכנסי הג'ינס וחולצות הבטן מפריז לא היה עוד זכר. על פניהן עטו באחת מבט עגמומי, כנוע. רוח השובבות שאפפה אותן בשארל דה גול, לפני ההמראה, פינתה את מקומה לדבר שנדרש מהן מרגע שנולדו – צייתנות.

     

    במספרה עם גוצ'י ודיור

    כשנחתנו בנמל התעופה חומייני הלב שלי החסיר כמה פעימות. בביקורת הדרכונים בטהרן יש שני תורים נפרדים: אחד לנשים, השני לגברים. התור של הנשים היה ארוך מאוד, וכשהגעתי סוף סוף אל הדלפק הסתכל עליי הפקיד, ואז הסתכל על הדרכון, הפך אותו – וחיטט בכל דפיו. רק ארבע או חמש דקות עברו, אבל לי זה נראה כמו נצח. הגברים בתור המקביל נעצו בי עיניים: הם ראו אישה זרה, לא איראנית, שמגיעה לארצם לבדה – והמטפחת לראשה אינה מהודקת כהלכה.

     

    כשיצאתי משם, עדיין נסערת וחרדה, המתינה לי מ', וזר סיגליות בידה. החיוך שלה היה מאיר פנים: "תירגעי", אמרה לי, "אנחנו הולכות לראות את איראן האחרת". נדמה היה שקראה את מחשבותיי, שחרדתי ניכרה בי. מ' היא מדריכה ומתרגמת, ושכרתי אותה כדי שתלווה אותי. ידעתי, וגם היו לי הוכחות לכך, שהיא מדווחת לממונים עליה על כל צעד ושעל שלי, אבל זה לא הפריע לחברות בינינו: היא שפכה בפניי את ליבה, סיפרה לי על חייהן העגומים של הנשים באיראן, הודתה שנמאס לה להיות כלואה בארצה.

     

    אורלי אזולאי מסע איראן פרויקט 40 שנה למהפכה (צילום: אורלי אזולאי)
    "מתחת רוחשים חיים אחרים". אווירה של ערב מהפכה(צילום: אורלי אזולאי)

    ל-מ' היה מזג טוב והיא הייתה גם ידענית גדולה. "אל תתבלבלי", אמרה לי בקריצה אחרי כמה ימים, כשכבר הרגישה שאפשר לסמוך עליי. "מתחת לרעלות רוחשים חיים אחרים. למדנו לעקוף את חוקי האייתוללות – בבתים יש מסיבות עם אלכוהול בשפע, נשים התברגו למשרות חשובות, והאווירה כאן, תמיד, היא של ערב מהפכה. אבל עד שזה יקרה – אנחנו מורידות פרופיל, לומדות להיזהר ממלשינים שעובדים עם המשטר. שָכן שהיום נראה תמים – עלול להתברר מחר כשתול של משמרות המהפכה".

     

    את חוסר הביטחון הזה הרגשתי בעיר הקדושה קום, הנחשבת למתחם של גברים. עצרנו בה באמצע הדרך כשנסענו מטהרן לאספהאן. נשים אמנם יכולות לבקר שם, אך הן מחויבות ללבוש שמלה שחורה וצ'דור, המכסים את הגוף יותר מכיסויים אחרים. כאן, ה"מאנטו" מטהרן כבר לא מספיק. צעדנו ברחוב הראשי, עטופות מכף רגל עד ראש, כשלפתע הקיפה אותנו קבוצת גברים ופנתה אל מ' בפרסית. את השפה לא יכולתי להבין, אבל היה לי ברור שאנחנו לא רצויות שם. כמה דקות אחר כך פנתה אליי המתרגמת, חיוורת לגמרי, והסבירה שעלינו להסתלק: "יש להם מבט רע בעיניים".

     

    אורלי אזולאי מסע איראן פרויקט 40 שנה למהפכה (צילום: אורלי אזולאי)
    בבזאר הגדול בטהרן. "שלטון שהוא תקלה"(צילום: אורלי אזולאי)

    רציתי לשמוע את הנשים עצמן, בלי צזורה עצמית, בלי מחסומים. יום אחד אמרתי ל-מ' שאני רוצה ללכת למספרה מקומית. שם, ידעתי, אוכל לפגוש קבוצות של נשים ולשוחח איתן ללא פיקוח גברי. זה היה לי חשוב. הנשים באיראן הן לא רק כוח מדוכא, הן גם בהחלט כוח לוחם. בכל הניסיונות להפיל את משטר האייתוללות הן יצאו לכיכרות, הובילו הפגנות והסירו בהתרסה את כיסויי הראש. חלקן גם שילמו על כך בחייהן – הן נורו למוות.

     
    במספרה שאליה הגעתי בקומת הקרקע של בניין רעוע בטהרן אכן הסתתר היכל הנשים: שם, רחוקות מעין גברית, הן ישבו בגופיות אופנתיות, מצוידות במיטב המותגים האירופיים, מגוצ'י עד דיור. הן עישנו בלי חשבון ודיברו בלי רסן על הרצון להתנתק משלטון הדת שנכפה עליהן.

     

    ישבתי לידן. הסברתי שבאתי לסדר את השיער, ורק אחרי שנקשרה שיחה – הצגתי את עצמי כעיתונאית. האיראניות שיתפו פעולה, וביקשו שאשמיע את קולן, בעילום שם כמובן. "הדביקו לנו תווית", אמרה לי אחת המסתפרות, מרצה באוניברסיטת טהרן, וציינה שאצלה בבית שומעים מוזיקה מערבית וצופים בסרטים אמריקניים. "אנחנו רוצות להיות חופשיות, לחנך היטב את ילדינו, לטייל בעולם. שלטון האייתוללות מנהל אותנו בפחד ואימה. השלטון הזה הוא תקלה, תקלה שצריכה להיעלם מחיינו".

     

      (צילום: AP)
    כוח מדוכא, כוח לוחם. איראניות במהפכת 1979(צילום: AP)

    פרויקט 40 שנה למהפכה ב איראן מהומות 2009 (צילום: AP)
    נשים בהתקוממות העממית של 2009(צילום: AP)

    הסופרת האיראנית אזאר נאפיסי, שכתבה את רב המכר "לקרוא את לוליטה בטהרן", אמרה לי פעם בריאיון בוושינגטון, שם היא חייה בגלות עם משפחתה, שמהפכת חומייני היתה תרמית גדולה: "שיקרו לנו", מחתה. "אמרו לנו שחומייני מביא מהפכה אזרחית, חילונית. אמרו שהמטרה היא להיפטר מהשלטון המושחת של השאה ולהביא זכויות אדם וזכויות נשים. עבדו עלינו בעיניים. תמכנו בחומייני, אבל בסוף הכול שקר". לקולה היה הד גם כאן, במספרה בקומת הקרקע בלב טהרן.

     

    נהג המונית הוא סוכן

    באחד הימים הלכתי לראיין את דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת טהרן, הידועה כמעוז של קיצונים. מדי יום שישי נישאות בה דרשות של כוהני דת. כדי להגיע למשרדי האוניברסיטה היה עליי לחמוק מ-מ'. לא רציתי שתדע על הריאיון שארגנתי לעצמי בעצמי. שלחתי לה הודעה שאני חולה ולוקחת לי יום חופש במלון, ואז עשיתי את מה שיעץ לי לעשות ד"ר מנושר גנג'י, פעיל אופוזיציה איראני שהיה שר החינוך במשטרו של השאה וכיום חי במערב. לפני נסיעתי לאיראן הזהיר אותי ד"ר גנג'י שכל נהגי המוניות המחכים בחזית המלון שלי הם בעצם סוכנים של המשטר, וכדי לא לשרוף את דיקן הפקולטה, שהיה גם הוא פעיל אופוזיציה, עליי לנער מעליי כל זנב של מעקב. "צאי מהדלת האחורית של המלון, לכי לפארק סמוך – ושם תעצרי מונית אקראית", הורה לי. "אחרי כמה מאות מטרים בקשי מהנהג לעצור, רדי – וקחי מונית אחרת". עשיתי כדבריו.

     

    אוהדות נבחרת איראן בכדורגל. "להיות חופשיות, לטייל בעולם" (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
    אוהדות נבחרת איראן בכדורגל. "להיות חופשיות, לטייל בעולם"(צילום: רויטרס)

    במשרדו קיבל אותי הדיקן בלבביות. לידו עמדה בתו הבכורה, תלמידת תיכון: הוא עצמו אינו דובר אנגלית, ולכן ביקש ממנה לבוא ולתרגם. הריאיון נמשך יותר משעתיים, ובסיומו אמר לי: "אשתי ובתי הקטנה מחכות לי בבית לארוחת צהריים. בואי, תצטרפי אלינו". זו הייתה הזמנה שאי אפשר לסרב לה: לשבת עם משפחה איראנית בלב טהרן וליהנות ממטעמי המטבח הפרסי? הלכתי.

     

    ישבנו שעות ודיברנו. האישה ובנותיה לבשו גופיות. לפחות כאן, בביתן שלהן, הן נהנות מהחירות שלא להיות עטופות. לאורך השיחה היה ברור: גם בבית הזה מחכים להחלפת השלטון, גם כאן רוצים להיות חלק ממשפחת העמים.

     

    הבזאר של ביבי

    המסע הראשון שלי לאיראן הוביל אותי למחשבה כמה מעט יודעים אנחנו, הישראלים, על "האויב האיראני". כמה איננו טורחים מספיק להפריד בין השלטון האכזר לבין העם הנאנק תחת עולו. כדי להבין טוב יותר החלטתי לסכן את עצמי פעם נוספת, ולפני שלוש שנים וחצי יצאתי לאיראן בשנית. הפעם היה זה מסע של 14 ימים ולילות, והייתי חברה במשלחת שארגן "ניו יורק טיימס". המטרה? להכיר את איראן "האמיתית", את תרבותה ושאיפותיה.

     

    רגע מיוחד הזדמן לי אז בלובי המלון בעיר המדאן: ראש הממשלה בנימין נתניהו נשא באותה שעה את נאומו בקונגרס האמריקני נגד הסכם הגרעין בין המעצמות לאיראן. ערוץ הטלוויזיה האיראני בשפה האנגלית שידר את הנאום במלואו, והמלווים שלנו, שני גברים העובדים כפרופסורים, אחד בטהרן ואחד באספהאן, השתיקו אותי כדי לשמוע כל מילה. "הוא אומר שאנחנו מתנהלים כמו בבזאר?", נדהם באוזניי אחד מהם, שידע שאני ישראלית, והתקשה לכבוש את כעסו. "הוא רק מעליב אותנו. עד עכשיו התנגדתי לתוכנית הגרעין האיראנית, אבל עכשיו אני תומך בה. תראי איך הוא מדבר עלינו".

     

      ()
    ישראלית, אמריקנית ואיראנית רוקדות בטהרן. המסיבה במסעדה

    בראש המשלחת שלנו עמדה העיתונאית הוותיקה איילין שולינו, מי שסיקרה עבור "ניו יורק טיימס" את חזרתו של חומייני מהגלות לאיראן כדי לקחת את השלטון מידי השאה שהודח. מאז 1979 סיקרה שולינו כל אירוע גדול באיראן, והיא מקושרת לכל מוקדי הכוח. הרצאותיה במהלך המסע – מטהרן, דרך אספהאן ועד לשיראז ולקום – היו מאירות עיניים, והנסיעה איתה אפשרה לי להגיע למקומות שעליהם יכולתי רק לחלום.

     

    וכך, באחד הימים, נקלענו למסיבת נשים במסעדת פאר בטהרן. קבוצה של איראניות ציינה שם 20 שנות חברות בחגיגה שארגנה לעצמה. המלצרים, גברים, הגישו להן את מיטב המטעמים הפרסיים, זמר הפליא בקולו ותזמורת ניגנה לכבודן. כל אחת מהנשים הייתה לבושה על פי צו האופנה העדכני ביותר. את כיסוי הראש הן הותירו על ראשן, ובגופן נזהרו לחשוף רק טפח, אך בתנועות לא חסכו – הן רקדו כאילו אין מחר. כשהזמינו את איילין ואותי להצטרף אליהן, נעתרנו. יחד רקדנו חבוקות ושרנו, ואחת מהן לחשה לי: "נסלק את משטר הרשע. זה רק עניין של זמן".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אורלי אזולאי
    אורלי אזולאי בשיראז. חרדה בביקורת הדרכונים
    צילום: אורלי אזולאי
    מומלצים