שנתיים אחרי מות בנה - נאבקת על פיקוח בגנים

"שנתיים שהוא איננו. שנתיים שהגעגוע והטראומה מלווים אותנו יומיום. געגועים אליו ולחיים שהיו פעם. בשבעה אמרו לנו אלו שכבר איבדו קרובים שזה לא יהיה קל יותר, אבל לומדים להתמודד. זה אכן כך, לא קל לנו, כל אירוע עם חברים והילדים מזכיר לנו את המשפחה שהיינו אמורים להיות, ילד אחד תמיד יהיה חסר בתמונה", כך החל הפוסט שכתבה ענת דייגי, שבנה דויד ז"ל מת במעון לפני שנתיים.

עוד היא כתבה - "אנחנו גם מתמודדים, נשענים אחד על השני ושואבים כוחות מהנס הקטן שלנו – לביא. מנסים לתעל את העצב והתסכול שלא נגמרים לעשייה, לדרוש לדויד צדק ובמקביל לוודא שלא יהיה עוד דויד. גילינו שלא יהיה צדק. המדינה לא חושבת שחיי תינוקות מספיק חשובים בשביל לפחות לחקור כראוי.

"אף אחד לא ישאל את הגננת מדוע סיפרה שהוא עוד היה בחיים כשקלטה שפניו סגולים, אבל עשתה שלוש שיחות טלפון עם בעלה לפני שהתקשרו למד"א. גם לא ישאלו אותה איך יתכן שהיתה לבד עם שמונה תינוקות? ועוד סיפרה שנרדמה".

דויד ז"ל(צילום: אלבום פרטי)

"אני מאמינה שהוא נחנק ושהגננת שהייתה שם, לבדה, בניגוד לכל ההבטחות שלה, ואני מאמינה שהיא הייתה בקצה כוחותיה כי לטפל בשמונה ילדים, קטנים רכים שצריכים עזרה, לא היה לה כבר כוח", אומרת דייגי באולפן ynet.

אתם לא ההורים היחידים שקרה להם מקרה מהסוג הזה אבל אתם הראשונים שהחלטתם לעבוד במישור הציבורי בנושא חוסר תקינה בגנים בגילאים האלה.

"נדהמתי לגלות שזה היה לגמרי חוקי שהיא הייתה שם לבד, זה היה לגמרי חוקי שלא היה שם לחצן מצוקה על אף ששאלתי אותה והרגשתי שבתור הורה אין לי את הכלים ואין לי את היכולת לבקר על מה שנעשה בגן. שאלתי את כל השאלות, הייתה לי רשימה מסודרת, ונשארתי מול שוקת שבורה. אני לא יכולה להסביר את עוגמת הנפש כשגיליתי שכל זה חוקי, ושבעצם אין שום תקינה, אפילו הכי מינמלית שיש".

בעצם כל גן יכול לעשות מה שהוא רוצה. יכול לשכור מי שהוא רוצה?

"עבריינים, פדופילים, נרקומנים, מי שרק בא - ברוך הבא".

קראו עוד:

אמא אמיתית - מה זה אומר?

בת 10 מסבירה על מחלת ה-ALS של אביה

להיות אמא למתמודדי נפש ולהרגיש לבד

עברו שנתיים ואתם בתוך המאבק הזה. את מרגישה שמשהו משתנה?

"לצערי הרב הסיבה שאני מרגישה שהמקרה הזה כן מתקדם זה בגלל סיפורים מחרידים שאנחנו שומעים חדשות לבקרים. כל יום כמעט מתפרסם עוד מקרה נוראי שקורה בגן. בין אם זה המקרה הנוראי של יסמין וינטה, תינוקת שנרצחה לעיני המצלמות, ובין אם זה הסיפור בראשון לציון ששומעים את הגננת מקללת קללות נוראיות ויש עדויות למכות.

"אנחנו מדברים על תינוקות רכים וזה לא להאמין שהמדינה שלנו ממשיכה להתנהל ככה. כל מה שיש לי עכשיו להשליך את יהבי עליו זה לקוות שהמפלגות יקחו את הנושא הזה ויחרתו אותו על דגלן לקראת הבחירות הקרובות".

את מדברת עם גורמים במפלגות שונות?

"כן. אנחנו מאוד מתאמצים, ארז ואני, וקבוצת הפעילים שקשורה לתחום הזה, לפנות למפלגות ולקדם עכשיו את המאמצים שיכריזו כבר עכשיו על התכניות שלהם והכוונות שלהם לטפל בתחום הזה ולהסדיר אותו.

"היום התחום של הגיל הרך נמצא תחת משרד העבודה והרווחה. זה עתיק, מימים ימימה ואין לזה קשר. כל הגורמים הבאמת מקצועיים שמטפלים בחינוך וברצף חינוכי, נמצאים במשרד החינוך. המשמעויות של זה הן כל כך כבדות מהבחינה של איך מטפלים בילדים ומה בדיוק אנחנו רוצים שיהיה שם מגיל אפס. הגיל הרך זה לא רק בייביסיטר. כל היכולות הקוגנטיביות והתפתחות המוח הם בגילאים האלו".

יש מפלגות שכבר הרימו את הכפפה?

"כן ואני שמחה שכולן חרתו על דגלן את הגיל הרך. 'יש עתיד' התייחסו לזה היטב במצע שלהם ובעיקר בנושא הזה של שיפור סטנדרטיזציה".

יש מפלגות שמתעלמות?

"אנחנו במגעים. אני מקווה שיהיו מוכנים להיפגש איתנו כי חלק לא ענו ומקווה שנשיג את כולם. זה מאמץ משותף למדינת ישראל ולילדים הכי רכים שלנו".

כשהורים מקשיבים לך, מה את אומרת להם?

"אני משתדלת לא להגיב כי אין לי שום דבר חיובי להגיד. אני גם בתור אמא צריכה לרשום את הילד שלי, הוא בן שנה וחודשיים ואני שמה אותו בגן בלב מאוד לא שלם. אני מכירה תקינה ויודעת מה לשאול והלב לא שלם, אני לא מרגישה בטוחה יותר מכל הורה אחר".

זה פצע שלא נרפא.

לא. הטראומה צפה ביומיום שלנו, בכל אירוע משפחתי ואירוע עם חברים אנחנו מרגישים את החוסר. אנחנו מתגעגעים אליו".