שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    מתקפת הסייבר של הימין הישראלי
    מי צריך את רוסיה? מטרתה של התערבות דיגטילית בבחירות היא ערעור האמון במוסדות המדינה, ואת זה השלטון בארץ עושה מצוין בעצמו

     

     (צילום: משה מילנר, לע"מ) (צילום: משה מילנר, לע
    (צילום: משה מילנר, לע"מ)

    "רוסיה גייט" הוא השם שניתן לפרשה הדרמטית שבמסגרתה השיגו גורמי ביון רוסיים השפעה על חוסנה הפוליטי והמדיני של ארה"ב בבחירות 2016. המתקפה של GRU (המינהל הראשי של המטה הכללי הרוסי) באמצעות קבוצת האקרים הנקראת Grizzly Steppe הצליחה: היא גרמה לקרע בציבור האמריקני, לעימותים בין הבית הלבן לבין ה-CIA וה-FBI ולבחירתו של דונלד טראמפ הנוח כל כך לקרמלין. בתקציב של מיליונים בודדים השיגה רוסיה השפעה משמעותית יותר על ארה"ב מאשר הצליחה להשיג ברה"מ עשרות שנים ובהשקעה של מיליארדים.

     

     

    האם מהלך דומה יצליח כל כך גם מול מדינת ישראל? ראש השב"כ נדב ארגמן בישר השבוע על כוונה או ניסיון של מדינה זרה להשפיע על הבחירות הקרובות באמצעות כלי סייבר ורשתות חברתיות. שב"כ וגם ראש הממשלה בנימין נתניהו הסבירו מאז שמדינת ישראל ערוכה לקדם מתקפת סייבר מניפולטיבית כזו, אך כדי לבחון שאלה זו לא די בהסתמכות על הגורמים הרשמיים.

     

    עמידות (Resilience) למתקפות מסוג זה תלויה לא רק בהיבטים הטכנולוגיים. החוסן של ישראל תלוי בעיקר באמון הציבור בשותפות החברתית ובאמון במוסדות השלטוניים, במערכת הציבורית ובמערכות אכיפת החוק. לכן המבחן האמיתי של תוצאות מתקפה מהסוג של הדוב הרוסי הוא לא טכנולוגי אלא חברתי וציבורי.

     

    שאלת ההתמודדות עם מתקפת סייבר שמטרתה פגיעה בחוסן של מדינת ישראל היא למעשה כזאת: האם אנחנו, ללא קשר לעמדתנו הפוליטית, מאמינים בכוונות הטובות של המנהיגים שלנו, בממשלה, בכנסת, בעיתונות ובמיוחד בשומרי הסף – שב"כ, המשטרה, בג"ץ והיועמ"ש?

     

    שב"כ, שעומד בחזית ההגנה ממתקפות כאלה, מותקף חדשות לבקרים דווקא על ידי ישראלים, פעם משמאל ופעם מימין. בשבועות האחרונים, כשהארגון הותקף באופן בוטה על ידי נערי הגבעות ותומכיהם, הותירו אותו השרים וראש הממשלה חשוף בצריח והסתפקו בתמיכה רפה. שב"כ, הכלי החיוני למלחמה הן באיום הטרור והן מפני תוקפנות הסייבר, ננטש.

     

    גם צה"ל לא זוכה לעדנה. משבר אלאור אזריה ופינויי מתיישבים ביהודה ושומרון הוסיפו את הצבא לרשימת המותקפים שזוכים לדה-לגיטימציה שיטתית וללא סיכוי לתמיכה אקטיבית מהשרים. מי שילם את מחירו של פינוי עמונה 2? המזכיר הצבאי של נתניהו.

     

    המשטרה, בג"ץ והיועמ"ש הפכו בשנים האחרונות לשק חבטות של חברי כנסת, שרים וראשי ממשלה. מותה של הממלכתיות בהתנהלות הפוליטית נחשף שוב ושוב והפך מובהק מאי פעם.

     

    אויב ותיק נוסף יש לפוליטיקאים – התקשורת. אף שכיום יש כמה וכמה עיתונים וגופי שידור שלכל הפחות מחזיקים באג'נדה ימנית, ובמקרים מסוימים מזוהים לחלוטין עם השלטון הנוכחי והעומד בראשו, התקשורת עדיין מוכללת על ידי פוליטיקאים כגוף הומוגני אחד גדול המהווה מאפיה של השמאל הבוגדני ("אם תחזור על שקר מספיק פעמים – הוא יהפוך להיות אמת").

     

    כל מומחה להגנה מפני מתקפות סייבר יסכים שאחד האתגרים הראשונים במעלה בתחום הוא האיום הפנימי. בדרך כלל הכוונה לעובד ממורמר או כזה הסובל מאידאולוגיה טורדנית, שמחליט לשתף פעולה עם מתחרים או אויבים. כמו במחלות אוטואימוניות, התמודדות עם איום פנימי היא אתגר קשה במיוחד לכל אורגניזם.

     

    כשמדובר במתקפת סייבר לצורכי פגיעה בדמוקרטיה, האיום הפנימי הוא לא עובד ממורמר. אלו הם דווקא חברי כנסת ושרים. ישראל, הנזקקת לאמון במערכות השלטון ומערכות הבקרה הציבוריות לצורך התמודדות עם מתקפת סייבר, נותרת חשופה ופגיעה ביותר. שום פיירוול ("חומת אש"), שום לוחמי סייבר, שום מלחמה עיקשת באווטרים וטרולים מזויפים, לא יכולים להגן על שב"כ, על צה"ל, על היועמ"ש או על בג"ץ מפני המתקפה מבפנים.

     

    • שבתאי שובל הוא חוקר עמית במכון נגד טרור במרכז הבין תחומי ובעלים של חברת SDS בתחום הגנת סייבר

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים