שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לצמוח מתוך הסבל: ניצולי השואה ואתגרי ההזדקנות
    מחקרים שנעשים בשנים האחרונות מצביעים על כך כי תוחלת החיים של ניצולי שואה גבוהה יותר מזו של ילידי הארץ בפערים משמעותיים. לא רק זאת, גם ההסתגלות שלהם לאתגרי ולקשיי ההזדקנות מעוררים השתאות לנוכח עברם. הצורך שלנו להתמודד עם הזדקנות האוכלוסייה, ופוטנציאל החולי המוגבר בתקופת החיים המאוחרת, מחייבת אותנו לאמץ את גישת החיים שלהם

    בימים אלו, מצוין ברחבי העולם יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. עם הגיעם של ימי הזיכרון, אנו מורגלים בכתבות העוסקות בפגיעותם ומסכנותם של ניצולי השואה כיום, שנוסף על הסבל שעברו בעברם.

     

    אכן ניצולי השואה, מתמודדים כיום עם אתגרי הזקנה לצד ההשלכות המאוחרות של הטראומה מעברם. אך אל לנו לחשוב כי הסבל שעברו הניצולים בעברם מוביל בהכרח לפגיעות יתר גם בזקנתם. למעשה יכול להיות, שדווקא ההיפך הוא הנכון.

     

    הניצולים חיים יותר מילידי הארץ (צילום: AP) (צילום: AP)
    הניצולים חיים יותר מילידי הארץ(צילום: AP)

     

    קיראו עוד

    מחקר: ניצולי שואה חולים יותר - אך שורדים יותר

    מחקר: ניצולי שואה בסיכון יותר מכפול לחלות בסרטן

    סקר: ניצולי השואה בריאים - אך רואים עצמם חולים

     

    במחקר שנערך לאחרונה על ידי חוקרי המכון למחקר וחדשנות של מכבי שירותי בריאות ופורסם מחקר בכתב העת של איגוד הרפואה האמריקאי (JAMA), עולה כי ניצולי שואה בישראל חיים בממוצע כשבע שנים יותר לעומת ילידי הארץ ( 84.8 שנים לעומת 77.7 בהתאמה). במבט ראשון, נתונים אלו מעוררים השתאות. היינו מצפים שאלו שגופם ונפשם עברו טראומה קשה כבר בשנות חייהם הראשונות, יישאו את "הצלקות מעברם" גם לתקופות המאוחרות בחייהם.

     

    היה הגיוני לצפות שהרזרבות המופחתות הנובעות מתנאי הקיום הקשים שעברו יובילו לירידה בסיכוייהם לשרוד. תוצאות המחקר כאמור, מראות בדיוק את ההיפך. הנתונים לגבי תוחלת החיים המוארכת של הניצולים, מפתיעים אפילו יותר, בהתחשב בכך שאותו מחקר, ועוד מחקרים אחרים, מוכיחים שניצולי השואה חולים יותר במחלות שונות ובתוכן מחלות לב, מחלות כליה כרוניות, מחלות ריאה, אוסטאופורוזיס (הידלדלות עצם), סוכרת, יתר לחץ דם וסרטן.

     

    יכולת הסתגלות לאתגרי הזיקנה

    על מנת להעמיק בהבנת העניין, נחשוב רגע על אחת המחלות לעיל, אוסטיאופרוזיס, מחלה נפוצה לעת זקנה (במיוחד בקרב נשים) המבטאת הידלדלות של העצם כתוצאה מ-"בריחת סידן". מה הקשר לניצולי שואה? עד לסוף שנות העשרים בחייו של אדם, ישנו חלון הזדמנויות לבנייה תקינה של מסת העצם. כדי להגיע לשיא מסת העצם הפוטנציאלית, אדם חייב לקבל תזונה המכילה אספקת חלבון, סידן וויטמין D. רבים מניצולי שואה סבלו כידוע מחרפת רעב במשך שנים קריטיות אלה.

     

    בנוסף הליקוי ההורמונלי ואל-וסת אצל נשים צעירות מורעבות, הוא גורם נוסף לאי השגת מסת עצם אופטימלית בסיום ההתבגרות, ומכאן שהירידה הטבעית של מסת העצם המתרחשת לעת זקנה, מתחילה אצל ניצולות השואה מנקודת התחלה נמוכה יותר. לכן אין אנו מופתעים מנתונים המעידים על סיכון יתר למחלה נפוצה זו בקרב הניצולים, שעלולה לגרום להשלכות קשות לעת זקנה.

     

    אז איך אפשר להסביר את הסתירה הנובעת לכאורה מהממצאים? איך בו בזמן, גם חולים יותר וגם חיים יותר? כגרונטולוג המרצה בתחום, ועובד כ-20 שנים בארגון ארצי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי השואה והדור השני ("עמך"), עלי לציין כי נתונים אלו אינם מפתיעים. פגשתי ושמעתי לאורך השנים ניצולי שואה רבים המציגים יכולת הסתגלות מרשימה לאתגרי הזקנה.

     

    אולי דווקא בגלל מה שעברו. איפה הם למדו את זה? לפני כמעט 80 שנה בגטאות ובמחנות. המשמעות של אבדן תפקודי בתקופת השואה הייתה אחת  - הסוף קרב. מכונת ההשמדה הנאצית לא נדרשה לאנשים פגועי תפקוד ולא נתנה להם כל הזדמנות. הזקנים של היום שהיו אז ילדים, למדו שיש רק שתי אפשרויות- או שימשיכו לתפקד בכל מחיר או שכאן מסתיימת הדרך. מי שנפל למשכב, בדרך כלל כבר לא קם. זיכרון זה נצרב במוחם ואותו הם נושאים עד היום. באחד הימים הגעתי לביקור בית אצל אחד מניצולי השואה, אדם בן 95, שעבר במספר מחנות ריכוז ושמו אף התנוסס על רשימת שינדלר המפורסמת. כמה ימים

     

    קודם נפלתי והגעתי אליו כשידי נתונה בסד שמנע ממני לחלוטין את יכולת השימוש בה. אמנם מטרת הביקור הייתה לתמוך בו, אך כיוון התמיכה בפועל היה הפוך ולא בפעם הראשונה... הוא ביקש להסתכל על היד, מישש אותה כאילו בילה את שנות בחרותו בבי"ס לרפואה ולא במחנות הריכוז ואז קבע בפני נחרצות: "תמשיך לעשות את מה שהיד שלך יודעת ונועדה לעשות. כשהיא תבין שיש בה צורך, היא תחזור לפעול".

     

    לא תופתעו כשאספר שכך אכן היה.. גישה זו משתלבת מצוין עם תפיסת יסוד בתחום הגרונטולוגיה היישומית, תחום המתפתח במהירות גם בשטח הטיפולי וגם באקדמיה, ככל שתוחלת החיים ושיעור הזקנים באוכלוסייה עולה (כיום כ-12% מהאוכלוסייה בישראל).

     

    על פי תפיסה זו יכולת ההסתגלות לאתגרים הבריאותיים שמביאה הזיקנה, לא קשורה רק במחלות עצמן, אלא באדם הנושא אותן. השאלה החשובה היא כיצד מוצאים את היכולת להמשיך לתפקד גם בצלן של מחלות, או כפי שניסח זאת אחד מניצולי השואה: "כל אחד נופל לפעמים, השאלה היא איך הוא קם".

     

    להמשיך לתפקד למרות הקשיים

    למילה תפקוד ישנם רבדים רבים. לתפקד זה אומר להמשיך הלאה, גם כשקשה, גם כשכואב, גם לצד הסבל. כשהתפקודים הגופניים היומיומיים נפגעים (כגון הליכה, רחצה, שליטה על הסוגרים וכד'), כשהתפקודים הסנסוריים (כגון: השמיעה והראייה) כבר לא משרתים אותנו כמו בעבר, כשהתפקודים הקוגניטיביים (למשל ירידה ביכולת הריכוז והזיכרון) הם כבר לא כפי שהיו, אף פעם לא לעצור. תמיד להמשיך הלאה.

     

    כל התפקודים הנ"ל הם הדגשים המרכזיים בתחום הגריאטריה. אך מעבר להמשך הפיתוח של טכנולוגיות רפואיות והטיפול (התרופתי בעיקרו) במחלות הקשורות לתפקודים אלו, עלינו לקדם את התובנה, שגם כשתפקודינו אינם בשיא, אנו יכולים עדיין להמשיך הלאה ולחיות חיים שיש בהם ענין מטרה ומשמעות. אם נמצא את המוטיבציה להמשיך נמצא גם את הכוחות.

     

    כך למדוני ניצולי השואה ולכן אינני מוצא סתירה בין חולי וסבל לבין תוחלת חיים ארוכה יותר. בשפה המקצועית זה נקרא: "צמיחה פוסט טראומטית". אנו לא יכולים להרשות לעצמו שממצאי המחקר ועוד אחרים כמותו יישארו בגדר מספרים וסטטיסטיקה. הדרך שלנו להתמודד עם הידוע לנו על הזדקנות האוכלוסייה, ופוטנציאל החולי המוגבר בתקופת החיים המאוחרת, מחייבת אותנו לאמץ את גישת החיים של רבים מניצולי השואה גם כיחידים וגם כחברה.

     

    מערכת הבריאות, הכורעת כבר כיום תחת עומס הפונים אליה, וסובלת באופן מתמיד במחסור ממשאבים, לא יכולה להרשות לעצמה להטיל את יהבה רק על הוספת עוד מיטות אשפוז, סלי תרופות ושירותי סיעוד.

     

    ההשראה מהידע וניסיון החיים של ניצולי השואה, צריכים להנחות אותנו בעיצוב המדיניות הכוללת ותפיסת הפיתוח של שירותים לזקנים בהווה ובעתיד. וכיחידים, כבני אדם, עלינו לזכור תמיד שלא מדובר באוכלוסייה פגועה, אלא בבני אדם, שעברו את הקשה מכל ושרדו עד היום, ולכן כדאי שלא נרחם עליהם אלא נלמד מהם, איך לחיות נכון ואיך להחזיק מעמד.

     

    ד"ר דורון שגיא (PhD, Gerontologist) ראש ההתמחות בגרונטולוגיה יישומית, המרכז ללימודים אקדמיים- אור יהודה (מל"א), חבר סגל הפקולטה לבריאות באונ' בן גוריון, וגרונטולוג יישומי בארגון "עמך"

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: AP
    יום השואה הבינלאומי. התמודדות עם הזיכרון
    צילום: AP
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים