שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    לקרוא ולקנא: עיתונאי המוזיקה שהיה בזמן ובמקום הנכון

    בחורף 1980 משה מורד נחת בעיר שבה הכל קורה - לונדון. את החוויות שלו תיעד ביומן, ועכשיו הוא מפרסם אותן בספר שכולל ראיונות עם מוזיקאים איקוניים כמו בוי ג'ורג' וקייט בוש, ותיעוד של תרבות הפאנק במועדונים המחתרתיים של העיר. קראו קטעים מתוך הספר "לונדון קולינג"

    בחורף 1980 משה מורד הגיע ללונדון עם כרטיס בכיוון אחד וחלום להשתלב בעיר שבה הכל קורה. מי שניגן לפני כן עם ברי סחרוף, החל לנגן בהרכבים שונים, ובד בבד דיווח ארצה, לעיתונים ולרדיו, על הנעשה בסצנת המוזיקה בלונדון. ארבע שנים לאחר מכן, כשמורד חזר ארצה כדי להגיש את תוכנית הטלוויזיה "להיט בראש" ולנהל את המחלקה הבינלאומית ב-CBS - במזוודה שלו שכב יומן מלא בראיונות שקיים באנגליה, לצד הקלטות ושאר מזכרות.

     

    משה מורד (אוסף פרטי)
    משה מורד מתגעגע ללונדון(אוסף פרטי)

    מאז הוא הספיק לעבוד בחברות תקליטים, לשדר בתחנת הרדיו 88FM ולנהל אותה, לחקור ולפרסם באקדמיה ואפילו לחזור ללונדון שוב - אבל נותרו בו הגעגועים לאייטיז. למועדוני הפאנק שכללו צלבי קרס וסיכות ביטחון, לשיחות המרגשות עם קייט בוש, בוי ג'ורג', סיימון לה בון, סוזי סו ואחרים. את כל אלה איגד עכשיו לספר חדש, "לונדון קולינג" בעריכתו של בועז כהן, וקטעים מתוכו מובאים לפניכם.

     

    עוד בערוץ המוזיקה:

    רוצה להצליח בישראל? תתחפש למזרחי

    הראל מויאל: "שמח בשביל הראל סקעת ושירי מימון"

    "הוא השטן": איך הפך אר. קלי לאיש השנוא באמריקה?

     

    "יש כאן עיתונאי מישראל אז תיזהרו..."

    מסיבת עיתונאים עם בוי ג'ורג' מלהקת "מועדון תרבות" / אפריל 1983

    והנה, סוף סוף קיבלתי הזמנה למסיבת עיתונאים הראשונה של קאלצ'ר קלאב לכתבים זרים. הכניסה למלון רחשה עיתונאים וצלמים מרחבי העולם. כולם באו לראות במו עיניהם את תופעת בוי ג'ורג' ולהקתו שכובשת את מצעדי הפזמונים בעולם.

     

    משה מורד (איור: ליליה שכטמן)
    בוי ג'ורג' - לא הפסיק להתבדח(איור: ליליה שכטמן)

    את מתופף הלהקה ג'ון מוס, הכרתי דרך ידיד משותף בשם סטיב, צעיר יהודי בריטי שלמד בבית הספר עם מוס ואף ניגן עימו. סטיב היה נגן סינתיסייזרים ובעל אולפן הקלטות בלונדון. ניגנתי עימו בהרכבים שונים שהקים ובהקלטות אולפן. בין השאר השתתפתי בהקלטה שנערכה אצלו עם זמר צעיר, שרק לאחר מכן התברר לי שהוא אחיו הצעיר של מיק ג'אגר. באולפן של סטיב ניגנתי גם עם ג'ון דויל, המתופף של להקת מגזין ופגשתי את סטיב הילג' מלהקת גונג, ששקל באותה עת להפיק אותנו.

     

    ג'ון מוס הציג אותי בפני בוי ג'ורג' שהיה לבבי כלפיי. ג'ורג' איש חם ומלא הומור, לא הפסיק להתבדח ולחייך, ובהמשך במהלך מסיבת עיתונאים (אליה הגיעו לא רק עיתונאי מוזיקה, אלא גם עיתונאי חדשות, שכן מדובר היה בתופעה), טרח להודיע לכל העיתונאים מרחבי העולם (וביניהם נציגים של עיתונים מארצות ערב): "שתדעו לכם שיש לנו כאן עיתונאי מישראל, אז תיזהרו". הוא צחק, הצביע לכיווני, ועשה קולות ותנועות של מכונת ירייה אוטומטית לעבר העיתונאים האחרים. הייתה זו אחת ממסיבות העיתונאים המשעשעות והמרתקות ביותר שהייתי בהן. ג'ורג' השיב תשובות לעניין ולא הפסיק לדבר.

     

    כששאלתי אותו לפשר המילים "תרבות אגודה" בעברית והשימוש במגן דוד, הסביר: "כשעבדתי בחנות בגדים בלונדון, רבים מהקליינטים, ובעיקר הקליינטיות שלנו היו יהודים. יום אחד החלטנו להשתמש במגן דוד ובמוטיבים יהודים על חולצות טי שירט ובגדים שייצרנו. זה הלך מצוין. היית צריך לראות את כל הדודות היהודיות באות לקנו מתנת בר מצווה, כמו למשל, תחתונים עם מגן דוד מקדימה. זה היה מצחיק...אז זהו. אני אוהב להשתמש בכל מיני סמלים אתניים ולכן החלטתי לאמץ את המגן דוד יחד עם צלבים וסמלים אחרים. 'תרבות אגודה' ? - ג'ון, הבחור היפה הזה שלידי (מחבק את מוס ומחייך) הוא יהודי והוא עזר לי לתרגם את המילים culture club. התרגום נכון ? או שיצא משהו דומה?..."

     

    לאחר המסיבה, התנפלו העיתונאים על ג'ורג' וג'ון, אבל ג'ון קרא לי הצידה ושאל: "תגיד, איך מזג האוויר באילת בספטמבר?" הוא סיפר לי שהוא רוצה לנסוע לישראל לחופש, בזמן שכל אחד מחברי הלהקה נוסע לחופש במקום אחר. מוקדם יותר, במסיבה, סיפר ג'ורג' שהם עומדים לקחת חופש, בו כל אחד ייסע למקום אחר, וכששאלה אחת העיתונאיות "לאן?" ענה: "זה סוד. אף אחד לא יודע, אפילו לא אשת היח"צ שלנו, אנחנו נוסעים לברוח קצת מהזרקורים וגם אחד מהשני". ג'ון מכר לי, אם כן, זה עתה סקופ שכל אחד מעיתונאי המגזינים בראבו, תותי פרוטי, נאמבר וואן ודומיהם, היו צריכים לפרסם.

     

    "כשאני מחברת שיר אני מדמיינת אותו מתרחש"

    שיחה עם קייט בוש / אוגוסט 1982

    הגעתי למלון מפוחד ועצבני. שבוע קודם באירוע של חברת תקליטים, פגשתי עיתונאי מוזיקה זרים וסיפרתי להם כי נקבע לי ראיון עם קייט בוש. "שיהיה לך בהצלחה" אמר אחד מהם. "היא שונאת עיתונאים וראיונות, לא משתפת פעולה בכלל", אמר שני. האחרים הינהנו בהסכמה, "ראיינתי אותה לפני כמה חודשים והיא כל הזמן שתקה. זה היה נורא", הוסיפה עיתונאית דנית.

     

     

    משה מורד (איור: ליליה שכטמן)
    קייט בוש - דיברה בלחש(איור: ליליה שכטמן)

    כך שלכל אורכו של השבוע חששתי מרגע המפגש עם קייט בוש. ולא הייתי היחיד. בחדר המתנה, צמוד לסוויטה, ישבו עיתונאים אחרים שנראו לחוצים. כשהדלת נפתחה סימנה לי אשת הפרומו להיכנס לבד לחדר. נערה יחפה בג'ינס וחולצה רקומה, קיבלה את פניי. חיוך מלבב. עיניים ירוקות, גדולות.

     

    היא הובילה אותי אל הספה הרכה, התיישבה בישיבה מזרחית על השטיח לידי, נשענה על הספה ושלחה אליי מבט כלפי מעלה, קרוב קרוב, כשרק המיקרופון מפריד בינינו. המתח והעצבים שחוויתי בחדר ההמתנה נמוגו במהירות והפכו לשלווה רגועה במחיצתה של בוש. כדי לשמוע אותה נדרשתי להתכופף לעברה. היא דיברה בשקט, כמעט בלחש.

     

    "מהיכן אתה?"

    ישראל.

    "באמת?", היא השתוממה, "בכלל לא ידעתי ששמעו עליי שם".

     

    שלושה שירים שלך, "אנקת גבהים", "האיש עם הילד בעיניו" ו"באבושקה" היו להיטים גדולים בישראל.

    פניה זרחו: "אני מאוד שמחה לשמוע את זה. תמיד קיוויתי שיאהבו את המוזיקה שלי במקומות שונים בעולם. היא השתקפות הדמיון והרגשות שלי, והרי דמיון ורגש משותפים לכל בני האדם, מעבר למחיצות של שפה ותרבות". היא הגישה לי צלוחית תמרים והוסיפה לשבור את הקרח, בזמן שהחלפתי סוללות בווקמן (פעולה שמרוב לחץ שכחתי לבצע לפני שנכנסתי לחדר).

     

    "בן כמה אתה?"

    24. נולדתי בדצמבר 1957.

     

    "אז אנחנו כמעט בני אותו גיל, אני ביולי 1958"

     

    קייט סיפרה בהתרגשות על The Dreaming, אלבומה החדש והרביעי שאותו הפיקה בעצמה.

     

    איזה משלושת אלבומיך הראשונים את הכי אוהבת?

    "אני כבר לא מקשיבה לתקליטים הקודמים. עכשיו כבר הפסקתי אפילו לחשוב על התקליט החדש. אני כל הזמן עסוקה בשירים הבאים וברעיונות חדשים, ואין לי שום עניין להקשיב למשהו שכבר נעשה ויצא. אחרי שתקליט יוצא לשוק הוא מפסיק לעניין אותי. בשלב הזה קיים רק האספקט המסחרי. האם השיר או האלבום מצליחים ונמכרים היטב, אבל לי כבר לא מתחשק להקשיב להם יותר. קרה לי כבר שבמקרה שמעתי שיר ברדיו, שבכלל שכחתי שהוא שלי, ולפתע, באמצע השיר, מצאתי את עצמי קופצת: זו אני".

     

    קייט בוש (Chris Moorhouse/Evening Standard/Hulton Archive/Getty Images)
    "יש לי בעיה רצינית, אני לא אוהבת לטוס"(Chris Moorhouse/Evening Standard/Hulton Archive/Getty Images)

    בשלב זה התחילה קייט בוש לראיין אותי. שאלה על ישראל, על ירושלים, על המדבר: "אני מאוד רוצה לנסוע למקומות שונים ומעניינים בעולם, רק כשאתה נמצא במקום מסוים, אתה יכול לחוות את התרבות שלו באמת, ולא על ידי קניית תקליטי מוזיקה אתנית בחנות בלונדון".

     

    אז בואי לישראל.

    "יש לי בעיה רצינית אחת, אני לא אוהבת לטוס. אני משתדלת להימנע ממטוסים. זה ממש סבל בשבילי".

     

    בעודי שבוי בקסם השיחה והרוגע שבחדר, נשמעה דפיקה הססנית בדלת. קייט התרוממה בשלווה מהשטיח וניגשה לפתוח את הדלת. אשת הפרומו של חברת התקליטים אמרה לה בטון מתנצל (מביטה בי בחצי כעס): "סורי קייט, הקצבנו חצי שעה לכל ריאיון, אמרתי למשה. כבר מזמן עברה חצי שעה ויש עוד הרבה שמחכים בחוץ". קייט בוש התנצלה בלחש: "תני לנו עוד כמה דקות". היא חזרה למקומה על השטיח, שואלת אותי על חיי, איך זה לחיות בלונדון, האם יש לי משפחה בישראל, ועוד. נדמה היה שהיא חשה בחוסר נעימות בשל העובדה שאנשים עולים לרגל אל הסוויטה שלה רק כדי לדבר עליה. יצאתי מהסוויטה.

     

    הספר "לונדון קולינג" בהוצאת "מרום תרבות ישראלית" ייצא לחנויות ב-1 בפברואר וניתן לרכוש אותו דרך ההוצאה.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: rex/asap creative
    בוי ג'ורג'
    צילום: rex/asap creative
    לאתר ההטבות
    מומלצים