ההרפתקה האפריקאית שלי
במשך 14 ימים משה גלנץ חרש את מזרח אפריקה בג'יפים, חצה 2,300 ק"מ בדרכי עפר אדומות ומאובקות בין אוגנדה, קניה, טנזניה וזנזיבר יחד עם קבוצת ישראליים שבאה להכיר את אפריקה הפראית, האמיתית והלוא מוכרת. בסוף הוא הצליח לגלות מה גורם לילדים יחפים שמשחקים בכדורגל העשוי מקליפות בננה להיות הכי מאושרים בעולם. כתבה ראשונה בסדרה
שעה לפני שקיעה ביום החמישי למסע במזרח אפריקה. אנחנו אחרי הפסקת קפה משובחת בקצה הר געש כבוי באוגנדה, הדרך היא כבישון עפר כפרי מלא בורות מהגשמים האחרונים ומחלון הג'יפ שלי נשקף נוף ירוק ומרגיע שגורם לי להתלבט - האם אני רוצה לראות את השקיעה, או מעדיף שהיום הזה לא ייגמר לעולם.
קבלת הפנים החמימה לא הכינה אותנו למצב הבית העגום. חדר הילדים הזעיר כלל מזרן קטן אכול פשפשים, מזוודה שבורה המשמשת ארון וקרע עיתון ישן שבמרכזו בלטה תמונת דוגמנית "לבנה" תלוי על הקיר.
אבל קבלת הפנים החמימה לא מכינה אותנו למצב העגום של הבית: חדר זעיר בו ישנים הילדים כולל מזרן קטן אכול פשפשים, מזוודה שבורה המשמשת ארון וקרע של עיתון ישן תלוי על הקיר. במרכז העיתון בולטת תמונה של דוגמנית לבנה. בחדר הקטן הנוסף ישנים ההורים והוא זהה רק בלי התמונה על הקיר. עוני מורגש בכל פינה ב"קופסת הבוץ" הזו שעבורם היא בית.
אדנה לא שולחת את הילדים לבית הספר. אמנם באוגנדה החינוך חינם אבל לאדנה ובעלה אין כסף לרכוש את מדי בית הספר ולהוסיף על זה את הספרים וכלי הכתיבה הנדרשים. כמה עשרות דולרים בשנה מפרידים בין ילדיה ובין השכלה. לא מספיקה לכך אפילו המשכורת הדלה של בעלה שנסע לעבוד בעיר הבירה קמפלה וחוזר משם לכפר הקטן אחת לכמה חודשים. אבל אדנה מחייכת. הילדים מתרוצצים בין עצי הפרי, החזירים והתרנגולות המקרקרות ו-וואלה הם נראים מבסוטים מהחיים.
יום למחרת אנחנו מבקרים בחווה מקומית. את הדרך הצרה המובילה לחווה מקיפה צמחייה ירוקה ומטופחת, הילדים מקבלים אותנו לשלום בקריאות "ג'מבו ג'מבו" (שלום) וכבר בכניסה אנחנו מבינים שהגענו לעולם אחר: המכוניות בכניסה, הגינון המהוקצע, בית האבן גדול - ממש אנטי תזה לכל מה שראינו עד היום באפריקה.
"רוב תושבי אוגנדה לא יעשו בחייהם שום דבר יצרני. גם לא לעצמם", מספר עזרא, המדריך המקומי של מסע אפריקן דרייב. החווה בה אנו מבקרים שייכת להורים של אשתו והמארחים הם אחיה ואשתו שמפנקים אותנו בארוחת צהריים עשירה ומגוונת. קל להבין שהם לא חלק מהסטטיסטיקה של העוני באפריקה. "כל מי שיש לו ראש עם קצת יזמות יכול להתעשר כאן בקלות. הבעיה היא שהאנשים פה עסוקים בלשרוד, אז למה כבר אפשר לצפות" הוא אומר ולא מוסיף.
שוב פעם נזכרת באפריקה?
רק שבועיים אחרי המסע למזרח אפריקה הרשיתי לעצמי לכתוב. נותן לסערת החוויות שבתוכי לשקוע. בכל זאת לא מעט אבק הרמנו בדרך. במשך 14 ימים חרשנו בג'יפים 2,300 קילומטרים בדרכי עפר אדומות ומאובקות, חצינו את אוגנדה, קניה טנזניה וזנזיבר יחד עם קבוצת ישראלים שבאה להכיר את אפריקה הפראית, האמיתית, הלא מוכרת והלא מתויירת. הגענו אל מקומות המסעירים ביותר שאפשר לדמיין, אל שמורות טבע עצומות ואזורי ספארי פראיים, שטנו על הנילוס באוגנדה, התרגשנו מהנדידה הגדולה בטנזניה, ורוב הזמן לא פגשנו תיירים נוספים. במשך ימים ארוכים חלפנו במקומות מרהיבים ושכוחי אל, בלי טיפה של ציניות.
הדינמיקה של הקבוצה שלנו מרתקת. יש את הזוג שחוגג כמעט יובל יחד, יש את החבר'ה שהגיעו לבד ורצו לקחת קצת זמן עם עצמם, אחרים החליטו לפצות על טיול אחרי צבא שלא יצא לפועל, כמה זוגות חברים עוד מתקופת הצבא ואפילו נמצאים איתנו בן עם אביו שבמהלך המסע חגג 81 אבל הגיע לפנינו לכל מקום.
הדרכים הארוכות, שעות הג'יפ הרבות יחד, ההווי המשותף, הבדיחות וההנחיות במכשירי הקשר שנמצא בכל רכב וצוות המנהלה שמלווה אותנו ויודע לפנק בדיוק בזמן - כל אלה יוצרים חיבור מדהים שגורם לכולנו להרגיש שזה הרבה יותר מסתם מסע באפריקה, זה גם קצת טיפול לנפש. המחסומים יורדים, הלב נפתח והעיניים רואות אפילו את הנופים באופן קצת אחר.
מאז המסע, בכל פעם שאני נזכר בצמד המילים "ג'יפ 5", עולה בי חיוך כזה שבני המשפחה שלי כבר מבינים: "שוב פעם נזכרת באפריקה?", אני נשאל ומהנהן. כן, אני מתגעגע.
מה היה קורה לו ישראל הייתה באפריקה?
תהייה אחת ניקרה בי לאורך המסע וגם אחרי שחזרתי ממנו אין לי עדיין תשובה: האם יש לנו מזל שתוכניתו של חוזה המדינה הרצל לא קרתה בסוף - או שמא מדינת היהודים באוגנדה (ואם נדייק מדובר בשטח נידח בין קניה לאוגנדה) היה רעיון לא רע בכלל? האם היינו הופכים להיות הם או שהם היו הופכים להיות כמונו? עם הקצב ה"יזראלי" שלא נותן לנו רגע מנוחה. תשפטו אתם.
נדמה לי שכל ההתפתחות המדהימה של ישראל היא בזכות ה"קוצים" שיש לנו בתחת. אז קוצים אין באוגנדה. יש עצי קפה, בננות, קוקוס, יערות גשם, נופים בתוליים וקסומים, טבע פראי וזמן. או כמו שאחד המקומיים כאן אמר: "לכם יש שעון, לנו יש זמן". למה לעבוד קשה? זרקו גרעין קפה באדמה ולמחרת הוא בגובה מטר. אני מנסה לדמיין אותנו יושבים מהבוקר עד הערב בכניסה לבקתת הבוץ הקטנה שלנו, כמו תושבי הכפרים שראינו בדרך ולא ממש מצליח. הם עושים את זה בלי להתאמץ, מחכים שהשמש תסיים את הסיבוב היומי שלה בשמיים. ותכלס אפשר להבין אותם - השקיעות של אפריקה הן השקיעות הכי יפות בעולם.
רק תחשבו כמה כסף היה לאחים עופר אם מדינת ישראל הייתה קמה באוגנדה: לאוגנדה מחצבי טבע בלי סוף: זהב, יהלומים, בדיל, נחושת, גיר, מלח , קובלט - וזו רק רשימה חלקית. אבל עם כל המשאבים האדירים, המדינה האפריקאית שיכולה להכניס את ישראל לתוכה 22 פעם, מייצאת כ-5 מיליארד דולר בשנה (בעיקר תה, קפה וכותנה) בעוד שישראל, לשם השוואה, מייצאת ב-60 מיליארד דולר והמספרים כל הזמן עולים.
ומה היה מאיים עלינו כאן? האריות, התנינים וההיפופוטמים ? נראה לי שהיינו אוכלים אחד את השני עוד קודם רק משיעמום...
אם מדינת היהודים הייתה קמה באוגנדה לא היינו מכירים את רננה רז עם הפרסומת שמתריעה ש"אין לנו מים לבזבז": ימת ויקטוריה הגובלת באוגנדה גדולה כמעט פי 4 ממדינת ישראל והאבסורד הוא שעם כל הגשם שיורד באוגנדה, לרוב התושבים אין בכלל ברז בבית.
אבל למרות כל העוני, שמחת החיים שאנחנו פוגשים כאן היא משהו שלמערבי כמוני קשה להבין: תושבי הכפרים הנידחים כאן שמחים שמקור המים הקרוב נמצא רק במרחק של שעה הליכה ברגל בעוד אני מתעצל ללכת לקיוסק שנמצא 100 מטרים מהבית שלי.
באחד הבקרים פגשנו נשים מאושרות בגלל הגשם שירד בלילה ועכשיו הן יכולות לכבס את הבגדים במי השלולית הגדולה שנוצרה. אצלי בבית לעומת זאת, כל אחד מגלגל על השני את המשימה של העברת הכביסה מהמכונה למייבש.
גם אני רוצה להרגיש משועמם בלי לשלוף באוטומט את הסמארטפון מהכיס. גם אני רוצה לחוש את השמחה והאושר שניבטים מעיני הילדים היחפים שמשחקים עם כדורגל מרופט עשוי מעלי בננה.
לפני המסע שאלתי את עצמי: האם ומה להביא איתי כדי לחלק לזאטוטים שנפגוש בדרך, אבל האם אדם יכול להרגיש עצוב ממשהו שהוא לא יודע שחסר לו?
ילדים אוגנדיים מתוקים שצילמתי מחוץ לבקתת הבוץ בהן הם גרים התרגשו מלראות את עצמם על מסך הטלפון יותר מהילדה שלי, כשקיבלה ליומולדת טלפון יקר שיכול לצלם מיליון תמונות כאלו.
מישהו אמר "כסף לא קונה אושר, אבל בכסף אפשר לשכור אותו להרבה מאוד זמן". אחרי שפגשתי באפריקה אושר בלי כסף, אולי הוא לא כל כך צודק?
רוצים גם להתאהב באפריקה? בואו לאפריקן דרייב
