שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    תנשמו: כך תתמודדו עם אנשים מעצבנים
    אנשים מעצבנים מקיפים אותנו מכל עבר. מחכים לנו בכל פינה, מאיימים להשתלט אפילו על הרגעים היפים ביותר. מהו אותו כעס או זעם שאנחנו מרגישים ומדוע הפתרון אליו לא טמון בשינוי החברה עצמה? יהודית כץ מסבירה

    תניח לי, אני לא רוצה לשמוע בכלל (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    תניח לי, אני לא רוצה לשמוע בכלל(צילום: shutterstock)

    "אל תכעיס אותי", קבע ברוס באנר, והסביר בבהירות: "אתה לא תאהב אותי כשאני כועס". אולי השם באנר לא מצלצל לכם מוכר, אבל אתם בטח זוכרים את "הענק הירוק" מהקומיקס של מארוול. באנר הוא פיזיקאי מסוגר ומתבודד, הנחשף (בטעות) לכמות גדולה של קרינה. מאז עדיף פשוט לא לעצבן אותו, אלא אם מתחשק לכם לפגוש במפלצת אנושית גדולה וזועמת במיוחד. גם בחיים שמחוץ לדפי הקומיקס וללא קרינה מיוחדת, קורה שלוחצים לנו על כל הכפתורים הנכונים; לחץ הדם שלנו מרקיע שחקים, הוורידים במצח מאיימים להתפקע, האגרופים מתכווצים, אנחנו רואים אדום בעיניים והופכים לאדם "אחר", חסר שליטה, זועם וירוק.

     

    הוא אהבת חיי עד שהוא כועס והופך לאיש אחר

    כעס על בן הזוג לא חייב להיות שלילי

     

    הענק הירוק

    אנשים מעצבנים מקיפים אותנו מכל עבר. מחכים לנו בכל פינה, מאיימים להשתלט אפילו על הרגעים היפים ביותר. אתם קמים לכם רעננים בבוקר, השמש זורחת, הציפורים מצייצות ובראש שלכם מתנגנת מוזיקה קלאסית עליזה. אבל אז מופיע האיש שלא טרח לכבות את הטלפון שלו בקולנוע ועוד מעז לענות באמצע הסרט; או הסבתא שמתעקשת לקלף קלמנטינה באוטובוס, שלא לדבר על הסטודנטית שמרימה את ידה העילאית והמתנשאת רק כדי להראות כמה שהיא יודעת את מה שאתם לא. די!

     

    אז מה עושים עם האנשים שמוציאים מאתנו את ה"ענק הירוק"? ובכן, באצבע המורה שלכם יש שריר מתורגל במיוחד. כן-כן, זה שמותח אותה חזק, מצביע על אחרים וקורא "זה הכול בגללו!". אפשר להוריד רגע את האצבע ולהבין מה קורה לנו ברגעים שאנחנו עוברים "מאפס למאה". הפסיכיאטר (והרב) אברהם טוורסקי מחלק את תהליך הכעס לשלושה. קודם כל, הרגש - אותו כעס המתעורר בנו בסמוך לאירוע שאינו ניתן לשליטה.

    טינה היא החוויה המעיקה שמחלחלת לתוך היומיום שלנו (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
    טינה היא החוויה המעיקה שמחלחלת לתוך היומיום שלנו(צילום: Shutterstock)
     

    החלק השני במופע הוא התגובה שלנו לאותה התרחשות, שבניגוד לרגש, היא דווקא כן נמצאת תחת שליטתנו, ולחלק הזה הפסיכיאטר קורא - זעם. ולבסוף, ההיאחזות - כמה זמן אותו הכעס מתארח אצלנו? האם הוא יגור אצלנו יום, שנה, או עד יום מותנו? "הכעס יושב אצלנו במוח ולא משלם שכר דירה", מסכם טוורסקי. לחלק של ההיאחזות הוא נותן את השם 'טינה', ומתכוון לחוויה המעיקה שמחלחלת לתוך היומיום שלנו.

     

    "בכל דקה של כעס אתה מפסיד שישים שניות של שלווה", אמר הפילוסוף ראלף אמרסון. ולמרות היופי הגלום במשפט, אנחנו לא בדיוק בוחרים לקפץ בין הכעס לשלווה. מה שכן נשאר זה הרעיון שבזמן שאנחנו אוכלים לעצמנו את הראש ומתכננים מסעות נקמה, מוקדי הכעס שלנו ממשיכים בחייהם, ולא פעם אפילו לא מודעים לסרט שהם מעבירים אותנו.

     

    זה אולי לא מבזק חדשות, אבל זה בהחלט צריך להיאמר - יש סיבה לכך שהתנהגויות מסוימות מרגיזות אתכם, וברוב המקרים היא טמונה במחשבה שלכם. הטלנובלה הפנימית שלנו אומנם מאוד מרגשת, אך במקרים רבים היא רחוקה שנות אור מהכוונות של האדם השני. הציצו רגע לתוך המוח שלכם ובדקו אילו הנחות אתם מניחים? "הוא מזלזל בי", "זה סימן שהיא לא אוהבת אותי", "הוא גורם לי להיכשל בכוונה". ברוכים הבאים לסיפור שאתם כתבתם, ערכתם והשלכתם על שאר האנושות, סיפור שחוץ מכם, כל השאר שכחו לקרוא.

     

    אברהם טוורסקי על זעם ודרכים להתמודדות

    אברהם טוורסקי על זעם ודרכים להתמודדות

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    בוב ספוג

    אחרי שהבנו את הסיפור כפי שאנחנו רואים אותו, שווה גם להרים מבט אל הצד השני. אם לא אנחנו, מי יאמר להם להפסיק לפזר את הטישו המשומש שלהם בכל מקום? הנטייה הטבעית שלנו היא להימנע מלדבר ישירות. "זה גם ככה לא יעזור", אנחנו חושבים לעצמנו, "ואפילו יחמיר את המצב". אז אנחנו סופגים ושותקים, שותקים וסופגים. ואתם יודעים מה קורה לספוג בסוף, נכון? הוא מתפוצץ. טוב, הספוג אולי לא, אבל אתם בהחלט כן.

     

    אתם אולי מנסים לשכנע את עצמכם שהכול "ביזנס אז יוז'ואל", אבל שוכחים לבדוק את הרגל הקופצת, העיניים המתגלגלות, הטון הקצר ונשיפות הקטר שלכם. נכון, האדם השני הוא אומנם היצור המעצבן ביותר שנברא עלי אדמות, אבל אפשר לתת לו את הקרדיט על מינימום אינטליגנציה חברתית. וכששני הצדדים שומרים על זכות השתיקה ומתעלמים מהפיל השעיר שנמצא במרכז החדר, המצב רק הולך ומחמיר. הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו הופכים למורכבים יותר, קיצוניים יותר, ורק להיזכר בהם מעלה לנו את הסעיף. אם פניכם לשלום, כדאי שתשאלו את ד"ר ג'ודית אורלוף, פסיכיאטרית מאוניברסיטת קליפורניה, איך לנהל שיחה שכזו. לפסיכיאטרית הכנה יש נוסחה או לפחות מבנה שיכול לעזור:

     

    1. דברו על מעשה ספציפי. למרות הפיתוי לפצוח בתיאוריות פסיכואנליטיות, התמקדו באירוע ספציפי שקרה או בהתנהגות ספציפית שפגעה בכם. נסו לדבר בטון יציב על החוויה שלכם בזמן שהמעצבן נוהג בדרכו המיוחדת.

     

    2. פשוט תקשיבו, מבלי לקטוע או להתגונן. כמה נעים זה כשמישהו מקשיב לנו, אפילו אם הוא לא מסכים אתנו, כי אנחנו מרגישים שהוא מכבד אותנו ושיש משמעות לדברים שלנו. עשו את אותו הדבר בשביל האדם השני.

     

    3. בדקו מה הסאב-טקסט, מה עומד מאחורי המילים שנזרקות לחלל האוויר? האם אתם שומעים שם פחד, חוסר בטחון או מבוכה? כשאנחנו מבינים את הצד השני, קל יותר להיות סבלניים ולהבין שהסיטואציה הנוכחית שבה אנחנו מציבים לו מראה, עשויה להיות לא פשוטה עבורו.

     

    4. הגיבו בחמלה ובבהירות. כשאתם עושים זאת, אתם עוזרים לאדם שממול להשתחרר ממגננות, ובעצם מעלים את הסיכוי להקשבה מצדו ולפתרון. כך, גם המעצבן התורן ירגיש יותר בנוח לקחת אחריות על הצד שלו בתסכול.

     

    במקום לומר "מדוע אתה כזה דוחה?" אמרו, "כשאני שומעת אותך מקנח את האף ב-4 בבוקר, אני מרגישה כעס ותסכול, הייתי רוצה לבקש ממך לעשות את זה במקום אחר". במקום לומר: "אוי, את כזאת פוצית מתנשאת", אמרו: "כשאת משתפת אותי בכל ההצלחות שלך בעבודה, אני מרגיש לבד, שאין לי מקום פה. הייתי רוצה לבקש ממך לשאול אותי מדי פעם מה שלומי".

     

    למחפשים אחר נוסחאות, הנה זה: "כשקורה ____, אני מרגיש/ה ____. הייתי רוצה לבקש _____". המטרה היא לא להאשים את הצד השני, אלא לשתף בחוויה שלנו בצורה שאינה שיפוטית. כך האדם שמולנו פתוח יותר לשמוע על החוויה שלנו, במקום להגן על עצמו ולתקוף חזרה במשפטי חוכמה שמתחילים ב"לא, אתה!". זה לא קל, כמובן, כי באותו הרגע זה בדיוק ההפך מהדבר שבאמת מתחשק לנו לעשות, אבל מצד שני מה שאנחנו באמת רוצים, זה להעביר את החוויה שלנו ולהשיג תוצאה אחרת.

    שיחת ספאם (צילום: shutterstock)
    אין לדעת מי יכעיס אותנו היום(צילום: shutterstock)
     

    אבל היא התחילה! למה אני צריך להשתנות?

    סליחה רגע, אתם בוודאי תוהים. הם המעצבנים, למה אנחנו אלו שצריכים לעשות את כל העבודה? למה אני צריך להשתנות, לאתר מחשבות, ליזום שיחות ועוד לפעול בחמלה? ובכן, דבר ראשון -המעצבן כנראה לא הולך לשום מקום. שנית - המעצבן כנראה לא הולך להשתנות. אם תשאלו את סוזן פי, יועצת בתחום בריאות הנפש מסיאטל, אנחנו צריכים למצוא דרך לחיות לצד האנשים האלו, ובכל זאת לא להתערבב איתם יותר מדי. איך עושים גם וגם? סוזן השנונה קוראת לזה "ניתוק מכבד" (Respectful Disengagement). בהרצאת הטד שלה היא מסבירה: "אתם רואים כלב מטיל את מימיו על העץ היפה שבגינתכם. זו התנהגות חצופה ביותר, זה לא מכבד ולא מנומס". ואז היא ממשיכה בחיוך: "ואתם באצילות רבה, לא מתעצבנים על הכלב. אתם לא כועסים על כלב כשהוא מתנהג כמו כלב".

     

    והנה הקאטץ׳ - לפי פי, הכלל הזה תקף גם על אנשים: "אתם לא אמורים להתעצבן על אידיוט כשהוא מתנהג כמו אידיוט". הבעיה מתחילה כשאנחנו מצפים מאנשים להשתנות, להתנהג כפי שאנחנו היינו רוצים שהם יתנהגו. "כשאנשים מראים לכם מי הם - תאמינו להם", היא מדגישה. "הפסיקו לנסות לשנות אותם". את האנרגיה עדיף להשקיע בעצמנו כדי לשנות את הדרך שבה אנחנו תופסים אותו, ולנסות להתרגז פחות.

     

    "כאשר אתה כועס - ספור עד ארבע. אם אתה כועס מאוד - תקלל", אמר הסופר השנון מארק טווין. הלוואי שהיה אפשר ללחוץ על כפתור שיגרום לאנשים פשוט להפסיק לעצבן, אבל בינתיים, האנשים היחידים שבאפשרותנו לשנות הם אנחנו עצמנו, כך שהדברים שמעצבנים אותנו באנשים אחרים יטרידו אותנו קצת פחות.

     

    תוכלו גם להיעזר ב"יומן כעסים" ולציין לעצמכם בכל פעם שכעסתם, איך הגבתם והאם הייתם רוצים להגיב אחרת. בעקבות מה שתגלו, תוכלו לתכנן את התגובות מראש: לחשוב על המצבים שמעוררים בכם כעס, ולהחליט מראש כיצד תרצו להגיב.

     

    בהצלחה!

     

    יהודית כץ עוסקת בפסיכולוגיה חיובית וביישום שלה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Shutterstock
    את חייבת להפסיק אחרת אתפוצץ
    צילום: Shutterstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים