הפלרה או התפלה של המים - מה בריא יותר?
מהילה של המים המותפלים במי תהום יכולה להוסיף להם פלואוריד ומינרלים חיוניים נוספים, ולשם כך יש צורך לחדש את ההפקה ממאות בארות מים שנסגרו בשנים האחרונות. אז מה בריא יותר - והאם מדובר בתסריט ריאלי בעתיד הקרוב?
בנובמבר האחרון דחה בית המשפט את העתירה המשותפת של חברות הכנסת יעל כהן פארן ויעל גרמן נגד השבת חובת הפלרת מי השתייה. בכך הוסר, למעשה, חסם משמעותי בדרך להשבת הפלואוריד למים.
בפועל, זהו אינו החסם האחרון, כיוון שגם לאחר החלטת בג"ץ עוד לא נמצא תקציב, או משרד ממשלתי, שיממן את ההפלרה, שעלותה מוערכת ב-35-40 מיליון שקלים בשנה. לדברי גיורא שחם, ראש רשות המים, שהתייחס לנושא במפגש "רגולציה בתקופת בצורת", בתחילת החודש באוניברסיטת בר אילן, הפלרה של המים עלולה להביא לעלייה של 1-1.5 אחוז במחיר המים.
פלואוריד, ממש כמו סידן ומגנזיום, קיים באופן טבעי בריכוזים משתנים במי התהום. במידה פחותה יותר הוא קיים גם במים עיליים, כמו במים שמקורם בנחלים ובכנרת. הריכוז המרבי המותר בישראל לפלואוריד במי השתייה, לפי תקנות בריאות העם, הוא 1.7 מיליגרם לליטר.
הוספה של פלואוריד למים במקרים שהוא לא קיים בריכוזים גבוהים במים נהוגה במספר מדינות בעולם, כמו אוסטרליה, אירלנד, סינגפור ומלזיה. בארצות הברית, לדוגמה, שני שלישים מהאוכלוסייה שותים מים מופלרים. ואולם, במרבית המדינות לא קיימת חובת הפלרה של מי השתייה.
בקהילה המדעית אין כמעט ויכוח על כך שהוספה של פלואוריד למים מסייעת, במידה מסוימת, בהגנה על בריאות השן, בעיקר בקרב ילדים. מצד שני, בריכוז פלואוריד של מעל 4 מיליגרם לליטר, ריכוז הגבוה פי 6 מעבר לריכוז הפלואוריד במים לאחר ההפלרה (שיעמוד על 0.7 מיליגרם לליטר), ישנם מחקרים שמעידים על התגברות תופעות שליליות כמו פלואורוזיס, מחלה שבה מופיעים כתמים על השיניים, וכן על פגיעה אפשרית בחוזק העצמות.
אין ספק שישנן שיטות נוספות, לא פחות יעילות, להילחם בתופעת העששת. אחת מאותן שיטות היא יוזמה של פעולות לחינוך והסברה על חשיבות צחצוח תדיר של השיניים. בנוסף, ישנן אלטרנטיבות נפוצות בעולם לאספקה של פלואוריד לציבור שלא באמצעות מי השתייה, ואלה כוללות מלח בישול וחלב מעושרים בפלואוריד ותוספי תזונה.
לא רק ויכוח מדעי
הוויכוח על ההפלרה נוגע בתחומים שהם הרבה מעבר לשיח המדעי היבש. ציבור רחב מתנגד נחרצות להפלרת המים ורואה בכך הוספה בכפייה של תרופה למי השתייה.
הפלרה של המים גם לא מבדילה בין מי שתייה לבין מים שמשמשים לרחצה או להדחת אסלה, מה שמטיל בספק את יעילות ההפלרה של כלל המים במערכת, שכן רק כאחוז אחד מהמים שאנו צורכים משמש לשתייה.
אך מעבר ליעילות, לחובת ההפלרה יכולה להיות השפעה שלילית על האופן שבו הציבור תופס את מי הברז שלו, ולגרום לו להעדיף מים מינרלים מבוקבקים (אף שגם בהם לרוב קיים פלואוריד), ולכך יש השפעות שליליות על הסביבה, שכן תהליך ייצור בקבוקי הפלסטיק, שינוע המים וטיפול בפסולת הבקבוקים מטיל עומס כבד עליה.
לא רק פלואוריד
הדיון על הוספה של מינרלים למים עלה לאחרונה לכותרות בגלל השימוש הגובר במים מותפלים. מים מותפלים כמעט ולא מכילים פלואוריד, אך גם לא מינרלים חיוניים כמו מגנזיום ויוד. בתהליך ההתפלה, כל אלה מסולקים מהמים, והתוצאה היא מים כמעט נטולי מינרלים.
בשעה שכולם מדברים על הפלרה של מי השתייה, על האפשרות להוסיף מגנזיום ומינרלים חיוניים נוספים למים כמעט ואף אחד אינו מדבר, ולא סתם: לפי ראש רשות המים, שמתנגדת לכל הוספה של חומרים למים, המחיר של הוספת מגנזיום למים מוערך ב-300 מיליון שקלים בשנה, כמעט פי עשרה מעלות הפלרת המים.
אחת הדרכים היעילות והזולות להוסיף מינרלים חיוניים ופלואוריד טבעי למים היא מהילה של המים המותפלים במים טבעיים - מי תהום. באופן זה, ניתן להוסיף, במידה מסוימת, מינרלים חיוניים למים, וכן גם ריכוז מסוים של פלואוריד, שקיים כאמור במי התהום. ולא פחות חשוב, לגוון את מקורות המים שמגיעים אלינו לברז ולעודד את הציבור, שמופעל עליו לחץ מצד חברות המים המינרליים לצרוך מים מבוקבקים, לשתות מהברז.
לשם כך, נדרש לחדש את ההפקה ממאות בארות מים שנסגרו בשנים האחרונות. הבארות, שנסגרו לאחר שבמימיהן נתגלו זיהומים שמקורם בפעילות תעשייתית, במתקני דלקים ובזליגה של חומרי הדברה ועודפי דשנים למי התהום, נמצאות במרכז הארץ ובאזור השרון, כלומר בסמוך לאזורים מיושבים.
הרחקת המזהמים מהמים, תהליך שנקרא טיוב, נעשית על ידי העברת מי התהום שנשאבים מהבאר דרך מתקן טיפול. מתקן הטיפול יכול להיות, לדוגמה, מתקן סינון של פחם פעיל, מעין "פילטר בריטה" גדול, או מתקן התפלה בשיטת אוסמוזה הפוכה.
טיוב המים הוא בדרך כלל זול יותר מהתפלה של מי-ים, בעיקר מכיוון שמליחות מי התהום המזוהמים קרובה למים מתוקים והתפלתם מתבצעת בלחץ הנמוך משמעותית מהלחץ הגבוה שנדרש להתפלת מי ים, ושייצורו דורש אנרגיה רבה מאוד. עבודה כלכלית שהשוותה בין עלות טיוב קוב (אלף ליטר) מי התהום ובין התפלה של אותה כמות מצאה שטיוב זול יותר, וזה לפני שנלקחו בחשבון תועלות סביבתיות ובריאותיות שנובעות מהרחקת המזהמים מהמים.
אז למה לא עושים את זה? טיוב של מאות בארות דורש עבודה, כמעט בפינצטה, אל מול מפעילי הבארות, שהרבה פעמים אינם ששים להיכנס למסלול הטיוב, שכרוך בהגשת בקשה לוועדה ברשות המים, אישור של משרד הבריאות ועוד. גם מצד הרגולטור מדובר בתהליך הרבה יותר "קשה" מהקמה של מתקן התפלה אחד, שמבחינת תפוקה שווה ערך ל-50 עד 100 בארות. אבל בטווח הארוך, רק שיקום של מקורות המים הטבעיים הוא זה שיבטיח משק מים מגוון ואיכותי, וכזה שיכול להוות גיבוי משמעותי למים שמופקים במתקני ההתפלה.
הכותב הוא ראש תחום מים באדם טבע ודין, הכתבה הוכנה באמצעות זווית – סוכנות ידיעות למדע ולסביבה
לפנייה לכתב/ת 
