שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    תופעת רון קובי חייבת להתרחב
    גם הכנסת הבאה לא תעזור למאבק החילוני בסוגיות דת ומדינה. התקווה נמצאת בפעולות של הרשויות המקומיות בחינוך, במסחר ובמרחב הציבורי

     

    רון קובי, ראש עיריית טבריה, בנסיעה ראשונה באוטובוסים בעיר בשבת (צילום: אביהו שפירא)
    ראש עיריית טבריה, רון קובי(צילום: אביהו שפירא)

    "תופעת רון קובי עלולה להתרחב" זעקה כותרת בעיתון חרדי בעקבות האוטובוס שהפעיל בשבת ראש עיריית טבריה הטרי, ואכן, עבור הציבור החילוני-ליברלי רצוי מאוד שהיא תתרחב. כי בכל מה שקשור לשיפור במדדי החופש, זה הסיכוי הנראה לעין היחיד לשינויים אמיתיים.

     

     

    התנועה החילונית העממית שצמחה בישראל בשלוש השנים האחרונות יכלה להפוך לכוח פוליטי משמעותי בבחירות הקרובות לכנסת. הבחירות המקומיות הוכיחו זאת. מערכות הבחירות לעיריות ולמועצות הצמיחו שורה של התארגנויות מקומיות שתרגמו את הלהט החילוני לכוח פוליטי. התארגנויות האלה פעלו כדי לקדם אג'נדה חילונית מובהקת בערים וברשויות בכל זירות החיים. חילונים הצביעו למי שהיה מחויב להם, ובהרבה ערים ורשויות ייצוגם באמת גדל. בחלק מן הרשויות הנציגים אף התברגו בתפקידי מפתח בעירייה והם בעמדה שבה יוכלו לממש את הבטחותיהם לבוחרים.

     

    הנה רשימה חלקית: חוץ מרון קובי בטבריה, סיעת רמת השרון חופשית הכניסה חמישה נציגים למועצת העיר; שלוש רשימות שרצו בהרצליה על הטיקט החילוני (יש עתיד, מרצ והחופש לבחור) השיגו יחד שישה מושבים; גבעתיים חופשית שהתאחדה עם מרצ גדלה משלושה לארבעה חברי מועצה, ועוד.

     

    המומנטום החילוני נראה בשל, אבל חרף ההערכה שקרוב היום שבו יהיה יתורגם הכוח המקומי למגמה ארצית, זה לא קורה. הבחירות הקרובות לא עוסקות כלל בסוגיות הללו אלא רק בשאלת זהות ראש הממשלה הבא. יש את "מחנה ביבי" ומחנה "רק לא ביבי", ושאר השאלות הגדולות המשפיעות באופן דרמטי על חיינו, בהן סוגיית דת ומדינה, נעדרות מהשיח.

     

    לחילונים אין סיבה לצפות שהממשלה הבאה תביא להם בשורה. במקרה הרע היא תקדם מדיניות של הדתה ובמקרה הפחות רע ישומר המצב הקיים. בני גנץ ויאיר לפיד, גם בתסריט הקלוש שיצליחו לגבש קואליציה, ייאלצו להסתמך על קולות החרדים ולא יוכלו לקדם סדר יום חילוני אמיתי. וכך, טיפול לאומי ועמוק בהדתה שהושרשה כאן יצטרך להמשיך לחכות.

     

    אך בעוד הזירה הלאומית נראית מורכבת ואבודה, יש עדיין פוטנציאל אדיר לשינוי בזירה המוניציפלית. מגמה כזאת יכולה להיות יעילה לא רק עבור אלה שחופש מדת חשוב להם, אלא גם להוות נדבך מרכזי בבנייה של כוח פוליטי חילוני לקראת הבחירות הבאות לכנסת, כי אין כמו הצלחות מוכחות כדי למשוך ציבורים רחבים.

     

     

    הפעילויות האחרונות של רון קובי מוכיחות הן שהחיבור של ההנהגה המוניציפלית לשטח הוא חזק יותר מזה של הזירה הארצית, וכי מספיק ראש עיר נחוש עם גב ציבורי כדי לשנות את החיים של התושבים מהקצה אל הקצה.

     

    לרשויות יש כוח רב בקידום חופש דת. בחינוך, העיריה יכולה לסגור את התקציב העירוני לגרעינים התורניים ולעמותות הדת הפועלות בבתי הספר, ובמקביל לקדם תוכניות עירוניות לחינוך לשוויון ולדמוקרטיה. במסחר, בכוחה של העירייה לקדם פתיחה של עסקים ומתחמי בילוי בשבת ולהפוך למוקדי בילוי ופנאי.

     

    במרחב הציבורי העיריה יכולה לצמצם את פעילות השידול של חב"ד ולא לאפשר שימוש במתקנים ציבוריים לצורך קיום אירועים מופרדים. העירייה יכולה גם לדאוג להגדלת מספר האירועים החילוניים בתחומה. בתחום השוויון ללהט"ב, לראש עיר יש מנדט לקדם מדיניות של שוויון למשפחות להט"ביות, ואפילו לסבסד הסכמי זוגיות באמצעות חוזה.

     

    אבל כדי שכל זה יקרה צריכים החילונים להמשיך ולאתגר את הנבחרים שלהם. הם צריכים להבין שכעת, בכל הקשור לחופש מדת, הדרך להשפיע על המדינה עוברת דרך הרשות.

     

    • מיכל שליו רייכר היא נשיאת הפורום החילוני

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים