ביקורת סרט - "אליטה: מלאך קרב": 200 מיליון דולר, וזה עדיין לא "אווטאר"

שני הניסיונות הבולטים של הוליווד לעבד מנגה יפנית היו תוצר של מסלול פתלתל והניבו תוצרים בעייתיים. המנגה "הרוח במעטפת" של מסמונה שירו (1989), הפכה ב-1995 לקלאסיקת האנימה של ממורו אושי, ו-22 שנים לאחר מכן לעיבוד הוליוודי כושל של רופרט סנדרס בכיכובה של סקרלט ג'והנסון. המנגה Old Boy של גארון טסוצ'ייה (1996) עובדה ב-2003 ע"י הבימאי הדרום קוריאני פארק צ'אן-ווק ל"7 צעדים" המרשים, וב-2013 לסרט של ספייק לי הנושא אותו שם. העיבוד של לי קוצץ ב-35 דקות ע"י המפיקים, קיבל ביקורות מאוד בינוניות וכשל כלכלית.

עיבוד מנגה הוא סוג של חזיון תעתועים. תכנים מקוריים בז'אנרים של פנטזיה, סדרות מורכבות ועשירות שמספקות די והותר מרכיבים ויזואליים לבניית עולם קולנועי. מצד שני העיבוד צריך להתמודד עם אתגרים של ספציפיות תרבותית (שהניסיון להתגבר עליה יכול להוליד האשמות בדבר "ניכוס תרבותי"), ריבוי ספרותי של פרטים עלילתיים ודמויות, רעיונות שאפתנים ולעיתים יומרניים, וחיבורים קיצוניים מדי של אלימות ומין. "אליטה: מלאך קרב" (Alita: Battle Angel) הוא שיפור ביחס לעיבודים קודמים אך עדיין יספק רק באופן חלקי את חובבי המנגה.

זהו עיבוד של חלקים מארבעת הכרכים הראשונים (מתוך תשעה) של המנגה של יוקיו קישירו שהחלה להתפרסם ב-1990. השם היפני המקורי היה Ganmu (הלחם ל"אקדח" ו"חלום") והעלילה הציגה את דמותה של גאלי – נערה סייבורגית הלוחמת בעולם עתידני. המנגה תורגמה לאנגלית והחלה להתפרסם ב-1995, שם הדמות שונה ל"אליטה", והסדרה צברה מעריצים שעליהם נמנה הבימאי המקסיקני גיירמו דל טורו. הוא זה שהביא את דבר קיומה של הסדרה לידיעתו של הבימאי ג'יימס קמרון.

קמרון, חובב דמויות נשים לוחמות (שרה קונור, אלן ריפלי), עולמות פוסט אפוקליפטיים, וחיבורים היברידים של אורגני ומכאני, לא יכול היה שלא להתלהב. בסוף שנות ה-90 הוא קנה את הזכויות אך ההפקה בפועל הלכה ונדחתה. קמרון היה עסוק בבימוי ("אווטאר") ובשלל פרויקטים ועיסוקים חוץ קולנועיים. גם הטכנולוגיה הקולנועית הייתה צריכה להתפתח באופן משמעותי על מנת שהפרויקט יוכל להתממש. כשקמרון החל לעבוד על ארבעת ההמשכים המתוכננים ל"אווטאר", פרויקט שאמור להעסיק אותו לפחות עד סוף 2025, לא הייתה ברירה אלא להעביר את הבימוי לידיו של רוברט רודריגז. קמרון הוא המפיק, תסריטאי שותף (יחד עם לאטה קאלוגרידיס – היוצרת של הסדרה "פחמן משודרג") ואנשי העיצוב המוכשרים שעובדים על "אווטאר" הושאלו לפרויקט הצידי של "אליטה".

בשונה מהפקות הענק המלוטשות של קמרון, הסרטים של רודריגז הם בעיקרם הפקות בינוניות בתקציב, באיכות ובהכנסות. הוא ידוע כרב כישרונות בגלל נטייתו למלא תפקידים רבים הכוללים, מלבד בימוי גם הפקה, צילום, עריכה, אפקטים מיוחדים וכתיבת מוזיקה. הוא מצלם את סרטיו באולפן פרטי, דבר המוזיל את עלויות ההפקה והאפקטים המיוחדים, אבל גם גורם להם, לא אחת, להיראות כמו סרט מצויר לא מלוטש. בהפקה של 200 מיליון דולר תחת עינו הפקוחה של קמרון, ועם כוונה מובהקת להתפתח לסדרת סרטים, זה חייב להיראות אחרת.

מה שמוביל אותנו לעיניים. אליטה היא יציר של טכנולוגיות לכידת תנועה ולכידת משחק של השחקנית המגלמת אותה – רוזה סלזאר. הפנים של אליטה הם מסיכת אנימציה דיגיטלית המבוססת על פניה של השחקנית, השואפת לפוטו-ריאליזם גם בהיבט המרכזי הנבדל מפנים אנושיות רגילות – גודל העיניים. התרגום של קונבנציית האנימה לקולנוע הוא החלטה נועזת של עירוב סגנוני שבהחלט עשויה גם להרתיע. הלוגיקה המנחה את רודריגז משתמשת בקלישאת "העיניים הן חלון לנשמה" ולכן, כביכול, יותר עיניים=יותר נשמה.

קמרון יצר ב"אווטאר" עיניים חתוליות גדולות לחייזרים בני שבט הנאבי. כאן האתגר משמעותי יותר: לעצב פנים אנושיות חריגות ש"משפרות" את מה שהצופים מותנים פסיכולוגית להכיר ולהגיב לו. מאמץ יוצא דופן הושקע באנימציית מיקרו-תנועות בתוך העיניים הגדולות. ב"שר הטבעות" (2001) עיניו של גולום עוצבו באמצעות פוליגון (יחידת המידול הבסיסית באנימציית תלת ממד) בודד, ב"אליטה" אלו כבר 9 מיליון פוליגונים. מבחינה רעיונית זה לוכד את רעיון החריגות הפיזית ההיברידית של אורגני וטכנולוגי בדמותו של הסייבורג, כאשר המטרה היא לעצב את אליטה לא רק כמכונת לחימה, אלא גם כגילום מועצם של רגש. בפועל, התוצאה מלאכותית ויוצרת תחושה מתמדת וחשופה של המניפולציה הרגשית אליה מכוון הסרט. כאילו מניפולציית העיניים הגדולות של תחנוני "החתול של שרק" פועלת כל הסרט.

העלילה מתרחשת במאה ה-26, 300 שנה לאחר "הנפילה" - מלחמה אדירת מימדים שהרסה את רוב כדור הארץ. בהיסטוריה של המד"ב הקולנועי מ"מטרופוליס" (1927) עד "אליסיום" (2013), יש גילום של הדיכוטומיה המעמדית על ציר אנכי של גבוה/שליטה – נמוך/נשלט. ב"אליטה" האנושות נחלקת לעיר התחתית "איירון סיטי" המרופטת והצפופה – שבה ממוקמות הדמויות הראשיות, ולסוג של גן עדן מרחף הקרוי "זאלם", אליו בני המעמד הנמוך מנועים מלהגיע.

ד"ר דייסון אידו (כריסטוף וולץ), ה"ג'פטו" של הסרט, מתמחה בתיקון סייבורגים. בעודו מחפש חלקי חילוף במזבלה של "איירון סיטי" הוא מגלה פלג גוף עליון של סייבורגית. הוא מחבר את החלק שמצא לגוף ונותן לה את שם בתו המנוחה. אליטה חוזרת לחיים, בהתחלה ללא זיכרון של זהותה ונסיבות היווצרותה, אך יכולותיה, המתגלות בהדרגה, מעידות על היותה תוצר של הטכנולוגיה האבודה שלפני "הנפילה".

הניסיון לפתור את שאלת הזהות והתכלית של אליטה פועל במישור יחסים אישי אבל כרוך גם בעלילה רחבה שרק חלקה נחשף בסרט הראשון. בצד הרגשי, זהו סיפור על התבגרותה כנערה וניסיונותיה להשיג עצמאות מול דאגתו של ד"ר אידו לשלומה. במקביל, היא מתאהבת בנער בשם הוגו (קיאן ג'ונסון) המעורב בעסקים מפוקפקים שעלולים לסכן אותה.

בהיבט הרחב יותר של העלילה, אליטה הופכת לאובייקט לניסיונות חיסול מצידם של סייבורגים המפגינים שלל חיבורים יצירתיים של הטכנולוגי והאורגני. מבחינה זו בולטים במיוחד זאפן (אד סקריין) השחצן, ו-גרווישקה (ג'קי ארל היילי) גדל הממדים. ישנן גם דמויות אנושיות יותר הקשורות למזימות הנרקמות כנגד הגיבורה – צ'ירן (ג'ניפר קונלי), אשתו לשעבר של ד"ר אידו, שתעשה כל שנדרש כדי לקבל זכות להיכנס לזאלם, ו-וקטור (מהרשלה עלי), האדם האחראי על טורניר "המוטורבול" ומי שנשלט ע"י כוחות רבי עוצמה מזאלם.

מלבד בעיית העין, "אליטה" מפספס בעוד כמה דברים משמעותיים. הוא מרכך את האלימות הקיצונית של המנגה למגבלות PG13. יש בו חשיפה לא מספקת של פרטי מידע בגלל הכוונה לפתח את העלילה לסדרת סרטים, ויש מהלכים עלילתיים והתפתחויות רגשיות שנחוות כמקוטעות ולא מובנות מספיק ברמת התסריט.

בצד החיובי יש בניה של עולם מפורט ומעוצב היטב. יש סצנות אקשן ולחימה מוצלחות - בכוריאוגרפיה שלהן, בשימוש היצירתי בטכנולוגיות סייבורגיות, ובעמדה הרגשית של הגיבורה הנוכחת בהתנגשויות האלימות. תחרויות ה"מוטובול" – מעין טורניר רולרבול (מירוץ רולרבליידס אלים) עם סייבורגים קטלניים – מציע אטרקציה המבוצעת היטב, גם אם הן מזכירות את המרוצים הפרועים יותר שהיו בשנה שעברה ב"שחקן מספר אחת". "אליטה" הוא שיפור ניכר לעומת ממוצע האיכות בסרטיו של רודריגז, גם אם הוא נופל מתחת לממוצע בסרטיו של קמרון. יש הצדקה לקיומו של הסרט, ויש סיבה לקוות שיהיה לו המשך.