עוד לא אבדה תקוותנו, אפילו באתיופיה
"מה קרה לנו כעם ישראל? למה לא לקיים את ההבטחות והחלטת הממשלה משנת 2015 להעלות את כל שארית יהודי אתיופיה, כנהוג במדינתנו הנפלאה שנלחמה על כל יהודי? האם עם ישראל מודע לקריעת לב הזו של משפחות שלמות ואם הוא אכן יודע, לאן נעלמה הרחמנות היהודית?". אריה לוי, יו"ר הזרוע הבינ"ל בארגון "הצלה ללא גבולות", בטור אישי נוקב
מי שומע את התקווה ובוכה? הרי אני כבן חמישים שנה ומעולם לא יצא לי לשמוע את התקווה ולבכות מעוצמת המילים ומהכוונה הפשוטה באמירת המשפט "עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים". זה קרה לי בפעם הראשונה בחיי בקהילה היהודית בגונדר שבאתיופיה, במהלך המבצע הרפואי המי יודע כמה בחיי- ברחבי ארבע קצוות תבל.
שירת התקווה בגונדר איננה כמו שאנו רגילים לשמוע לפני משחק כדורגל או כל אירוע ממלכתי אחר, ליהודי גונדר ששרים אותה כל יום לחתימת תפילת שחרית המשפט: "עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו" - זו תפילה קורעת לב. הם מתכוונים לכל מילה הנאמרת בשיר. ובפעם הראשונה בחיי לאחר אלפי פעמים ששמעתי אותה, היה פתאום תוכן עמוק למילים שנכתבו לכל יהודי העולם.
אני מגיע לעיר רחוקה מכל, עולם שלישי כמו שאנו בערים "המפותחות" רגילים לקרוא לאיזור הזה. עולם שבו עדיין אין חשמל ומים זורמים בכל בית, עולם בו מעמיסים פצוע על הגב ורצים לבית החולים - כי בזמן המתנה לאמבולנס הוא כבר יוכל למות. עולם בו חמור ועגלה הם עדיין כלי תחבורה להרבה אזרחים.
המקרה הראשון ששבר לנו את הלב, היה בבדיקה של אישה שהראתה לנו משקפיים ואמרה שבתה שלחה לה אותן מישראל. בתה עלתה לפני שבע שנים, מאז הן לא נפגשו והגעגועים אליה קורעים אותה לשניים.
עשרות צעירים מהקהילה היהודית שתו בצמא את דברי המדריך לעזרה ראשונה, בקורס מתקדם שהועבר להם. וזאת כדי להפוך לחובשים ולתת טיפול רפואי באיזורם בשעת הצורך. ראש העיר של גונדר בא במיוחד כדי להודות לנו על הסיוע של "הצלה ללא גבולות" בתחום הרפואי באיזור.
שכחו או הפקירו
במהלך הטיפול בחולים אני שומע מאחורי מחיצת הפח מישהו מצטט משפטים בשפה האמהרית ובניגון של תפילה. אומרים לי שזו תפילת מנחה, ואני כמובן רץ לשם כדי להספיק להתפלל לפני שתשקע החמה.
אני מוצא עשרות צעירים וזקנים מרוכזים בתפילה בבית הכנסת המאולתר של הקהילה, קהילה שנתהוותה מיהודים שעזבו את ביתם בחיפזון. ברוב המקרים ללא אפשרות למכור את רכושם לאחר ששמעו שעולים לארץ המובטחת, וצריך למהר לעזוב. מאז הם כאן, חיים בפחונים - כתוצאה מהבירוקרטיה ונפילה בין הכסאות של המדינה אליה הם חולמים להגיע. המדינה שלקחה מאחוז גדול מהם אחים ואחיות, אבא ואמא, בנים ובנות. ואותם שכחו או לדבריהם אפילו הפקירו.
חמשת הימים שעברנו שם היו מלאים בעבודה מדהימה של המתנדבים שלנו, שטיפלו במאות חולים. הם בדקו מאות אנשים בבדיקות ראיה מתקדמות, כדי לתת משקפיים חינם למי שזקוק להם. כל אחד מאיתנו התמלא בעיקר באמוציות והתרגשויות רבות: שמיעת הילדים שרים שירי "לשנה הבאה בירושלים', לראות את הצעירים יושבים ללמוד שעות בחברותות עברית או יהדות.
הכיתות (פחונים) ללימוד עברית, או לימוד ההיסטוריה של העם שלהם והארץ אליה הם חולמים לעלות מיום לידתם. לראות את הזקנים והזקנות עם הניצוץ בעיניים כשהם רואים אותנו, ומשתמשים בכתפנו לפורקן הגעגועים שלהם לארצנו הקדושה.
אין החלמה לכאב לב הנוראי
מאז שחזרנו אנחנו מנסים לברר כדי לדעת מה קורה ולמה 8,000 איש עדיין ממתינים לעלות ארצה, כשהממשלה רק אישרה לאלף לעלות השנה. השאלות לא נענות ואנחנו נשארים ללא תשובות.
מה קרה לנו כעם ישראל? למה לא לקיים את ההבטחות והחלטת הממשלה משנת 2015 להעלות את כל שארית יהודי אתיופיה, כנהוג במדינתנו הנפלאה שנלחמה על כל יהודי? האם עם ישראל מודע לקריעת לב הזו של משפחות שלמות ואם הוא אכן יודע, לאן נעלמה הרחמנות היהודית? האם אחד מאיתנו היה סובל ולו יום אחד שיקרעו אותו מיקיריו?
לצערי אין תשובה לשאלות הקשות הללו. אין החלמה לכאב לב הנוראי שיש למשלחת שלנו מאז שחזרנו - והנורא מכל הוא הידיעה שלא מעט יהודים מורשים להגיע לכאן ללא שום בעיה או עיכוב, בזמן שאלפים אחרים עוד ממתינים במחנות האלו באתיופיה בתנאי מחיה וסניטריה נוראים.
18 שנות עשיה בעולם, בהצלת חיי אדם בשם עם ומדינת ישראל, זיכו אותי השבוע בתעודת הוקרה מטעם ארגון סיד ווואלה ניוז על העשיה והתרומה בעולם המתפתח. עמדתי על הבמה במוזיאון ישראל בתל אביב יחד עם נשיא המדינה, וליבי ומחשובתיי נדדו חזרה לגעגועים של אחיי ואחיותי באתיופיה. אמרתי לעצמי שאני מעניק את התעודה הזו לאותם יהודים, שעוד נשארה להם כמיהה עמוקה לארץ המובטחת, ארץ ציון וירושלים.
- אריה לוי הוא יו"ר הזרוע הבינ"ל בארגון "הצלה ללא גבולות" - SSF
לפנייה לכתב/ת 
