"אחי בניה": פרויקט העצמת נוער לזכרו של הלוחם שנפל בצוק איתן

בניה, שנולד וגדל בחולון, היה דוגמה ומופת לכל סובביו ומקור להשראה, לערכיות ולנתינה לאחר. כך בחייו - וכך גם עתה, לאחר מותו. 11 בני נוער, תושבי שכונת ג'סי כהן שבעיר, השתתפו בחצי השנה האחרונה במסע מיוחד שבבסיסו תכנים של עידוד המוטיבציה לשרות משמעותי בצה"ל והשתלבות בריאה וחיובית בחברה. כל זאת בצלמו של בניה.

פרויקט חניכה הצנחה אחי בניה

הפרויקט נקרא על שמו - "אחי בניה". החניכים מג'סי כהן, יחד עם החונכים שלהם, השתתפו בחודשים האחרונים בפעילויות מגוונות שכללו משחקי כדורגל, פעילויות גיבוש, שיחות עם יוצאי צבא ובוגרי מלחמות ישראל, וכן ביקור בבסיסי צה"ל ומשמר הגבול.

ביום שישי שעבר הם נפגשו כולם בחלקה הצבאית של בית העלמין בחולון, ליד קברו של בניה. כדי לסכם את חצי השנה האחרונה. בכמה מילים בודדות ששורבטו על גבי אבנים אדומות ולבנות, צבעי חטיבת הצנחנים, סיכמו הנערים את התקופה שנגעה בכל אחד ואחד מהם, ואולי גם שינתה את מסלול חייהם.

משה איילה, תלמיד כיתה י', הוא אחד החניכים בפרויקט. הוא בכלל לא תכנן להשתתף בפרויקט, אבל אחרי שפגש את מוביליו, החליט שזה המקום הנכון בשבילו. "למדתי הרבה בפרויקט", הוא מספר, "למדתי ערכים, למדתי לאהוב לתת ולא לחשוב רק על עצמי. לעשות הרבה בשביל המדינה ולעזור איפה שאפשר". משה מעיד על עצמו שעד לפני שנתיים, הוא היה ילד בעייתי שלא השתלב במסגרות נורמטיביות.

אך עם סיומו של הפרויקט, הוא מספר כי חל בו שינוי, בעיקר בבית הוריו. "אני מעריך את ההורים שלי יותר. אם הם צריכים עזרה במשהו, אני עוזר להם. אם אני רב איתם, אני מנסה ליישב איתם את ההדורים". היום, כשהוא מסתכל קדימה, הוא רוצה להתגייס ולשרת בתפקיד קרבי. אולי אפילו בצנחנים, ממש כמו בניה.

מי שהתחברה לדבריו של משה הייתה אמו של בניה, עדה רובל. בעודה עומדת מעל קברו של בנה, היא קראה לחניכים לשים דגש על כיבוד הוריהם, בכל מצב. מבחינתה, זו אחת המטרות המרכזיות. חזון שבנה תמיד דבק בו.

"לא חשוב כמה אתם כועסים עליהם לפעמים, תהיו בטוחים שההורים שלכם רוצים רק את הטוב עבורכם", היא אמרה לנערים והוסיפה: "אני מאמינה שאם תעשו את המאמץ הקטן הזה מצדכם, אתם רק תמלאו את הלב שלהם בגאווה". כדי להמחיש לנערים את עוצמת המסר, היא השמיעה לנערים הקלטה של בניה מקדיש לה שיר, חודשים בודדים לפני מותו: "קוראים לי בניה, אני מקדיש את השיר של משה פרץ 'אמא', לאמא שלי היקרה שדואגת לי בבית. אמא, אני אוהב אותך".

ליאל רובל ומשה איילה

כשפוגשים את הנערים מהשכונה ואת החונכים שלהם שמגיעים מאותה העיר, אך ממקומות שונים בה כל כך, שמים לב לדבר נוסף - עוצמת החיבור שנוצרה ביניהם. בבית העלמין, מיד לאחר שמשה הניח את האבן האדומה שלו על קברו של בניה, הוא הניח יד על כתפו של ליאל, החונך שלו ואחיו הגדול של בניה. משה מגדיר אותו "אח על מלא".

השניים עמדו מחובקים, כשהם מחזקים אחד את השני. ליאל סיפר כי הפרויקט כולו ליווה הן את החונכים והן את החניכים ברוחו של בניה והנחיל להם את הערכים בהם אחיו האמין. "אנחנו חברים טובים. אנחנו נפגשים, יוצאים, מדברים, ומשתפים אחד את השני בסיפורים ובעצות, לומדים יחד והקשר ביננו מדהים".

"כשהנערים עונדים את הצמידים ולובשים את החולצות של הפרוייקט, זו הגשמת חלום"

זמן קצר אחרי שנפל בניה, הגיעה לבית הוריו טלי זגלסקי, שוטרת במרחב איילון, שהייתה באותה העת בחופשת לידה. היא התחברה לדמותו של בניה ולסיפורים ששמעה עליו אחרי מותו. היא זו שלמעשה, יזמה את הפרויקט.

אחרי שהציגה את הרעיון בפני המשפחה ובפני מפקד המרחב שלה במשטרה, החלו להיווצר החיבורים ותוך זמן קצר, בשיתוף מיזם "עיר ללא אלימות" של המשרד לביטחון פנים ורשת קהילה ופנאי בעיריית חולון, נוצר הקשר עם מרכז הנוער "שטרודל" בג'סי כהן. "כשרואים שהנערים לובשים את החולצה של בניה ועונדים את הצמיד שלו בגאווה, זו התגשמות חלום", מספרת זגלסקי שהגיעה באופן קבוע לפעילויות לאורך חצי השנה האחרונה.

שי לירון ויטנר, רכזת מניעה במרכז "שטרודל" בשכונת ג'סי כהן, הכירה את הנערים עוד לפני שיצא לפועל הפרויקט, וזכתה לראות את השינוי המשמעותי שעבר עליהם. "יש השפעה מטורפת לפרויקט על בני הנוער", אמרה ויטנר והוסיפה כי "נערים שבכלל לא רצו להתגייס מדברים היום על שירות משמעותי. מדובר בנערים שזייפו בצו ראשון כדי שיגייסו אותם לתפקיד חסר משמעות. היום אותם נערים רוצים לשרת בקרבי. זה מדהים", היא סיכמה.