רוצים לדעת עליי הכל? תשלמו
כ-4,000 חברות בעולם עושות מיליארדים מפוקפקים מסחר במידע האישי שאנחנו מפזרים ברשת, אחרי עיבוד וניתוח. כמה יזמי טכנולוגיה מציעים להפוך את היוצרות: המידע נשאר בשליטתנו, ורק אנחנו נוכל לאפשר גישה אליו
"עידן הפרטיות מת", הפטיר לפני מספר שנים אריק שמידט , לשעבר מנכ"ל גוגל, ואושייה טכנולוגית מוערכת. הטענה התקבלה אז בסקפטיות, אולם היום מעטים יעזו לחלוק עליה, ולהתעקש שיש עדיין מידע פרטי שאינו חשוף, ברמה כזו או אחרת, לגורמים חיצוניים ברשת ואף מחוצה לה.
הבעיה מוכרת עד לעייפה: המידע שזורם לרשת עלינו חושף אותנו להונאות, למניפולציות שיווקיות, ולפעמים אפילו מונע מאיתנו חשיפה לדעות שונות, או מקצין את דעותינו שלנו. אבל בעיקר הוא מנטרל את השליטה שלנו על פרטי המידע המרכיבים את זהותנו האישית.
דוגמה מצויינת לאובדן השליטה הזה הוא אתר haveibeenpwned.com, שמספק מידע על כתובות מייל שדלפו לרשת בפריצות סייבר. כל מה שצריך כדי לברר אם גם הכתובת שלכם שם, זה להזין אותה במנוע החיפוש של האתר. אל תטפחו תקוות: נדיר שמנוע החיפוש חוזר עם תשובה משמחת, לפיה המידע שלכם לא נחשף להאקרים בפריצה כזו או אחרת בשנים האחרונות.
מצד שני, המידע האישי שלנו הוא הבסיס ל"כלכלת המידע" שנוצרה בשנים האחרונות. אנחנו "משלמים" במידע הזה על השימוש החינמי שלנו בשירותים המקוונים - החל מהפייסבוק ותואמיו במדיה החברתית, דרך החדשות או התוכן הבידורי שאנחנו צורכים, וכלה בשירותי דואר אלקטרוני, תוכנות משרדיות מקוונות או אחסון מידע.
ברוקרים וסוחרי מידע
אינטרנט חינמי היה חזונם של ממציאי הרשת - מן אוקיינוס מידע, שבו הביטים והבייטים נעים לכל עבר באופן חופשי. מארק צוקרברג עצמו הצהיר לפני ארבע שנים כי האינטרנט צריך להיות זמין וזול מספיק עבור כל האנושות. כיום ברור כבר, שמאחורי ההצהרה הזו עמד אינטרס: פייסבוק של צוקרברג היא אומנם שירות חינמי, אבל גם משאבת המידע הפרטי השנייה בגודלה בעולם. הראשונה - על-פי מחקר שהתבצע באוניברסיטת אוקספורד - היא גוגל. אם פייסבוק מקבלת לידיה כ-46% מסך כל המידע הפרטי שמיוצר, למשל, על-ידי הסמארטפון שלנו - גוגל מקבלת כ-90% ממנו.
מידע פרטי הפך למטבע עובר לסוחר, שהשליטה עליו אבדה מזמן. הרגולטורים הממשלתיים, שאיחרו את הרכבת, עדיין לא הצליחו להחזיר אותה לתחנה המקורית. וברור שלא מדובר רק בפייסבוק ובגוגל: הכלכלה החדשה כוללת כבר גורמים מקצועיים ומתווכים, שמקבלים את המאגרים האינסופיים ומספקים את הניתוחים וההצלבות שהופכות את המידע לבעל ערך.
הכירו את Acxiom, Experian או Quantium. אם לא שמעתם מעולם את שמותיהן זה בגלל שמדובר בחברות שלא אוהבות שמדברים עליהן. עד לאחרונה הן היו השותפות הכי טובות של פייסבוק. רק בחודש מרס האחרון הודיעה הרשת החברתית, שהיא מפסיקה את הקשר איתן. הסיבה, כמובן, היא שערוריית קיימברידג' אנליטיקה, שבמסגרתה השתמשה החברה הבריטית במידע של משתמשי פייסבוק כדי לייצר פילוחים ולמקד קמפיינים פרסומיים פוליטיים.
שלוש החברות האלה הן מה שנקרא בכלכלת המידע: ברוקרים, סוחרי מידע. הן מקבלות את המידע האקראי שאנחנו מייצרים ברשתות החברתיות או דרך השימוש בסמארטפון, מעבדות אותו היטב והופכות אותו לספציפי מאוד, למידע מדוייק שמפרסמים יכולים להפוך לכלי עבודה.
עד כמה הפעילות הזו רווחית? מתברר שלא מעט. Acxiom, למשל, סגרה את 2018 עם הכנסות של קרוב למיליארד דולר. בעיני עצמה היא עושה מה שבית זיקוק עושה לנפט גולמי: מזקק אותו למוצר שניתן להשתמש בו. אגב, המידע, בעולם הזה, באמת מכונה "הנפט החדש". רק כדי לקבל מושג על העוצמה: החברה מחזיקה כ-23 אלף שרתים, שמנתחים את פרטיהם של כחצי מיליארד בני אדם בכל רגע נתון.
וזו רק חברה אחת. כ-4,000 כאלה פועלות כיום ברחבי העולם - אם כי רובן קטנות בהרבה, ובדרך כלל עוסקות רק בסקטורים עסקיים מסוימים מאוד. חלק ניכר מהמידע מטופל היטב, בדרך שאמורה למנוע כל חשש מפגיעה בצרכנים ובגולשים, אך מספיק ששבריר ממנו מנוצל למטרות מפוקפקות (אך מכניסות), כדי לפגוע בפרטיותם של מיליונים.
סנונית ראשונה
כלכלת המידע איתנו כדי להישאר, והיא צפויה לגדול משמעותית. כבר כיום, מספר החברות הקשורות בעקיפין לתחום הוא עצום: יצרניות טכנולוגיה, חברות מדיה מקוונת וחברתית, וכמובן סוכנויות פרסום ושיווק דיגיטלי. על־פי מחקר של Transparency Market Research מ-2018, היקף שוק המידע יעמוד ב-2026 על כ-163 מיליארד דולר, שכשליש מהם יבואו ממכירת מידע פרטי. הגידול בהיקף השוק עומד כיום על כ-11.5% בשנה בממוצע, אך סביר מאוד שהוא יצמח עוד.
הסיבה להיקפים הכספיים האדירים הללו היא, שמידע פרטי הוא כלי שימושי מאוד. בעולם הקמעונאות הוא משמש, למשל, למשלוח קופונים בפילוחים מדוייקים המותאמים להרגלי החברים במועדוני לקוחות, או למיקוד פרסומות למגזרי אוכלוסיה שונים. בעולם הפוליטי הוא מאפשר למקד מסרים למשתמשי הרשתות החברתיות, או לספק מידע על מצביעים פוטנציאליים עבור מפלגות ומתמודדים. לא מעט מה"השפעות הזרות" על מערכות הבחירות עשו שימוש באותם מנגנונים בדיוק.
האיחוד האירופי פרסם בשנה שעבר את תקנות הגנת הפרטיות שלו, ה-GDPR - אוסף של חוקים ותקנות, שמגדירים מה מותר ומה אסור לעשות במידע פרטי של אזרחי האיחוד. עבירה על החוקים האלה עלולה לעלות לחברה המפרה אותם בקנס שעשוי להגיע לכ-4% מהמחזור השנתי שלה, או עד 20 מיליון אירו. מספר חקירות כבר נפתחו. בפועל, קל מאוד לחברות לעקוף את התקנות הללו: כל מה שנדרש הוא להפריד את המידע של אזרחי אירופה מזה של תושבי שאר העולם.
מצד שני, התקנות משפיעות גם על מחוקקים ממדינות אחרות: בישראל פרסמה רשות הגנת הפרטיות, הפועלת תחת משרד המשפטים, תקנות פרטיות חדשות, השואבות השראה ישירה מה-GDPR. גם בארה"ב ובקנדה מתגבשות יוזמות חקיקה, שמתקרבות לכללים שניסח האיחוד האירופי.
אבל מעבר לכך - גם מייסדי האינטרנט ויזמי הטכנולוגיה חושבים כבר על פתרון שעשוי להיטיב עם המשתמשים. טים ברנרס לי, אחד מאבות האינטרנט, הקים לאחרונה סטארט-אפ בשם Inrupt, שמפתח פתרון שיאפשר למשתמשים לקבל בחזרה את השליטה על המידע שלהם. מדובר ברעיון המתבסס על טכנולוגיית קוד פתוח בשם Solid, לפיו המידע הפרטי מאוחסן בפודים (pods) או ב"תרמילים", שנמצאים בשליטה בלעדית של המשתמש. כל המידע הדיגיטלי שלנו יאוחסן רק שם, ושיתופו עם כל גורם אחר יתבצע רק על-פי אישור ספציפי שלנו. זו סנונית ראשונה למהלך שיחזיר למשתמש את השליטה על המידע שלו. אבל הוא לא היחיד.
בנק אוניברסלי
באופן פרדוקסלי, את היוזמה המעניינת השנייה בתחום מובילה מיקרוסופט - מענקיות הטכנולוגיה האחרונות, שלא ממש מבססת את המודל העסקי שלה על מסחר במידע פרטי. גם היא אומנם אוספת עלינו מידע, בעיקר דרך "חלונות", אך היא מוגבלת מאוד בשימוש בו. מנוע החיפוש שלה, בינג, אינו פופולרי כמו גוגל, ולמעט לינקדין שבבעלותה, שהיא רשת חברתית, אין לה ממש עסקים מבוססי מידע אינטרנטי. היא מפעילה שירותים מקוונים, אך אלה מסופקים על בסיס מנוי בתשלום. עוד לא נולד הלקוח שיסכים שהיא תנתח את הטקסטים שכתב בוורד, או את הטבלאות שייצר באקסל.
את מעמד "שחקן החוץ" הזה מנצלת מיקרוסופט כדי לבדוק פלטפורמה חדשה בשם Bali. זו מתבססת על עבודתם של חוקרי מחשבים
בכירים, שכתבו לפני ארבע שנים מחקר פורץ דרך בשם "פרטיות הפוכה". הם מתארים בו פתרון שמיועד להחזיר לגולשים את השליטה על המידע שלהם. הרעיון הבסיסי, שאותו מאמצת עכשיו מיקרוסופט, הוא יצירת מעין "בנק" אוניברסלי מאובטח, שבו המידע הפרטי של כולנו מאוחסן ב"חשבונות עו''ש". למידע הזה יוצמד ערך כספי.
לא ברור אם היוזמות האלה אכן ישנו את עולם כלכלת המידע: המודלים העסקיים שהתפתחו סביבה מגלגלים כיום סכומים אדירים, והרגולטורים לא נלהבים להתערב בשוק החופשי. אבל לפחות בינתיים חשוב לזכור תמיד את משפט המחץ הקלישאתי: אם אתם לא משלמים על שירות כלשהו באינטרנט, כנראה שהמוצר הוא אתם.
