"מונא": כמו אגרוף לפנים
הדרמה הקומית שיצרה מירה עווד זורקת על הצופה את כל המורכבות של הקיום הערבי-ישראלי כבר בדקות הראשונות שלה, וגם אם לפעמים היא מעט גסה ופשטנית, היא מתהדרת בליהוק מצוין שמציל אותה פעם אחר פעם
הדקות הראשונות של "מונא", הדרמה הקומית החדשה של כאן, זורקות עליך כמעט את כל מה שאתה צריך לדעת על הקונפליקטים העיקריים שלה. במהלכה, מונא עבוד (מונא חוא) וראני נאסר (עלא דקא) מדדים להם שיכורים לכיוון ביתם שבפלורנטין ומשוחחים על החבר היהודי החדש של מונא, יניב נקש (רועי אסף). "הוא לא מבין את המורכבות ", אומר לה ראני. "תודה שאתה לא יודע איך אומרים 'מורכבות' בערבית", היא צוחקת בתגובה.
הנה, ישר בפרצוף, לפני שהספקתם להגיד "מרחבא": המורכבות והאמביוולנטיות של הקיום הערבי-ישראלי, משבר הזהות שמתרגש על הצעירים המתערים בחברה הישראלית, האתגר שבמערכת יחסים המעזה לחצות את המתרחש והקראש הברור של ראני על מונא, חברתו הטובה ביותר. ואם הפתיחה הזו מותירה משהו בחוץ, הרי שעד תום הפרק הראשון של הסדרה כל השאר כבר יתברר, כמו הקרע שבין מונא ובין אביה המסורתי (סוהיל חדד), אלימות במשפחה במגזר הערבי, וכישלונה החוזר ונשנה של מונא, שהפכה לאחרונה לאייטם חם בשל השתתפותה בתערכת צילום בינלואומית חשובה, שלא להפוך לאיזושהי נושאת הדגל של האג'נדה הפלסטינית או של הדו-קיום השברירי. עזבו בנייה הדרגתית של עולם וגיבורים - פה תתבקשו לקפוץ היישר לתוך הקלחת הרותחת, ואם לא בא לכם זה בסדר, כבר ישפכו אותה עליכם.
עוד ביקורות טלוויזיה:
בקיצור, יש משהו גס באופן שבו "מונא", שיצרה הזמרת והיוצרת מירה עווד (על התסריט חתומה מאיה הפנר), נפרשת לעיני הצופה. משהו גס ומעט פשטני שמצליח להשטיח אותה מעט בדיוק במקומות שבהם היא צריכה הייתה להיות עמוקה יותר, במקומות שבהם הייתה צריכה להיות נוגעת. שני הפרקים הבאים, שזורקים לתוך הנזיד המתבקש הזה גם פיגועים, קסאמים ומלחמה, מדגימים ביתר שאת את השיעבוד של הסדרה לאג'נדות שלה עצמה, כשפה ושם היא כמעט מפלרטטת עם פארסה סטייל "עבודה ערבית". ואין בכך כדי להמעט מחשיבותן של האג'נדות הללו, בעיקר בעת הנוכחית של לאומנות גוברת וסתימת פיות, אלא רק לקונן על הטיפול הישיר מדי שניתן להן. גישה מעודנת וניואנסית יותר הייתה מיטיביה איתן ומשרתת גם את הדרמה, אשר נפגעת כאשר היא כרוכה בהן.
מזל, אם כך, שהליהוק של "מונא" מציל את המצב, כשהכוונה היא בראש ובראשונה לצמד המוביל, מונה חוא ועלא דקא. שניהם כבר הרשימו בעבר, היא בסרט הקולנוע "לא פה, לא שם" שתיקל גם הוא את האג'נדה המרכזית של "מונא" (ושעליו זכתה בפרס אופיר, והוא בסרט הקולנוע "הבן דוד" ו"המדרשה". כאן הכימיה ביניהם ברורה ומשכנעת, אפילו אם, בהתאם לאלמנטים אחרים ב"מונא", דחיסתם למשבצת עתיקת היומין של החברות-האפלטונית-שלפחות-צד-אחד-שלה-מעוניין-שתתקדם-מעבר-לזה לא נהנית מעידון רב. מחוא ספיציפית פשוט קשה להסיר את העיניים, ולא רק בגלל שהיא יפהפייה. הכריזמה והכישרון שלה נושאים את "מונא" גם ברגעים שבהם כובד החיים פה - ביחחוד אם אתה ערבי-ישראלי שרק מנסה להיות חלק מהמקום הזה בלי שכל המשקל הנלווה יונח על כתפיך - מצליח לכופף מעט את כתפיה של הסדרה החמודה אך לא מספיק מאוזנת הזו.
הכתבה פורסמה ב"פנאי פלוס"
לפנייה לכתב/ת 
