שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "חברה" של תהילה חכימי: אם קובריק ובואי היו עובדים במשרד
    ספר הפרוזה הראשון של המשוררת מצטרף לזרם בספרות הישראלית, המתאים לעולם העבודה העכשווי את העלילה הקלאסית על הפקיד שנבלע בין גלגלי השיניים. כמו אחרות, גם חכימי מתמקדת בפרספקטיבה הנשית ובהיבטים השמורים לה. היצירה מגלה ייחודיות וכישרון, אף שאינה אחידה ברמתה

    אם הייתה בישראל רכבת תחתית שבה אנשים נדחסים מדי בוקר, משוגרים מהמיטה לתחנת העבודה המשרדית, "חברה" היה דרך טובה להעביר את הדקות האלה בקרון, במעבר בין בידוד להמולת המכונה המשרדית, שנייה לפני שהכרטיס המגנטי ייסרק ותיפתח הדלת האוטומטית.

     

    הסיפור המרכזי והמשמעותי בספר הפרוזה הראשון של תהילה חכימי כתוב בדומה ליומן מחלה או מדריך הפעלה. אישה כביכול מפוצלת פונה לעצמה כמעין מערכת כריזה דמיונית, בלתי נשמעת. מלמעלה, ממרחק, כאילו מחוץ לפריים. "אישה בחלל עבודה" הוא הכינוי החוזר והתבניתי שמקבלת הדמות הזאת. ספק כותרת של תמונה, של פורטרט אמנותי. "אישה בחלל עבודה, את מדממת?"

     

    אנחנו מכירים את הקול הזה. זהו הקול הפנטסטי של מי שהיה אמור לזהות מצוקה שאסור להפגין בפומבי, בחלל העבודה. זהו קול רפואי. הקול של פקח הטיסה או של האח הגדול. קולה של אישה דיגיטלית, של אפליקציה חסרת גוף. נגיד של סירי, העוזרת האישית, האייפונית, שכבר הפכה בצורות שונות לדמות קולנועית וטלוויזיונית. שריד אחרון של אנושיות שמנחה את האביר האלקטרוני הנמלט מהדרקון, ממשטרת המחשבות הביורוקרטית.

     

     

    עטיפת הספר חברה ()
    עטיפת הספר חברה

     

    זה השיחוק העיקרי של "חברה". חכימי לוקחת מסורת של אימה קפקאית ופנטזיה מד"בית ומדביקה אותה על דמות וסיטואציה עכשוויות, מוכרות, מקטינה

    את הווליום המיתולוגי לממדים אישיים, משרדיים. "אני חושבת שאת מדממת וזה מחוץ לתאריכים הרגילים", היא כותבת, פרק אחד לפני שהגיבורה מדווחת בגוף ראשון על אפליקציה שבה היא מזינה את נתוני המחזור ויחסי המין שלה. "אצלך הכל תמיד מגיע בזמן, גם אם עם השנים הדברים הופכים צמיגיים יותר, חיים יותר, את לא מוציאה את זה מהרחם, כבר כמה זמן שזה יוצא לך מהאישונים... זה מטפטף ממך, מטפטפת דמעות מלוחות של דם מול המסכים הכפולים שבעמדת העבודה. אישה בחלל עבודה, את זוכרת איך פעם, לא כל כך מזמן, אהבת ישיבות ותהליכים ארוכים. אהבת לראות איך הם מקבלים תוקף, הדברים. הופכים חיים".

     

    ריאיון עם תהילה חכימי: "בחורה עצמאית שמרוויחה כסף - זה מאיים"

     

    לא מזמן, 50 שנה אחרי צאתו, הסרט "אודיסאה בחלל" זכה לגרסה משוחזרת ומשודרגת. "חברה", סיפור צנוע בהיקפו, רחוק מהיומרה האפית של קובריק, מראה כמה עמוק ורחב ההדף של הסרט הזה. של בניית סיטואציה דרמטית בעזרת הפיצול שבין קול רובוטי בלתי נראה, לבין דמותו של האסטרונאוט שנלחם מול השעון ונגד כוחות הפיזיקה והמחשוב לשוב לכדור הארץ. את "חברה" אפשר לקרוא כמין גרסה של חכימי לבלדה של דיוויד בואי על מייג'ור טום. במקום להשתמש בתפאורה החללית כלבוש לדרמה פסיכולוגית פנימית - היא משתמשת בחלל המשרדי. בשגרת העבודה של אישה צעירה ומותשת שהקוראים פוגשים משני קצותיה. התודעה והגוף. או יותר נכון, העובדת והמעבידה.

     

    בסופו של "עוד דייט כושל" היא חוזרת הביתה ועונה למיילים מהעבודה. חלומותיה בנויים כסיוט משרדי. המשבר הפרטי מקביל למשבר ארגוני; עודף יעילות שהופך לחוסר יעילות. גל פיטורים עומד להציף את החברה. "אישה בחלל, אני רואה, העבודה יושבת לך חזק על הראש, ההתראות לא מפסיקות להיכנס". המכונה הפנימית, כמו המכונה הממשית, דגם הניסוי, משתבשת. הדד-ליין מתקרב ולא ברורה המטרה. להצליח בניסוי או להיכשל.

     

    הקובץ כולל עוד שני סיפורים, קצרים ושגרתיים יותר. "עובדת חברה" מתאר את שגרת העבודה של נערים בסניף מקדונלדס, בסגנון שנע בין סאטירה יבשה, ריאליסטית, לסיפור בלשי. הוא בנוי סביב פרשת היעלמותו של ילד, לקוח בסניף, ומדגים איך הנערים העובדים והבוסית לומדים לדבר בשפה תאגידית של כניעה, הכנעה ויעילות. הסיפור השלישי, "רילוקיישן", מתגלה כסיפור מדע בדיוני: הגיבורה והמספרת מקבלת הצעה להשתתף בניסוי שבו היא מתנתקת מחייה ומגופה. אלגוריתם תופס את מקומה והיא מוזמנת "להמשיך ולצפות מרחוק בחייך הישנים", או לכבות את המסך.

     

    דווקא מפני ששני הסיפורים הללו נראים כשלוחה של הסיפור המרכזי או כווריאציה שלו, הם יוצרים רושם פחות משמעותי ופחות זכיר. ההיבט הנסיוני של "רילוקיישן" בוודאי מתעמעם בחודש שבו "מראה שחורה" חוזרת לעונה נוספת, והדיכאון הצרכני-ילדותי בסיפוריו של אתגר קרת מועמד לפרס ספיר. המבנה העלילתי של הסיפור המרכזי אמנם רופף יותר לעומת שני האחרים, אבל הוא מדגיש את הייחוד ואת המיומנות של חכימי ככותבת. התנודה בין פרוזה לבין שירה. היכולת לתאר כמעט בשלווה - או בקהות חושים - מעין דיכאון אנטי-דיכאוני, שיש בו משהו בוער על סף פיצוץ. השימוש בסוג מסוים של הומור יבש, קצת פאנקיסטי, שבו הבזקים של אלימות ושל התערערות נפשית מתבטאים כאילו ללא הבעה. כבדיחה מובסת מעולמן של קומדיות משרדיות.

     

    "חברה" מצטרף לזרם גובר של שירה ופרוזה ישראלית שמפרשות מחדש את העלילה הקלאסית על הפקיד שנבלע בין גלגלי השיניים - ביחס לעולם העבודה העכשווי, ולא פעם מפרספקטיבה נשית. משוררות כמו יודית שחר ותהל פרוש, רומן הביכורים של ענת לוין, הקובץ "חוויית משתמש" של נועה סוזנה מורג. במובן הזה, "חברה" מאותת מצד אחד על הכישרון של חכימי, ומצד שני, מרמז שהיא נוגעת בסיפור בשרני יותר, שמחכה אולי לקנה המידה ולכלי העבודה של רומן.

     

    "חברה", תהילה חכימי, רסלינג, 121 עמודים

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים