בגיל 38, לבו של הקרדיולוג שהציל רבים - נדם
ד"ר אורן זוסמן, רופא שהציל מטופלים רבים, נפטר במפתיע מאירוע לב באמצע המשמרת במחלקה הפנימית בבילינסון
הוא היה רופא קרדיולוג והקדיש את זמנו להצלת חיים ולטיפול באנשים שסבלו מבעיות לב. שלשום נפטר ד"ר אורן זוסמן בגיל 38 לאחר שלקה לפתע בליבו.
ד"ר זוסמן עבד במחלקה פנימית בבית החולים בילינסון. לפני כמה ימים חש ברע באמצע המשמרת, הלך לנוח בחדר הרופאים ושם התמוטט. הוא הובהל לטיפול, אבל לא שרד. שלשום הלך לעולמו, בבית החולים שבו הציל את חייהם של רבים.
זוסמן סיים לימודי רפואה באוניברסיטת בן־גוריון. בצבא שירת כרופא במגלן. לצד עבודתו כרופא בבילינסון היה פעיל ברשתות החברתיות בנושאים רפואיים.
באחד הציוצים בחשבון הטוויטר הפופולרי שלו כתב על מטופל: "'חדשות טובות... כנראה נמצא לב עבורך. אני מבקש שתהיה בצום... עכשיו נערכים להכין את הלב הנתרם ואם הכל יהיה בסדר תעבור השתלה הלילה. אני, בתפקיד אריאלה ממפעל הפיס, לגבר בן 42 עם אי־ספיקת לב סופנית".
ד"ר אורן זוסמן ז"ל. "נלקח מאיתנו אדם מדהים"
חבריו במערכת הבריאות ביכו את מותו. "נלקח מאיתנו אדם מדהים, חבר, רופא שנפטר בנסיבות לא צפויות וטרגיות מוקדם מדי", כתב ד"ר אראל בוצ'ינסקי יו"ר מרשם - ארגון המתמחים.
חברו, ד"ר אסי סיקורל, כתב בטוויטר בכאב מהול בהומור: "תקשיב יא תסריטאי דלה שמאטע שכותב לנו את החיים. את הקרדיולוג עם הלב הכי גדול לקחת בדום לב?... אורן זוסמן רופא עם לב גדול. שנדם".
העיתונאית לינוי בר גפן כתבה בפייסבוק: "רופא שהוא קודם כל אדם, ואדם שחושב קודם כל כמו רופא - איך לעזור, איך להקל כאב". זוסמן ז"ל השאיר אישה ושלושה ילדים.
על החיים והמוות
חלק מפוסט שכתב ד"ר זוסמן כמה חודשים לפני מותו, ובו תיאר את עבודתו כרופא
שש בבוקר. אספתי שעתיים שינה ומתארגן לסוף התורנות. הטלפון מצלצל ומוחמד, אח־שהוא־אח, מודיע "צריכים אותך דחוף בחדר 6". אני בחדר תוך חמש שניות ומוצא את לורה, בת 70, מחוסרת הכרה, נושמת בכבדות, מה שאנחנו מכנים ברפואית "נשימות אגונליות". האחרונות.
היא הגיעה עם סרטן שד, במהלך בירור מהיר היה ידוע לנו שיש לה נוזל סביב קרום הלב. אקו דחוף אישר שהנוזל התפתח למצב מסכן חיים והיא הלכה בדחיפות לניקוז. בין לבין החלה טיפול חלקי לסרטן, שוחררה, וחזרה - שוב לחדר 6. יש לה דופק חלש וסדיר. מה לעשות? לפעמים בפנימית אתה צריך גם לדעת מה לא לעשות. כאן מדובר בסרטן מתקדם, כנראה ללא אופק טיפולי, והחייאה "מוצלחת" שלי יכולה רק להוסיף לה חודשיים של סבל. מצד שני היא צעירה ורק התחילה טיפול.
היא לא השאירה הנחיות מקדימות, נכון? אני שואל ומקבל חוסר תגובה מהצוות. להתקשר לכונן שלי, במקרה מנהל המחלקה? אני מחליט שלא. האח מאיץ. "תביאו עגלה", אני מבקש, כשמתכוון לעגלת החייאה. הצוות עושה לי פרצוף. כאילו רומז לי שאני פול גז בניוטרל. המוניטור מראה דופק סדיר, ומה שיש כרגע זה להנשים אותה. אנחנו מחברים מכונת הנשמה ורצים לחדר טיפול מוגבר.
לאחר הערכה נוספת אין לנו הסבר מספק לקריסה שלה. לאחר כשעה היא פותחת עיניים בבהלה. "לורה!" אני קורא, חצי שמח. "הייתי חייב להנשים אותך כי הפסקת לנשום". מודיעים לי שהמשפחה שלה בחוץ. אני יוצא אליהם, מסביר את שאירע.
אחרי כמה שעות, כשאני כבר בבית, לורה סימנה לצוות שהספיק לה, והוא נתן לה שינה מתוקה רוויה במורפין. כשחזרתי לעבודה היא כבר לא הייתה. הסיום של הסיפור מסתיים במוות כמו רוב הסיפורים בפנימית, אבל עדיין, מרגיש אחד הניצחונות שלי, כי הצלחתי לתת הזדמנות פרידה לה ולמשפחה.
לפנייה לכתב/ת 
ד"ר אורן זוסמן ז"ל
מומלצים
