ביקורת סרט - "המועדפת": היסטוריה מטורללת ומענגת
הסרט שמועמד השנה לעשרה פרסי אוסקר הוא שנון, מהנה ומרושע, ומראה לנו שגם נשים יכולות לשחק מלוכלך במגרש הגברי. אבל מלבד ההופעה המצוינת של כל השחקניות והאסתטיקה היפה שלו, הוא נותר חסר אמירה
שרה צ'רצ'יל, הדוכסית ממרלבורו, גבירה בלתי נסבלת בעליל, הייתה אחת הנשים החזקות בחצרה של המלכה אן, האחרונה לבית סטיוארט ששלטה בבריטניה, בשנים 1702-1714. השתיים הכירו עוד כששיחקו יחד כילדות, ובבגרותן נהגו לשלוח זו לזו מכתבים תחת שמות העט "גברת מורלי" ו"גברת פרימן" (בעלה של שרה, ג'ון צ'רצ'יל, היה מדינאי ומצביא, שזכה לימים לביוגרפיה בת כ-2000 עמודים מאת אחד מצאצאיו המפורסמים, ווינסטון. הוא ראה בו לא רק חייל ראשון במעלה אלא גם פוליטיקאי דגול).
המלכה אן עצמה קרסה תחת חוליים רבים וטרגדיה אישית גדולה - היא הרתה 18 פעמים, אך הביאה לעולם רק ילד אחד שמת בגיל 11. את החלל הריק היא מילאה בארנבים הרבים שגידלה, כמספר הוולדות שאיבדה. בהיעדר יורש נאלצה אנגליה "לייבא" מלך מגרמניה, ג'ורג', שהיה המונרך הראשון משושלת בית הנובר.
הפרטים ההיסטוריים האלה אינם מעניינים במיוחד את יורגוס לנתימוס, שסרטו "המועדפת" (The Favorite) עוסק בקרב החתולות שהתנהל בין שרה, הדוכסית ממרלבורו (שהייתה גם מאהבתה של המלכה והמקורבת לה ביותר מבין אנשי החצר), ודודניתה הענייה אביגייל, שהובאה על ידה לארמון המלוכה במטרה לסייע לזו האחרונה כלכלית. בדומה לסרט אחר, "מרי מלכת הסקוטים", גם הסרט הזה בוחן את הקשר בין נשיות ועוצמה שלטונית - אך לא כעימות שתוצאותיו טרגיות, אלא כפארסה תקופתית מטורללת שגיבורותיה הן שלוש נשים מניפולטיביות.
עוד ביקורות סרטים:
מהעבר האחד של זירת האגרוף ניצבת, כאמור, שרה צ'רצ'יל (רייצ'ל ווייז), ומעברה האחר - דודניתה המרוששת (אמה סטון) הנחושה לחזור לעמדת כוח. שתי הנשים מתמודדות על חסדיה של המלכה אן מוכת הצינית (אוליביה קולמן), בשילוב של תכסיסנות דקדנטית ופמיניזם עכשווי. הפוליטיקה של חצר המלוכה מעולם לא הייתה יותר מעוותת וא-מוסרית. "המועדפת", שמועמד השנה ל-10 פרסי אוסקר, הוא סרט שנון, מהנה ומרושע המראה לנו שנשים יכולות לשחק במגרש הנחשב לגברי באופן מזוהם לא פחות מתככני חצר הזכרים.
"המועדפת" נראה כמו גרסת הארמון של "הכל אודות חוה", הדרמה חדת הניבים של ג'וזף ל. מנקייביץ' משנת 1950, שבה אישה צעירה ואמביציוזית משתלטת בהדרגה על חייה של השחקנית המזדקנת הנערצת עליה. אבל זוהי רק נקודת הזינוק לסרט, שהאנכרוניזמים שבו מעידים עליו שהוא יותר משל על הפוליטיקה בעידן הנוכחי מאשר מהתלת חצר תקופתית.
"המועדפת", במילים אחרות, הוא קומדיה של תככי מסדרונות השלטון. הוא מחולק לשמונה פרקים, שכל אחד מהם נדמה כמהלך במשחק השחמט שמנהלות ביניהן שרה ואביגייל. יחד עם זאת, קשה לומר שמדובר במשהו מורכב במיוחד. סרטיו של לנתימוס (בהם גם "שיני כלב" ו"הלובסטר") היו תמיד פרובוקטיביים, אפלים ופרוורטים, אך התקשיתי למצוא בהם עומק רב. גם עתה, יש מקום לתהות אם הסרט מזמין אותנו למחשבה שהיא מעבר להנאה הסקסיסטית (והמודעת לעצמה) של צפייה בקרבות בוץ שמנהלות ביניהן שלוש נשים.
ייתכן והסיבה לכך שהסרט אינו מטריד כעבודותיו הקודמות של לנתימוס, קשורה בהיעדרותו הפעם של התסריטאי הקבוע שלו, אפת'ימיס פיליפו. כך יוצא שאנו נותרים עם ג'סטות סגנוניות נוסח קובריק, אך ללא המהות האפלה שאפיינה את סרטיו של גדול הבמאים מאז ומעולם. עדיין, הצפייה בדינמיקה המתנהלת בין שלוש נשים מאוד בנות-זמננו, מזכירה לנו עד כמה שאיפה לכוח פוליטי עשויה להיות נטולת רוך וחמלה.
כבר ראינו את זה בעבר. נניח, בדמותה של המרקיזה החורשת רעות מ"יחסים מסוכנים". אך לנתימוס לפחות חוסך מאיתנו את הדימוי המוסרני של הנערה הצחה השומרת על תמימותה כנגד כל הסיכויים. זהו משל פוליטי טריוויאלי – נו, כן, העולם הפוליטי אינו מיועד לבעלי הרגש ומידת הרחמים – אך הוא מוגש כמנת יום של רשעות מדממת.
"המועדפת" מציג פוליטיקה נוסח עידן MeToo. פוליטיקה שכולה נשים שמצליחות לתמרן זו את זו במיומנות שלא הייתה מביישת גברים. לזכות הסרט ייאמר, שהוא לא מוציא אותן כפרודיות עלובות. ואומנם, אוליביה קולמן ("הכתר") נפלאה כמלכה אן, אך יש לשבח גם את ווייז וסטון. מדובר בשתיים מהשחקניות המעצבנות בנמצא, אבל הסחי בו הן מתגוששות רוב הזמן מוציא מהן את המיטב.
