שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    ביקורת סרט - "הספר הירוק": כשהיסטוריה גזענית הופכת לפנטזיה לחג המולד

    הדרמה המועמדת לחמישה פרסי אוסקר, בכיכובם של ויגו מורטנסן ומהרשלה עלי, אינה עוסקת במתח גזעי אמיתי אלא בפיוסו, ומציגה אחווה בין-גזעית מזויפת. הגיבור האמיתי של הסרט הוא גבר לבן, בן למעמד הפועלים, המתפכח מתפיסותיו הגזעניות - ומאפשר לקהל הלבן להרגיש טוב עם עצמו

     


     

    באחד הרגעים היותר פאתטיים של "הספר הירוק" (Green Book), זועק אחד מצמד גיבוריו, פסנתרן שחור מחונן: "אם אני לא מספיק שחור, אם אני לא מספיק לבן, אם אני לא מספיק גבר, אז מה אני?" התשובה: שחור-מחמד. והדימוי הזה מעולם לא היה טרגי ומתנחמד כל כך.

     

     

    הטריילר של הסרט

    הטריילר של הסרט

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    "הספר הירוק" מבוסס על סיפור שאירע במציאות. מסע בדרומה של ארצות הברית שערכו בראשית שנות ה-60 מאבטח לשעבר במועדון לילה ניו יורקי, האיטלקי טוני "ליפ" ואללונגה (ויגו מורטנסן), ופסנתרן הג'אז הנ"ל, דון שירלי (מהרשלה עלי, זוכה האוסקר על "אור ירח"), היוצא לסיבוב הופעות עמוק בלב אמריקה הגזענית.

     

    הסיפור של מהרשלה עלי: פעם היו עוצרים אותו בשדה התעופה - היום הוא מועמד לאוסקר

     

    הגבר הלבן אמור לשמש כנהג וכאחראי על הלו"ז של האמן השחור. מעין היפוך גזעי-מעמדי של "הנהג של מיס דייזי", המחזה והעיבוד הקולנועי המחניפים לקהל, שעקבו אחר מערכת היחסים שבין גברת יהודייה ונהגה האפרו-אמריקאי מאטלנטה שבג'ורג'יה. זהו "סרט חברים" (buddy movie) טיפוסי, שמתבסס על הקונפליקטים והניגודים שבין שני השותפים למסע: האחד הוא איש משפחה טמפרמנטי ועממי, והאחר - אינטלקטואל בודד ומתנשא. נחשו למה הם יהפכו בסופו של הסרט.

     

    מתוך
    היפוך תפקידים גזעי. נחשו איך זה יגמר? (מתוך הסרט)

     

    הסרט מבקש ללעוג לסטריאוטיפיזציה הגזעית, דרך היפוכה. הביטו, זהו הגבר הלבן שמלמד את מעסיקו השחור לאכול כנפי עוף מטוגנות בידיים שמנוניות, ואז לזרוק את השאריות מבעד לחלון. התקינות הפוליטית הוחלפה פה במחוות מטופשות שנועדו לאותת על התהוותה של סולידריות בין-גזעית.

     

    יש משהו מאולץ בתיאור פגישתם הראשונה של דון וטוני. הפסנתרן המהולל נראה כשהוא לבוש גלימה אפריקאית ויושב על כס מלכות בדירתו שמעל הקרנגי הול. הסרט מנסה לומר שמתחת לדימוי של השחור-הילידי מסתתר למעשה גבר משכיל ואלגנטי. עדיין, הגיבור האמיתי של הסרט הוא אחרי הכל בן למעמד הפועלים הלבן, שלא זו בלבד שמגן על השחור, אלא אף לומד להתגבר על הגזענות הטבועה בו (בתחילת הסרט הוא משליך לפח האשפה כוסות ששתו מהן שני אנשי תיקונים שחורים שעבדו בדירתו). במילים אחרות, זהו סרט שמבקש להחניף לקהל הלבן - זה שמעריך את השינוי שחווה טוני במהלך המסע.

     

    עוד ביקורות סרטים:

    "מרי מלכת הסקוטים"

    "שלושה זרים זהים"

    "משוכפלים"

    "פרה אדומה"

      

    שמו של הסרט, שביים והיה שותף לכתיבתו פיטר פארלי (האחראי יחד עם אחיו בובי לקומדיות "טיפשים בלי הפסקה" ו"משתגעים על מרי"), בא מ"הספר הירוק לאוחז בהגה השחור" - מדריך גזעי שחובר במחצית המאה הקודמת על ידי ויקטור הוגו גרין, ושכלל מידע חיוני לנוסע השחור בדרומה של ארצות הברית, כמו למשל מלונות דרכים שהתבססו על הפרדה גזעית. זאת, בתקופה ובאזור הגיאוגרפי שבו נאכפו "חוקי ג'ים קרואו" הגזעניים.

     

    שני השחקנים, עלי ומורטנסן, אינם נחלצים מהדידקטיות שמאפיינת את הדינמיקה ביניהם. מבחינה זו, יש ב"ספר הירוק" משהו שמזכיר סרטים על אחווה בין-גזעית שהופקו בשנות ה-50 וה-60:  "הנועזים" (1958), שבו גילמו טוני קרטיס וסידני פואטייה שני אסירים נמלטים, לבן ושחור, או "כחום הלילה" (1967) שבו פואטייה גילם בלש שחור החובר לשוטר לבן בחקירת רצח בדרום העמוק של ארצות הברית. בעוד הסרטים החשובים הללו ייצגו את הרגע ההיסטורי בו נוצרו, זה של המאבק נגד האפליה וההפרדה הגזעית בארה"ב - סיפורם של דון וטוני נדמה מנותק מכל הקשר. מטרתו היחידה, כמדומה, היא לגייס אותנו למען מטרה קלה מדי.

     

    מתוך
    מתכתב עם סרטים משנות ה-50 וה-60 (מתוך הסרט)

    בסצינה שאין לה כל המשך, מתבררת נטייתו המינית של דון, וזה קורה כאשר הוא נעצר יחד עם גבר לבן. ההיבט הזה מופיע בסרט באופן מאולץ, הן כדי להציג את קורבנותו הכפולה של הגבר השחור, והן כדי לשרבב פנימה "נושא" שאמור לשרת את חנפנותו של פארלי אל הקהל וחברי האקדמיה האמריקאית לקולנוע בפרט. אחרי הכל, את האוסקר לפני שנתיים קטף "אור ירח", סרט משמעותי באמת שעסק בהומוסקסואליות שחורה - ועם אותו שחקן ממש. כאן זה נראה מזויף, כמו רובו של הסרט.

     

    "הספר הירוק" אינו עוסק במתח גזעי אמיתי, אלא בפיוסו, והופך היסטוריה נוראה לפנטזיה של חג המולד. כאשר דון וטוני נתקלים בפרצופו האמיתי של הדרום, הסרט ממהר הלאה. כך זה כאשר באחת העצירות במהלך המסע, דון צופה בפועלים שחורים עובדים בשדות. יש משהו טעון במבטו הנשלח אליהם, מבט המשלב סולידריות גזעית ונתק מעמדי, אבל הסרט אינו משתהה על השלכותיו. בסצינה אחרת, שבה דון אינו מורשה לאכול במסעדת היוקרה שבה הוא אמור לנגן, הסרט מחמיץ הזדמנות לדון בגזענות באופן מורכב.

     

    מתוך
    ההקשר של מסע ההופעות נותר עלום (מתוך הסרט)

    אחרי הכל, דון מייצג נוכחות שחורה וזרה לדרום "הנבער". הוא אינטלקטואל ניו יורקי קר ומתנשא (הוא אף מכתיב לטוני העילג, ממש כמו סיראנו דה ברז'ראק, את מכתבי האהבה המרטיטים שזה כותב לאשתו) - שאינו מוכן לקבל כמובן מאליו את הדינמיקה הבין-גזעית בדרום. ישנה ציניות מסוימת בטיפול בגזענות כפי שהיא נחווית על ידי מבקר מהחוץ. במקביל, מטרת מסע ההופעות שדון עורך בדרום עם שני נגנים נוספים אינה מובהרת די הצורך - והתוצאה היא סרט שההנאה שבו כמעט נסחטת מאיתנו.

     

    בסרט, שום דבר אינו נורא באמת: הקונפליקטים נפתרים בדרך הכי צפויה שניתן להעלות על הדעת, והסולידריות הגזעית מתממשת לנגד עינינו. "הספר הירוק" - שמועמד השנה לחמישה פרסי אוסקר, וגרף לאחרונה גם את פרס הסרט הקומי-מוזיקלי הטוב של השנה בטקס גלובוס הזהב ואת פרס איגוד המפיקים של אמריקה - הוא סרט שמחבק אותנו לאורך כל 130 דקותיו, בעוד שהיינו רוצים שגם ישרוט.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים