שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אילו מדינת היהודים הייתה באוגנדה
    "הילדים באוגנדה מאושרים ממשחק עם ענף עץ שהם ניסרו בעצמם. ואצלי אם ה-WiFi לא עובד ארגיש שהמוח שלי מתנוון". משה גלנץ יצא למסע אפריקן דרייב בן 14 יום באוגנדה, קניה וטנזניה, ועד עכשיו הוא תוהה מה היה קורה אילו תוכניתו של חוזה המדינה הייתה יוצאת לפועל. כתבה ראשונה בסדרה

     

     

    זה היה כשעה לפני שקיעה של היום החמישי למסע במזרח אפריקה. יצאנו מחווה שנבנתה על קצהו של לוע הר געש כבוי בפורט פורטל שבאוגנדה לכיוון הכביש הראשי. הדרך היא כבישון עפר כפרי מלא בורות מהגשמים האחרונים.

     

    מהחלון נגלה נוף מרגיע שתאורת השמש המלטפת עשתה בו פלאים וגרמה לי להתלבט האם אני רוצה לראות את השקיעה, או שהיום הזה לא ייגמר לעולם.

    הילדים באוגנדה מאושרים מלשחק עם ענף עץ שהם ניסרו בעצמם.  (צילום: אופיר גבולי)
    מאושרים מלשחק עם ענף עץ שהם ניסרו בעצמם. ילדים באוגנדה (צילום: אופיר גבולי)

     

    המפגש עם העוני והשמחה למול עולם אחר באוגנדה

    באחד העיקולים הבחנו באדנה (Adana) אישה צעירה ויפה שבלטה בחולצת טריקו כחולה על רקע האדמה החומה עליה ישבה, בפתח בית בוץ קטן ורעוע. סביבה התרוצצו שני זאטוטים שעיניהם הגדולות חייכו לעברנו.

     

    חלקת האדמה מסביב לבית הייתה דומה לכל חלקות האדמה סביב: שיחי בננה, תירס, עצי פרי, עשבי תיבול ועוד. עצרנו. ירדנו מהג'יפ וביקשנו את רשותה להיות לה לאורחים לרגע. היא הסכימה במאור פנים. בכל זאת כמה "מוזונגו" (האלה עם העור הלבן והמקולף) עם ג'יפים, רע לא יכול לצאת מזה. היה ברור לכולנו שנשאיר לה תמורה בדמות כסף ומתנות לילדים.

    מסע אפריקן דרייב (צילום: משה גלנץ)
    בית בוץ טיפוסי באוגנדה. (צילום: משה גלנץ)

    קבלת הפנים החמימה לא הכינה אותנו למצב הבית העגום. חדר הילדים הזעיר כלל מזרן קטן אכול פשפשים, מזוודה שבורה המשמשת ארון וקרע עיתון ישן שבמרכזו בלטה תמונת דוגמנית "לבנה" תלוי על הקיר.

     

    חדר ההורים נראה זהה, רק עם קיר חשוף לחלוטין. עוני ניבט מכל פינה בקופסת הבוץ הזו שעבור משפחה אחת היא בית. את הילדים שלה היא לא שולחת לבית הספר. 270 דולר לשנה מפרידים בינם לבין השכלה. גם המשכורת העלובה של בעלה שנסע לעבוד בעיר הבירה קמפלה וחוזר אחת לכמה חודשים לא מספיקה לזה. אבל היא מחייכת. מאושרת. הילדים מתרוצצים בין עצי הפרי, החזירים והתרנגולות המקרקרות - ו-וואלה מבסוטים מהחיים.

     

    יום למחרת המסע ממשיך. הפעם לעבר חווה מקומית. את הדרך הצרה מקיפה צמחייה ירוקה שמגיעה עד לגובה חלון הג'יפ, כשמידי פעם מבצבצים בתי בוץ וילדים שלא מפסיקים לנפנף לשלום בקריאות "ג'מבו ג'מבו" (שלום). בכניסה לחווה כבר מבינים שהגענו לעולם אחר. המכוניות בכניסה, הגינון המהוקצע, בית אבן גדול - האנטי תזה לכל מה שראינו עד היום.

    בכניסה לחווה כבר מבינים שפה זה עולם אחר.  (צילום: משה גלנץ)
    בכניסה לחווה כבר מבינים שפה זה עולם אחר. (צילום: משה גלנץ)

    "רוב האוכלוסייה לא יעשו בחייהם שום דבר יצרני. גם לא לעצמם", מספר עזרא, המדריך המקומי של מסע אפריקן דרייב. החווה בה אנו מבקרים שייכת להוריה של אשתו והמארחים הם אחיה ואשתו שמפנקים בארוחת צהריים עשירה ומגוונת.

     

    די קל להבין שהם לא חלק מהסטטיסטיקה של העוני באפריקה. "כל מי שיש לו ראש עם קצת יזמות יכול להתעשר בקלות. הבעיה שאנשים פה בעיקר עסוקים בלשרוד, אז מה כבר אפשר לצפות", אומר ולא מוסיף.

    המדריך המקומי של מסע אפריקן דרייב (מימין) עם בני משפחת אשתו.  (צילום: אביבה בריינר)
    משה גלנץ (השני משמאל) עם המדריך המקומי של מסע אפריקן דרייב (מימין) ובני המשפחה בפתח ביתם שבחווה. (צילום: אביבה בריינר)

    שוב פעם נזכרת באפריקה?

    רק שבועיים אחרי המסע במזרח אפריקה הרשיתי לעצמי לכתוב. נותן לסערת החוויות שבתוכי לשקוע. בכל זאת לא מעט אבק הרמנו בדרך. 14 ימים חרשנו בעזרת גלגלי הג'יפ 2,300 קילומטרים בדרכי עפר אדומות ומאובקות, יחד עם ישראלים בעבר ובהווה.

     

    הדינמיקה של הקבוצה מרתקת. יש את הזוג שחוגג כמעט יובל יחד, יש את הבודדים שרצו לקחת קצת זמן עם עצמם, אחרים החליטו לעשות פיצוי לטיול אחרי צבא שלא יצא לפועל, כמה זוגות חברים ואפילו בן שהגיע עם אבא שבמהלך המסע חגג 81 אבל הגיע לפנינו לכל מקום.

    מסע אפריקן דרייב (צילום: משה גלנץ)
    14 ימים חרשנו בעזרת גלגלי הג'יפ 2,300 קילומטרים בדרכי עפר אדומות ומאובקות. מסע אפריקן דרייב(צילום: משה גלנץ)

    הדרכים הארוכות, שעות הג'יפ הרבות יחד, ההוואי המשותף, מכשיר הקשר ומנהלה שיודעים לפנק בדיוק בזמן - יוצרים חיבור מדהים שגורמים לכולנו להרגיש שזה הרבה יותר מסתם מסע באפריקה, אלא גם טיפול לנפש. המחסומים יורדים, הלב נפתח והעיניים רואות אפילו את הנופים באופן קצת אחר.

     

    בכל פעם שאני נזכר בצמד המילים "ג'יפ 5", עולה בי חיוך כזה שבני המשפחה שלי כבר מבינים: "שוב פעם נזכרת באפריקה?", אני נשאל ומהנהן. אני מתגעגע.

    מסע אפריקן דרייב (צילום: טלי קוך-האובן)
    חיבור מדהים שגורם לכולנו להרגיש שזה הרבה יותר מסתם מסע באפריקה, אלא גם טיפול לנפש. (צילום: טלי קוך-האובן)

    מסע אפריקן דרייב (צילום: משה גלנץ)
    מגיעים אל מקומות שכוחי אל, אבל גם אל המקומות המסעירים ביותר שאפשר להגיע. (צילום: משה גלנץ)

    המסע אליו הצטרפתי מיוחד גם במובן הזה שאתה לא פוגש תיירים נוספים בדרך. אנחנו מגיעים אל מקומות שכוחי אל, בלי טיפה של ציניות. אבל גם אל המקומות המסעירים ביותר שאפשר לדמיין: שמורות טבע עצומות - הספארי הכי פראיים - מורצ'יסון באוגנדה, הסרנגטי ונגורו נגורו שבטנזניה. אגב, המילה "ספארי", היא "מסע" בסווהילית - שם נרדף לטיול אפריקאי.

     

    מה היה קורה לו ישראל הייתה באפריקה?

    תהייה אחת ניקרה בי לאורך המסע, וגם אחרי שחזרתי אין לי עדיין תשובה. האם יש לנו מזל שתוכניתו של חוזה המדינה הרצל לא קרתה בסוף - או שמא מדינת היהודים באוגנדה (ואם נדייק מדובר בשטח הספר הנידח בין קניה לאוגנדה) היה רעיון לא רע בכלל. האם היינו הופכים להיות הם או שהם היו הופכים להיות כמונו, עם הקצב ה"יזראלי" שלא נותן לנו רגע מנוחה. תשפטו אתם.

    מסע אפריקן דרייב (צילום: עדי פימנטל)
    האם יש לנו מזל שתכניתו של חוזה המדינה הרצל לא קרתה בסוף? עצירת קפה במסע אפריקן דרייב(צילום: עדי פימנטל)

    מצד אחד, יש לנו מזל שהתוכנית להקים פה מדינה לא ממש התקדמה. כל ההתפתחות המדהימה של ישראל היא בזכות הקוצים שיש לנו בתחת. קוצים אין באוגנדה. יש עצי קפה, בננות, קוקוס, יערות גשם, נופים בתוליים וקסומים, טבע פראי וזמן. כמו שאחד המקומיים אמר: "לכם יש שעון, לנו יש זמן". למה לעבוד קשה? זרקו גרעין קפה באדמה ולמחרת הוא בגובה מטר.

     

    "אוגנדה? ירוקה? נסעת לאפריקה חביבי!", החברים אומרים. "אתם טועים", אני אומר כמעט בטון מתנצל, "הנוף באוגנדה הוא ירוק עד קצה גבול הראיה". לא סתם צ'רצ'יל קרא לה "הפנינה של אפריקה".

     

    היינו יושבים מהבוקר על גרם המדרגות בכניסה לבית, כמו חצי מהתושבים שראינו בכפרים, ומחכים שהשמש תסיים את הסיבוב היומי שלה בשמיים. ותכלס אפשר להבין, השקיעות של אפריקה הן השקיעות הכי יפות בעולם.

    ירוק עד קצה גבול הראיה. אוגנדה (צילום: משה גלנץ)
    ירוק עד קצה גבול הראיה. אוגנדה(צילום: משה גלנץ)
     

    תחשבו כמה כסף היה לאחים עופר אם מדינת ישראל הייתה קמה באוגנדה. לאוגנדה מחצבי טבע בלי סוף: זהב, יהלומים, בדיל, נחושת, גיר, מלח וקובלט - וזו רק רשימה חלקית. אבל עם כל המשאבים האדירים, המדינה האפריקאית שיכולה להכניס אותנו לתוכה 22 פעם, מייצאת כ-5 מיליארד דולר בשנה: בעיקר תה, קפה וכותנה. ישראל, לשם השוואה, מייצאת ב-60 מיליארד דולר והמספרים כל הזמן עולים.

    השקיעות של אפריקה הן השקיעות הכי יפות בעולם.  (צילום: משה גלנץ)
    השקיעות של אפריקה הן השקיעות הכי יפות בעולם. (צילום: משה גלנץ)

    וחוץ מזה, אם כל התוכניות של הרצל היו הולכות חלק, מה היה מאיים עלינו? האריות, התנינים וההיפופוטמים שמסתובבים מטרים ספורים מאיתנו בשמורות הטבע העצומות היינו מוצאים פתרון, אבל גם אם לא, היינו אוכלים אחד את השני משיעמום, הרבה לפני שהם היו הורגים מישהו מאיתנו. איך אני יודע? תראו מה קורה כאן בישראל - וזה עם על הלחץ שיש לנו. 

    מסע אפריקן דרייב (צילום: משה גלנץ)
    מראה שכיח בשמורות הטבע העצומות של מזרח אפריקה. (צילום: משה גלנץ)

    מסע אפריקן דרייב (צילום: משה גלנץ)
    שדות התה המוריקים של אוגנדה. (צילום: משה גלנץ)

     

    או אולי זה בכלל ההיפך? אם מדינת היהודים הייתה קמה באוגנדה כנראה שלא היינו מכירים את רננה רז עם פרסומת שמתריעה ש"אין לנו מים לבזבז". ימת ויקטוריה הגובלת באוגנדה היא פי 4 כמעט ממדינת ישראל, ואצלנו כל סנטימטר שנוסף לכינרת על 165 קמ"ר שלה פותח את מהדורות החדשות. האבסורד הוא שעם כל הגשם שיורד באוגנדה, לרוב מהתושבים אין בכלל ברז בבית.

    מסע אפריקן דרייב (צילום: משה גלנץ)
    לועות הרי הגעש שהפכו לאגמים מרהיבים. אזור פורט פורטל באוגנדה. (צילום: משה גלנץ)

    אבל למרות כל העוני, שמחת החיים שרואים פה הוא משהו שקשה למערבי כמוני להבין מאיפה הוא נובע. תושבי הכפרים פה שמחים שמקור המים הקרוב הוא רק במרחק של שעה - ברגל כמובן. אני אתעצל ללכת ברגל לקיוסק 100 מטר מהבית שלי.

     

    הילדים באוגנדה מאושרים ממשחק עם ענף עץ שהם ניסרו בעצמם. ואצלי אם ה-WiFi לא עובד ארגיש שהמוח שלי מתנוון. באחד הבקרים פגשנו בנשים מאושרות בגלל גשם שירד בלילה ועכשיו הן יכולות לכבס בידיים במימי שלולית גדולה שנוצרה. אצלי בבית כל אחד מנסה לגלגל על השני את העברת הכביסה מהמכונה למייבש.

    בנשים מאושרות בגלל גשם שירד בלילה ועכשיו הן יכולות לכבס בידיים במימי שלולית גדולה שנוצרה.  (צילום: משה גלנץ)
    נשים מאושרות בגלל גשם שירד בלילה ועכשיו הן יכולות לכבס בידיים במימי שלולית גדולה שנוצרה. (צילום: משה גלנץ)

    אם מישהו יזיז אצלי מטען של טלפון מהשקע, כל הבית על גלגלים. הוואטסאפ קורס לשעה ופושים מכל אתרי החדשות מציפים את הטלפון. אני גם רוצה לפעמים להרגיש קצת משועמם בלי לשלוף באוטומט את הסמארטפון מהכיס. או את השמחה והאושר שניבטים מעיני הילדים היחפים שמשחקים כדורגל עם כדור מרופט, שאין סיכוי שהייתי מרים אותו בידיים.

    מסע אפריקן דרייב (צילום: אופיר גבולי)
    כשהראיתי להם את התמונה הם התרגשו יותר מהילדה שלי. (צילום: אופיר גבולי)

    קודם למסע שאלתי את עצמי: האם ומה להביא איתי לחלק לזאטוטים שנפגוש בצידי הדרך, אבל האם אדם יכול בכלל להרגיש עצוב ממשהו שהוא לא יודע שחסר לו? היו ילדים אוגנדיים מתוקים שצילמתי מחוץ לבקתת הבוץ בו גרו, בפורט פורטל - לא הרחק משדות התה המוריקים של אוגנדה.

    האם אדם יכול בכלל להרגיש עצוב ממשהו שהוא לא יודע שחסר לו? (צילום: אופיר גבולי)
    האם אדם יכול בכלל להרגיש עצוב ממשהו שהוא לא יודע שחסר לו? ילדים מקומיים מנצלים עצירה בצד הדרך כדי לבקש - ולקבל מדבקות ומשחקים. (צילום: אופיר גבולי)

    מסע אפריקן דרייב (צילום: עדי פימנטל)
    צילום קבוצתי של משתתפי מסע אפריקן דרייב(צילום: עדי פימנטל)

     

    כשהראיתי להם את התמונה הם התרגשו יותר מהילדה שלי, כשקיבלה מתנת יומולדת טלפון יקר שיכול לצלם מיליון תמונות כאלו. אמר פעם איש חכם: "כסף לא קונה אושר, אבל בכסף אפשר לשכור אותו להרבה מאוד זמן". וואלה. אחרי המסע באפריקה, אני ממש לא בטוח שהוא צודק.

     

    המשך יבוא

      

    משה גלנץ היה אורח של חברת מאגמה במסע אפריקן דרייב

     

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים