עמוס עוז חי ומת בשבט הנכון. אפלפלד לא

אהרון אפלפלד ועמוס עוז(צילום: אלכס קולומויסקי, EPA)

בינואר לפני שנה עליתי להר המנוחות בגבעת שאול להשתתף בהלווייתו של הסופר אהרון אפלפלד ז"ל. באירוע הצנוע לא נכחו ולא ספדו בכירי תרבות וממשל, למעט נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות שסיפרה על הידידות שנרקמה ביניהם. לתדהמתי גם לא זיהיתי שם סופרים (וכלי התקשורת המעטים נאלצו להסתפק בי, העני ממעש). היו שם פרופ' יגאל שוורץ, שחקר וערך במשך שנים רבות את ספריו של אפלפלד, ונציגים של הוצאת הספרים שבה פרסם את ספריו. לא זיהיתי אנשי רוח או אנשי ספרות אחרים.

• לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet
  

חרף הערכתי לעמוס עוז הסופר, לא נמניתי עליהם. התקשיתי לשאת את הפער בין מסע ההלוויה הצנוע של אפלפלד שחוויתי, לבין מה שתוכנן לעוז, וכבר החל, הלכה למעשה, מרגע מותו.

כסופר, אפלפלד לא נפל מעוז במאומה. אולי להיפך. לא עוז ולא אף סופר עברי אחר העלה את התרומה הסגולית שהעלה אפלפלד לספרות העברית, כמי שהביא אליה בדרכו המאופקת והייחודית את חווייתו של דור השואה – טרם התרחשותה, ושל דור הניצולים וחבלי הקליטה שלהם בארץ. גם אם נתבונן במבנה הרומן, בסגנון ובמשפט הבודד לא נמצא שעוז – או סופר עברי אחר בן ימינו - היה גדול מאפלפלד. אני מסתמך לא רק על הדעה הספרותית שלי, אלא גם על עשרות כתבות ביקורת על ספריהם של השניים, ביקורת שקיבלה את אפלפלד – אך הייתה חצויה ואף אכזרית כלפי עוז מראשית דרכו.

ההסבר המובן מאליו לכאורה, שלפיו עוז היה דמות ציבורית ואילו אפלפלד נסתר מעיני הציבור, לא מתיישב עם העובדה שעוז הוזכר במותו שוב ושוב ובעיקר כאחד מגדולי סופרינו, מועמד לפרס נובל בספרות, ובעל רשימת פרסים ספרותיים מרשימה ביותר. החברה הישראלית קברה בשני המקרים סופר גדול. את האחד בקול דממה דקה ואת השני ברעש גדול, וזה לא מובן.

את ההסבר האמיתי יש לחפש בפער בין שני שבטים בחברה הישראלית שעוז ואפלפלד מייצגים: האחד הוא השבט הלבן, הצברי והנאור, שהביא לקבורה את מי שהוא הכתיר ככהן הגדול שלו. עוז לא ברח מהגדרה זו, וכתב כמעט עשרה ספרי מסות שביססו את מעמדו ככזה. השני הוא השבט הבלתי מאוגד של ניצולי שואה, מהגרים וילדיהם, שאנשיו חיים כבודדים, כל אחד עם סיוטיו, מתנודדים בין עבר אירופאי או מזרח תיכוני שנגדע לבין שיכוני העולים שם ניסו לבנות חיים חדשים ולגדל דור חדש; שבט של עקורים שלא יכול היה להתאחד מאחורי אפלפלד (לשבט זה אני מייחס את עצמי, חרף מאפיינים שונים שיכולים לשייך אותי לשבט הראשון. בכל אחד מהשבטים ומחוצה להם ישנם כמובן אוהבי ספר למיניהם, שהגיעו להלוויות בשל אהבתם לסופרים הללו ולספריהם, ולא בשל שייכות זו או אחרת.)

השבט הלבן אינו "לבן". אנחנו שֵמים. אבל אנשי השבט הם לבנים בתודעתם, המבקשת להם אפיון מערבי-תרבותי ושיוכי עד כדי התעלמות מכך שהאירופאים והצפון אמריקנים "הלבנים" רואים בנו בני גזע אחר. חייתי די בארה"ב ובאירופה על מנת לדעת זאת.

אהרון אפלפלד. השבט האבוד(צילום: אלכס קולומויסקי)

עמוס עוז. אחוס"ל בכיר(צילום: ויקיפדיה)

ועם זאת, עמוס עוז הרהוט, המורם מעם, היה עבורם דגל שניתן לנופף בו – ושקשה עד מאוד להיפרד ממנו - בעיקר בימים אלה, משאין לשמאל אחיזה בעם, וגם לא פתרונות ישימים (כפי שאין גם לימין). באיזה דגל ניתן לנופף עכשיו? הדור הבא של סופרים שמעמידים את עצמם לרשות השמאל חי וקיים – חלקם אפילו אינם נופלים מעוז כסופרים – אבל הם חסרים את היופי, הלהט והברק הרטורי שלו. "השבט הלבן, הצברי והנאור" התייתם מדוברו הרהוט ביותר, מסמלו המובהק, ועל כך השבט מתקשה להתנחם.

מאפיין אחד, שבטי בחלקו ואישי בעיקרו, שלא אהבתי אצל עוז, היה אופן ההבעה של עמדותיו. הסגנון, חיתוך הדיבור, יומרתו של היודע והצודק הפריעו לי יותר מאשר העמדות עצמן. המועמדות החוזרת ונשנית של עוז לפרס נובל היא עדות נוספת לאותה יומרה, בהינתן שהדעות על גדולתו הספרותית חלוקות: מאחורי כל פרס נכבד פועלת תעשייה תחרותית שיש צורך בלא מעט יומרה, מוטיבציה ודחיפה בכדי למלא אחר דרישותיה ולצלוח אותה.

ד"ר מישקה בן-דוד(צילום: דניאל צ'צ'יק)

מדוע אם כן, ביום פקודה מקבלת ההזדהות של הקורא עם הטקסט, שנערכה במפגש האינטימי ביניהם, אופי שבטי? אני מוכן להניח שהדבר אינו תקף בכל מקרה של מותו של סופר, אך לא ניתן להימנע מלשאול מדוע באופן ברור במקרה של עוז, השבט הוא שבא לנכס לעצמו את הסופר?

את התשובה יתנו לעצמם אלה שליוו והספידו את עוז – אבל לא מצאו לנכון ליטול חלק בטקס הקבורה הצנוע של אפלפלד ובהספדים הספורים אחרי מותו, שנה אחת קודם לכן (אני מקווה שהדבר לא נעשה בשל ההערכה לגבי הימצאותם או אי הימצאותם הצפויה של צוותי הטלוויזיה במקום.) אנשים אלה – ובמיוחד סופרים ואנשי ספרות – צריכים לשאול את עצמם מה הביא אותם ל"צוותא", לחולדה ולכתיבה על עוז בעיתונים, ומדוע הם נמנעו מלחלוק כבוד אחרון לסופר לא פחות דגול כאהרון אפלפלד. האם לא השתייכותם השבטית?

• מישקה בן-דוד הוא סופר וד"ר לספרות