שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "המלון של פולטי": לשחוט פרות קדושות, ולהגיש לאורחים

    12 פרקים בלבד, זה כל מה שהיה צריך כדי שהסדרה של ג'ון קליז תהפוך לקאלט. עלילות מנהל המלון הנרגן באזיל פולטי, אשתו סיביל, פולי המלצרית ומנואל הספרדי, הפכו לסאטירה נוקבת על החברה המעמדית באנגליה המיושנת, וניפצו כל טאבו אפשרי - עם הומור אינטנסיבי וקיצוני

    אם אתם זקוקים להוכחה לכך ש"המלון של פולטי" נמנית על הסדרות האלה, שהשלם שלהן גדול מסך חלקיהן, נסו לענות על השאלה הבאה: כמה פרקים היו בסדרה? התשובה אגב, היא 12 פרקים, זה הכל. 12 פרקים שחולקו לשתי עונות שעלו בשנות ה-70 עם הפסקה של ארבע שנים ביניהן. מרווחים שאנחנו מכירים יותר מהטלוויזיה הישראלית ופחות מהבריטית, שמקפידה להישמע לציווי העתיק - mind the gap. אבל החותם ש"המלון של פולטי" השאירה, בעיקר על נתיני הממלכה, עמד ביחס הפוך לאורכה והיה משמעותי מספיק כדי להעניק לה את תואר הסדרה הבריטית הטובה ביותר בכל הזמנים (בשנת 2000, על ידי איגוד הסרטים הבריטי).

     

    הכל התחיל אי אז בתחילת שנות ה-70, כשהמגה-קומיקאי הבריטי ג'ון קליז ושאר חבורת "מונטי פייתון" שהו במלון בשם "גלניגלס" בעיירה טורקי בבריטניה במהלך צילומי סדרת הטלוויזיה שלהם, "הקרקס המעופף של מונטי פייתון". הפייתונים היו ידועים בגמישות התודעה וההומור שלהם, אבל אפילו הם התבלבלו נוכח מנהל המלון שאכסן אותם, דונלד סינקלר. סינקלר, שלימים תואר על ידי קליז כמנהל מלון ש"האמין שניתן לנהל מלון בצורה נפלאה אם רק לא היו שם אורחים", חיבב את עצמו על החבורה הודות לאישיות שהם תיארו כ"גסה בצורה נהדרת", ויחסי התיעוב ופחד שלו עם אשתו, ביאטריס, שהייתה שותפה בניהול המלון.

     

    נדמה שסינקלר החזיק בתודעת שירות מאוד מוזרה – הוא עשה הכל כדי להתנשא על האורחים שלו ולתת להם את התחושה שהם מטרד. באחת הפעמים הוא השליך את המזוודה של הפייתון אריק איידלס מחלון הלובי ונימק ביובש שהוא חשד שהיא מכילה פצצה מאחר ו"יש להם כרגע חילוקי דעות עם הצוות". במקרה אחר הוא נזף בטרי גיליאם האמריקני על האופן בו החזיק את הסכו"ם בזמן הארוחה ועל אורח אחר השליך את טבלת הזמנים של האוטובוסים רק כי העז לשאול מתי מגיע האוטובוס הבא לעיר. קליז זוכר אותו יושב מאחורי דלפק הקבלה ובוהה בחלל, עד שאחד האורחים היה מתקרב אליו, אז הוא היה מתחיל לרשום לעצמו דבר מה ומעמיד פנים שהוא עסוק.

     

    מתוך
    ג'ון קליז בתפקיד באזיל פולטי(צילום מסך)
     

    החבורה, ובעיקר קליז, הוקסמה מסינקלר וקליז לא הסתפק בזה – הוא רשם לעצמו את כל האירועים הקטנים ואת תיאורי ההתנהגות של מנהל המלון מתוך כוונה לעשות בהם שימוש בעתיד. אשתו דאז של קליז, קוני בות', שנכחה במלון, האריכה את שהותם בכמה ימים כדי להעמיק את התחקיר. לסינקלר לא היה מושג שקליז מנהל את הרישומים שלו ושהוא צפוי למצוא את עצמו על מסך ה-BBC בעוד מספר שנים כמנהל המלון, באזיל פולטי, משודר לאומה הבריטית ואחר כך לעולם כולו. הוא היגר לפלורידה בשנות ה-70, שם אותר על ידי עיתונאי בריטי אחרי שקליז נקב בטעות בשמו באחד הראיונות שנתן. מסתבר שסינקלר, באופן מפתיע ואולי לא, היה מרוצה מאוד מהאופן שבו הוצג בסדרה.

     

    "האם יש לכם מושג במה זה כרוך? כמובן שלא! אתם עסוקים מדי בלחפש על מה להתלונן, נכון?"

    באזיל פולטי לא היה הניסיון הראשון של בני הזוג קליז ובות', שכתבו יחד את הסדרה, להנציח את סינקלר על המסך הקטן. שנים ספורות אחרי הרישומים של קליז בפנקס הקטן הוא לקח חופשה מהפייתונים ופנה לדרך עצמאית. נציגים של ה-BBC הציעו לו לכתוב סדרה משלו והוא ובות' כתבו את זוג המלונאים לסדרה אחרת. מי שאמור היה להפיק את הסדרה קרא את התסריט ואמר לקליז ש"לא בטוח שהוא מספיק טוב אבל מה שבטוח הוא שבשני אלה מסתתרת סדרה אחרת". קליז הסכים והכתיבה חזרה לנקודת ההתחלה, הפעם עם באזיל וסיביל פולטי כמנהלי המלון, פולי המלצרית, מנואל הטבח הספרדי והאורחים הקבועים ובראשם מייג'ור, הקשיש השיכור. שנתיים לאחר מכן נפתח "המלון של פולטי" למבקרים מתוסכלים וחבוטים.

     

    מתוך
    ניתן לנהל מלון בצורה נפלאה אם רק לא היו אורחים(צילום מסך)

    זה לא הלך חלק, אגב. התסריט לא זכה מיד לאהדה בקרב המפיקים של ה-BBC שתהו במסדרונות הרשת למה קליז היה צריך לעזוב את ה"מונטי פייתון" מלכתחילה. אחד מהם הוציא מזכר שבו טען כי "הסיטואציות משעממות והדמויות קלישאתיות, אני לא רואה איך זה הופך למשהו שאינו אסון", אבל קליז התעקש – הוא תיאר את התקופה בה נכתבה העונה הראשונה כאילו מישהו פתח עבורו שער לשדה פרחים שאיש לא קטף מעולם – והמוניטין שלו הספיק. הסדרה עוצבה כולה סביב הכישרון הקומי של קליז. אמנם סינקלר המקורי היה נמוך למדי וקליז התנשא לגובה של 196 ס"מ, אבל זה לא הפריע לו להישאר נאמן למקור, ולהביא למסך את באזיל פולטי, מנהל המלון המתנשא עם האובססיה למעמד החברתי הגבוה שהשאיפה שלו בחיים התמצתה ב"להוסיף קצת קלאס" למלון ולחיים עצמם.

    הגישה של קליז לקומדיה הייתה תמיד פשוטה למדי – הוא ניסה לגרום לאנשים לצחוק, וכמה שיותר חזק. הוא נמשך לנקודות קיצון ואהב הומור מהיר ואינטנסיבי, שנועד להביא את הקהל לסוג של גודש. הכל כשר באהבה ובקומדיה, והוא נהג לבחוש בנושאים שהיו טאבו, נטייה מנוגדת לחלוטין לאופי הבריטי, כדי "להביא אנשים לרמות של חרדה שגורמות להם לצחוק אפילו יותר", הוא הסביר בעבר בריאיון.

     

    עוד שידורים חוזרים:

     

    מהשחקנים החדשים שהגיעו לצילומים נהג קליז לבקש שלא יחכו שהקהל יצחק לפני שיעברו לשורה הבאה שלהם, כמו שהיה נהוג בקומדיות. הוא ידע שבקהל ישבו 200 איש אבל בבית ישבו מיליוני צופים ועשה את החשבון. התוצאה הייתה תסריטים עמוסים של 140 עמודים בכל פרק – לעומת 65 כמקובל באותה תקופה, ופי שניים קאטים בממוצע. הוא האמין בסדרה (וגם נהנה לכתוב אותה) ולכן הסתפק בשכר הזעום שה-BBC הקציבו לו – 6000 פאונד עבור עבודה של 43 שבועות על העונה הראשונה, כשאת פרנסתו הוא השלים בפרסומות.

     

    מתוך
    הנשים של פולטי(צילום מסך)

    בניגוד לקלילות שהיתה מזוהה עם ההומור הפייתוני, הצמד קליז-בות' עבדו על כל פרק שבועות ארוכים, מה שמסביר את ההיצע המצומצם ואת הפער בין העונה הראשונה לשנייה. קליז האמין ש"פולטי" יביא חצי מהצופים של "הקרקס המעופף", שלא היה עצום מלכתחילה למרות הדימוי האיכותי שלו. הוא הביא יותר, אבל לא מיד. כשהפרק הראשון עלה לאוויר ב-1975 היה נדמה שהמפיקים הפסימיים ב-BBC צדקו. התגובה הראשונית, גם של העיתונות, היתה מסוייגת. מבקרים רבים התעלמו מהסדרה או שנאו אותה, למעט מבקר אחד בסאנדיי טלגרף שתיאר אותה כ"מקורית באמת". הכותרת של "הדיילי מירור" היתה "Long John is Short of Jokes" (לג'ון הארוך נגמרו הבדיחות), אבל קליז זכר שגם חבורת פייתון אכלה כמה מרורים עד שההומור שלה הובן.

     

    ובאמת, עד שהעונה השנייה הסתיימה, המעריצים כבר התחננו לעוד, אבל קליז ובות' כבר היו במקום אחר. העבודה על העונה הראשונה גרמה למשבר בזוגיות שלהם, שהוביל לגירושים אחרי עשר שנות נישואים. הם אמנם המשיכו לכתוב יחד את העונה השנייה ולשחק בה, אבל הסתפקו בזה.

     

    מתוך
    קוני בות', אשתו דאז של ג'ון קליז בתפקיד פולי(צילום מסך)

     

    "אל תיבהלו, זו רק אשתי צוחקת"

    תחילת שנות ה-70 היתה תקופה לא קלה עבור הבריטים. משבר כלכלי מאסיבי שהביא לחוסר סיפוק כללי, תסיסה בקרב מיעוטים ואחוזי אבטלה גבוהים. אחרי מלחמת העולם השנייה חלק גדול מהקולוניות הבריטיות קיבלו עצמאות, האימפריה הבריטית התפוגגה וערכים שמרניים החלו להתערער, תהליך שהגיע לשיאו בשנות ה-70, כששיח רדיקלי יותר תפס את מקומם. האווירה הפכה ליברלית יותר מה שהביא לדיון מחודש בזהות הלאומית של האנגלים.

     

    למרות שהמטרה העיקרית של "המלון של פולטי" לא הייתה לבקר את החברה שלתוכה היא נוצרה, הנטייה של קליז לפארסה הפכה אותה לא פעם לסאטירה חברתית. משמעות המילה פולטי (מאוית Fawlty, נשמע כמו Faulty) היא פגום. כל אחת מהדמויות בסדרה ייצגה באופן זה או אחר את אחד המעמדות בחברה הבריטית, כשבראשן באזיל פולטי, בעל המלון, שייצג את האנגלי הפגום, זה שמסרב להפנים את הירידה בכוחה הפוליטי והכלכלי של בריטניה ונפילתה של האימפריה, ועדיין חי לפי חוקי עולם המעמדות הישן. אנגליה עצמה הוצגה באור מגוחך, כאומה דקדנטית ודועכת, שעדיין מרשה לעצמה לנהוג בסנוביזם רשלני ולהתנשא על כל מי שאינו "אנגלי" דיו. בתחילת כל פרק, אגב, שונה השם על שלט המלון (Fawlty Yowers) לשיבוש לשוני אחר, לפעמים גס, לפעמים מחוכם (Farty Towels, Fatty Owls או Watery Fowls לדוגמא).

     

    מתוך
    "האישה המרשעת", סיביל פולטי(צילום מסך)

    באזיל ואשתו, סיביל (פרונלה סקיילס), ניהלו מערכת יחסים מוזרה. סיביל היתה עצמאית יותר מבאזיל והוא פחד ממנה ובז לה בו זמנית. היא הייתה נשאית של לא מעט סטריאוטיפים נשיים – העבירה את הזמן ברכילות בטלפון עם חברה שלה, מרחה לק, קראה מגזיני נשים ואכלה שוקולד, היא ייצגה את מעמד הפועלים ובאזיל לעג לה לא פעם על היעדר ההשכלה שלה או חוסר היכולת להבין "אמנות גבוהה" או החיבה שלה לסופרים אמריקנים. בפועל, סיביל הייתה זו שניהלה את המלון וקיבלה את ההחלטות. באזיל ציית לה והשקיע הרבה מאמץ בהסתרת השלכות שלא ימצאו חן בעיניה, דבר שהניע לא מעט מעלילות הפרקים.

     

    "אתם תצטרכו לסלוח לו. הוא מברצלונה"

    פולי, המלצרית (שגילמה אשתו דאז של קליז, בות'), הייתה למעשה האדם השפוי ביותר במלון. לא פעם היא ניסתה לחפות על הפאשלות של הבוסים שלה ועזרה לבאזיל בכל פעם שהגישה שלו הכניסה אותו לצרות. דמותה הייתה אינטיליגנטית, אחראית, חרוצה ונחמדה לכולם, אפילו למנואל. מנואל (אנדרו סאקס), הטבח הספרדי או העובד הזר, אם תרצו, קיבל מבאזיל יחס של חיית שעשועים "זולה לאחזקה ומשתוקקת ללמוד", והיה למעשה האנדרדוג של הקהילה. באזיל לעג לו והתעמר בו על האנגלית הדלה שלו, שגם גרמה ללא מעט אי הבנות, אך בעיקר היה משחרר עליו את האגרסיות שלו ומאשים אותו גם במה שאינו אשם בו.

    ההסבר לחוסר התקנה שלו או לחוסר ההבנה שלו את ההירארכיה החברתית באנגליה הייתה התשובה "הוא מברצלונה", והוא ייצג תכונות שהחברה האנגלית המסורתית אינה מעריכה כמו תלות, עצלות והיעדר גבריות ואיפוק. מנואל ספג את כל שנאת הזרים האנגלית בסדרה, לא פעם באופן מילולי ממש - באזיל היכה אותו כמעט בכל פרק. לפחות פעמיים סאקס ספג פגיעה ממשית: בפרק המפורסם על בואם של האורחים הגרמנים סאקס נפגע בסצנת השריפה שהייתה במטבח, ובפרק על מסיבת החתונה, קליז היכה אותו מכה חזקה עם מחבת רוטב, מכה שסאקס היה אמור להתחמק ממנה אבל לא הצליח.


    מתוך
    תסלחו למנואל, הוא מברצלונה(צילום מסך)
     

    סאקס הצליח להפוך את מנואל לאחת הדמויות האהובות בסדרה, וכשהיא נקנתה על ידי מדינות אחרות דוברות ספרדית הלאום שלו השתנה בהתאם לצרכים המקומיים – בספרד הוא היה איטלקי ובקטלוניה הוא הומר למקסיקני. בארץ, ספי ריבלין בתוכנית "מוצ"ש", גילם את המלצר הארגנטינאי עמנואל, מחווה לדמותו של מנואל אצל פולטי. מייג'ור גוואן (באלרד ברקלי) היה המבוגר השיכור שיצג את אנגליה העתיקה, חובב הקריקט בעל העבר הצבאי שעדיין חי תחת הרושם שבריטניה היא אימפריה.

     

    באזיל, שדמותו מגנטה את רוב התשבוחות על הסדרה, היה מעין ניסוי בכעס מודחק, נושא שהעסיק בהמשך את קליז גם בספרי הפסיכולוגיה שהיה השותף להוצאתם. כאנגלי מיושן הוא היה נבוך מכל דיבור על רגשות, מכל מבט פנימה. מבחינת קליז הקונפליקטים המעניינים לא התרחשו בין אנשים לאנשים אחרים אלא בין אנשים לבין עצמם. באזיל לא הסתיר את תודעת המעמדות שלו והבוז שלו לאורחים שהוא תופס כמשתייכים למעמד נמוך משלו, אותה תחושת עליונות שמזוהה כל כך עם האנגלים. כשהוא טעה וסיביל הציעה שיתנצל בפני האורחים הוא נזף בה – "האם זה מה שעשה את בריטניה גדולה?". הוא ייחס לעצמו הגינות, טוהר, אדיבות וצניעות, וכמובן שלא החזיק באף אחת מהן.

     

    הגרמנים באים!

    כבר בפרק הראשון של הסדרה באזיל נעקץ על ידי נוכל בן המעמד הגבוה, כשהכמיהה שלו להתעלות מעל האספסוף מעוורת אותו. התקינות הבריטית המפורסמת זוכה ללעג גם בפרק המפורסם ביותר של הסדרה, "הגרמנים". קבוצת אורחים מגרמניה מגיעה למלון ובאזיל מתריע בפני כולם לא להזכיר חלילה את מלחמת העולם השנייה, במהלכה גרמניה תקפה את אנגליה. הפרק יצר את אחד ממטבעות הלשון המזוהים עם הסדרה, Don’t mention the war!, כיתוב שהופיע על חולצותיהם של אוהדי נבחרת אנגליה במונדיאל שנערך בגרמניה.

     

     

    כמובן שבאזיל עצמו לא הצליח להימנע מאזכורים חוזרים ונשנים של המלחמה, ולצד הסיטואציות הקומיות שנוצרו, הצופה לא יכול להימנע מעיסוק בהשפעות המעוותות של התקינות הבריטית, והתהייה למה, לעזאזל, חשוב יותר לא לומר משהו מאשר להתנהג באופן טבעי. כמובן שאם באזיל לא היה הוגה ללא הרף במלחמה הוא לא היה עולב באורחים שלו בהקשר הזה (למרות שקרוב לוודאי שהיה עולב בהם בהקשרים אחרים). המראה שהעמיד קליז בפני אחיו הבריטים אולי הייתה פחות רלוונטית למי שלא נולד אל תוך אובססיית המעמדות האנגלית, אבל "המלון של פולטי" צברה תאוצה גם בקרב לאומים אחרים. קליז מעריך שהסיבה היא העובדה שהדמויות תפקדו כארכיטיפים לסוגי אנשים שקיימים בכל חברה.

     

    מתוך
    "אל תזכירו את המלחמה!"(צילום מסך)

    הבריטים עדיין מחבבים אותה מאוד, גם אחרי שסיטקומים מקומיים עברו באופן טבעי, במקביל למוקדים החברתיים, מעיסוק בשאיפות החברתיות המתוסכלות של גברים בגיל העמידה לנושאים יותר עכשוויים כמו כסף, מין, גזע, כמו גם בנשים שנאבקות בדילמות הנוגעות לסקס, שכר דירה, גברים וילדים. הקצב הגבוה שאפיין את "המלון של פולטי" מונע ממנה להיראות אנכרוניסטית לחלוטין כמו המקבילות שלה, ורוב הצופים יודעים להעריך את השילוב בין הפארסה התיאטרלית, הסלפסטיק והטירוף שקליז הנפיק עם האמירה החברתית.

     

    מבאזיל פולטי לסם מאלון

    למרות הפצרות, תחנונים ופיתויים, "המלון של פולטי" נותרה סדרה דו-עונתית בת 12 פרקים בלבד. דיבורים על סרט קולנוע עמדו על הפרק אך לעולם לא הבשילו. לקליז דווקא היה רעיון לעלילה – באזיל מוזמן לספרד כדי לפגוש את המשפחה של מנואל. הוא מגיע לשדה התעופה רותח מזעם בעקבות שלל מכשולים שמעכבים אותו, עולה למטוס רק כדי לגלות במהלך הטיסה שטרוריסט חמוש מנסה לחטוף אותו. נחוש להגיע לספרד ויהי מה, באזיל משתלט על החוטף ומנטרל אותו, אלא שעכשיו הטייס מתעקש לחזור לשדה התעופה האנגלי. באזיל מאיים עליו באקדח שלקח מהטרוריסט שימשיך לספרד, ואחרי הנחיתה הוא נעצר על ידי כוחות שיטור מקומיים ומבלה את החופשה שלו בכלא.

     

    קאלט

    אחרי ש"המלון של פולטי" הסתיימה, כמה רשתות אמריקניות ניסו לאמץ אותה. מפיק אחד אמר לקליז שהם שינו בסדרה רק דבר אחד – "חתכנו החוצה את באזיל". הגרסה הזאת מעולם לא עלתה, כמובן. גרסה אחרת הייתה עגומה כל כך שעדיף היה לה שלא תעלה. שני מפיקים אחרים שניסו לבצע מהלך דומה שינו את דעתם בשלב התסריט, מיקמו את הסט בבר בבוסטון במקום במלון, וככה נולדה "חופשי על הבר".

     

    הזכויות על השם "פולטי טאוורס" נקנו על ידי ה-BBC מכל כיוון, כולל משחקי מחשב, ביגוד, מקומות וכו', באופן יסודי כזה שאיש לא יוכל לעולם לקרוא למשהו בשם הזה מבלי להסתכן בתביעה. ג'ון קליז היום בן 79, והוא מגיע להופעה חד פעמית בארץ בסוף אוגוסט. הוא כבר פחות פעיל סאטירית – "ככל שאני מתבגר אני מבין שיש דברים כל כך מגוחכים בעולם שגם אם תצביע עליהם, שום דבר לא יקרה", הוא אמר לא מזמן בריאיון ל"ידיעות אחרונות", אבל עדיין יש לו דבר אחד או שניים לומר על החיים, וגם אם לא, הוא בטח לא שכח איך להצחיק.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים