שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "הייתי בטוחה שאם הייתי גבר עם עניבה וחליפה - היה לי קל יותר בקריירה"
    רות דיין וולפנר היא בעלת משרד עו"ד מהגדולים בארץ ומעסיקה רק נשים: "הגברים עזבו כי היה להם קשה עם רוב נשי"; ד"ר ניגיסט מנגשה פרצה את תקרת הזכוכית שעומדת בפני נשים אתיופיות: "באתיופיה הייתי עובדת סוציאלית - בארץ הציעו לי לעבוד במפעל שוקולדים". וגם מנכ"לית בחברת מחקר, מנהלת בית חולים ואושיית הייטק מספרות לרגל יום האישה מי כאן הבוסית

    אם נסתכל על העולם הגדול, נראה שרק 4.8% מהתאגידים העולמיים מנוהלים על ידי נשים. בישראל המצב קצת יותר טוב, כאשר 12% מהארגונים הגדולים מנוהלים על ידי נשים, אבל עדיין מדובר במספר נמוך. עם 36 נשים בכנסת, ארבע שרות בממשלה האחרונה ושש מנכ"ליות של משרדי ממשלה - אנחנו עדיין נמצאות מאחור.

     

    >> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו

     

    הלמ"ס: נשים מטפסות לאט יותר במדרגות השכר

    סקר: שליש מהנשים סבלו מהטרדה מינית במקום העבודה

    לא משתלם להיות אישה משכילה: "המעסיקים צריכים לפתוח את הראש"

    תעסוקה ב-2018: יותר ערביות וחרדיות עובדות - פחות גברים

     

    את הנתונים האלו מביאה מירב שפירא, מנכ"לית משותפת בחברת המידע השיווקי Ci. "אם מדברים על נשים בתפקידים בכירים במשק הישראלי והנהגה שהיא פוליטית, כלכלית וחברתית - אז אחוזי הנשים נעים בין 10%-30%. יש מספר מאוד נמוך של מנכ"ליות במשק בישראלי, ומדובר בפספוס גדול עבור החברה הישראלית", היא מסבירה.

     

    לוחמת של צדק

    "בגיל 16 ידעתי שאהיה עורכת דין. הייתי טובה בלשכנע, להתווכח, הייתי לוחמת צדק מגיל מאוד צעיר. זכורה לי סיטואציה בצבא בה העלו אותי למשפט על איזו שטות, ושכנעתי את הקצינה ששפטה אותי לזכות אותי. שם ידעתי שבוודאות אהיה עורכת דין, נהנתי מתחושת הניצחון במשפט". כך מספרת עו"ד רות דיין-וולפנר (50) מתל אביב.

    רות דיין וולפנר (צילום: ענבל מרמרי)
    רות דיין וולפנר(צילום: ענבל מרמרי)

    לדבריה, "כשהשתחררתי מהצבא הלכתי ללמוד קרימינולוגיה, ובגיל 23 כבר התחלתי ללמוד משפטים. בתחילת הקריירה, הייתי בטוחה שאם הייתי גבר עם עניבה וחליפה היה לי קל יותר. היום אני נמצאת במקום אחר. במשך שנים אני מדורגת כמעט כאישה יחידה בכוכבים של התחום. יש המון עורכות דין מוצלחות - ועדיין בשכבה הוותיקה יש יותר גברים. אולי בגלל הסיבות המסורתיות, שנשים מגדלות את הילדים ומטפחות משפחה".

     

    כיום וולפנר היא הבעלים של אחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים בארץ בתחום דיני משפחה, ומעסיקה 10 עורכות דין, כולן נשים - חלק בלתי נפרד מהאג'נדה

    שלה. "הגברים שעבדו במשרד עזבו, כי היה להם קשה עם הרוב הנשי", היא מגלה, "במשך השנים הגעתי למסקנה שזה הרבה יותר מדויק לנהל משרד שיש בו רק נשים. חלק משיטת העבודה היא לתת את הנשמה, ולדעתי לנשים יש יותר יכולת הכלה. זה תחום שאתה חייב להכיל בו. כמעט כל הנשים שעובדות אצלי אמהות וגם אני אמא ואני מודעת לאיזון שצריך לעשות בין המשפחה לקריירה ואני בהחלט מאפשרת בכל מובן את השילוב הזה".

     

    "גדלתי בבית בו אמא הייתה מטגנת שניצלים ב-12 בצהריים ואני זוכרת אותה אומרת לי בלידה הראשונה שלי 'אל תוותרי על הקריירה, כי אפשר לגדול יפה גם עם מטפלת'", נזכרת דיין-וולפנר. "זה נתן לי את הלגיטימציה לאפשר לעצמי קריירה. אני לא חושבת שקריירה באה על חשבון המשפחה. במרחק של מעל שני עשורים, אני יכולה להגיד שזו הייתה עצה מדהימה. ההצלחה שלי השפיעה מהותית על הילדים שלי, הם יודעים שאין דבר שהם לא יוכלו להשיג. ילדים גדלים נכון וטוב יותר כשיש להם אמא שמימשה את עצמה מאשר אמא מתוסכלת".

     

    לא מחפשת שוויון

    נחזור לשפירא, מנכ"לית משותפת ב-Ci. "כשהקמתי את חברת המחקר, הייתי בחודש השביעי להריוני עם הבת הבכורה שלי, לא ידעתי מה זה אומר להיות אמא או בעלת חברה", היא משחזרת. "ילדתי את שני התחומים ביחד, וגיליתי שיש הרבה הקבלה בין גידול ילדים וטיפוח קריירה. הדרך עד לשוויון אמיתי בין גברים ונשים ארוכה, אבל כנראה ששוויון זו לא המילה הנכונה".

     

    לדבריה, "לראות נשים בתפקידים בכירים במשק זו השאיפה לטובת החברה הישראלית, וחשוב להבין שגברים ונשים הם לא שווים. מגיל צעיר מאוד צריך לתת חינוך מאפשר - להכיר בזה שהאיכויות שלי הן מדהימות, והאיכויות המדהימות של הגבר לא גוברות על שלי. המצב היום רחוק מלהיות מאפשר, רחוק מלא לשפוט אדם לפי מגדר.

     

    "הדבר הבא הוא נשים. אנחנו צריכות להפסיק להצטדק, לא לקחת הכל על עצמינו ולהיות במערכות יחסים מאפשרות - הגבר לא 'עוזר בבית', אנחנו עושים את זה ביחד. נשים צריכות להבין שמגיע להן הכל, כי הן יכולות לעשות הכל. אנחנו עדיין נאבקות בתדמיות שהדביקו לנו במשך אלפי שנים על מה שאנחנו יכולות לעשות ומה שלא".

    מירב שפירא מנכ
    מירב שפירא מנכ"לית חברת המחקר Ci מידע שיווקי(צילום: דורון לצטר)
     

    וזה לא נגמר כאן. שפירא מציינת נקודה חשובה, שלא מטילה את כל האחריות על החברה הפטריארכאלית או על סטיגמות שוביניסטיות בנות מאות שנים. "קיימים היום הרבה חוקים שמטילים נטל על המעסיקים, וזה יוצר מצב הפוך מקידום או עזרה לנשים, וכולם שותקים", היא אומרת. "החקיקה גורמת למצב שהמעסיק צריך לשלם עבור מה שהמדינה לא לוקחת על עצמה. ככל שכולנו נבין את הערך המוסף האדיר שיש לנשים במרחב הציבורי בגלל יכולות הכלה, ראייה שקופה ומפוכחת, הצורך לנווט, נוכל לשנות את פני החברה".

     

    לדבריה, "מחקרים רבים מדברים על כך שארגונים שבראשם עומדות נשים בדרגים הבכירים מגיעים ליעדים חדשניים ויצירתיים יותר. הם מוכיחים כמה חשובה נוכחות נשית בעמדות מפתח והובלה במשק. אני חושבת שאין מספיק מודעות לנושא הזה והנתונים האלה לא מספיק ידועים. כולם מדברים על אפליה, ודווקא הייתי רוצה לדבר על הערך המוסף העצום שאישה יכולה להעניק למרחב כלכלי, ציבורי או חברתי. החברה לא יודעת כמה היא יכולה להרוויח מאישה שעומדת בעמדת מפתח".

     

    לדבר עם המנהלת

    ד"ר ענת אנגל (46) עברה כברת דרך בתחומם של אלו המצילים חיים באופן יומיומי. היא רופאה פנימאית במקצועה, ובעוד כחודש תציין שנה שלמה מאז שנבחרה לכהן כמנהלת בית החולים הממשלתי וולפסון שבחולון. "כבר בימי הצבא מילאתי תפקידים ניהוליים. המוטיבציה שלי היא להביא לשינוי, להשפיע, ובגלל זה רוב החיים אני נמצאת בתפקידי מפתח", היא אומרת ל-ynet.

     

    אנגל נשואה לאיציק, גם הוא רופא, ואמא ליעל (18) ויואב (15). "גם אצלי, בתפקיד מאתגר שנמשך 24/7, אני מוצאת את האיזון בין העבודה לבית. זה ג'אגלינג - אבל הוא אפשרי", היא מוסיפה, "כשסיימתי לימודי רפואה, זה מה שחשבתי שאני אעשה במסלול הקליני - אתקדם ואנהל. הייתי סגנית מנהל בית החולים אסף הרופא, ולפני כן הייתי עוזרת מנכ"ל במשרד הבריאות, מתוך מניע להיות בעמדה שיכולה להשפיע וליצור שינוי. העובדה שאני נמצאת בתפקיד ניהולי בכיר תורם מוטיבציה וגם כוח לנשים אחרות ללכת ולנסות. אני מייצגת אישה שיש לה משפחה וקריירה".

     

    הנוכחות הנשית בוולפסון מורגשת. תחת ד"ר אנגל עובדות שלוש סגניות רפואיות, כולן אמהות שלא ויתרו על קריירה. "נשים מביאות סגנון ומייצרות מגוון. כדי לעבוד בתפקידים בכירים, יש אלמנט של הקרבה ולפעמים גם ויתור, אבל ההמלצה שלי היא לבוא מתוך חמלה, כמו שאנחנו באים מול מטופלים. גם אנחנו צריכות להתנהל מתוך חמלה עצמית, להסתכל בצורה מאוזנת על עצמנו - זה מה שאני תמיד ממליצה לכל מי שמתלבט מול האתגרים.

     

    "אם צריך, אפשר לעצור ולהרים טלפון לילדים ולשאול מה נשמע, ואם הצורך גדל אפשר לצאת הביתה ולחבק. אני מדברת עם הילדים שלי על השאיפות שלי, וזה נותן להם את ההזדמנות לדעת שאין גבולות. אני קוראת לקוראות לחלום ולדעת שאפשר להגשים חלומות. בוולפסון אני מגשימה את היעוד שלי".

    ד
    ד"ר ענת אנגל(צילום: ליאת מנדל)
     

    הכל מתחיל בחינוך

    במשך שנים נשים מנסות (ומצליחות) לפרוץ תקרות זכוכית. ד"ר ניגיסט מנגשה (64) מדברת בגילוי לב על הקושי שמוטל על נשים בדרך לפסגה, ועל הקושי הכפול שחווה אישה ממוצא אתיופי. היא הייתה עובדת סוציאלית ועבדה בשירות בתי הסוהר באתיופיה, ובשנת 1984 החליטה לעלות לארץ יחד עם ארבעת ילדיה ובעלה, שהצטרפו אליה לאחר כמה חודשים.

     

    "כשהגעתי לארץ, הציעו לי לעבוד במפעל שוקולדים", היא אומרת, "סירבתי בנימוס והחלטתי להמשיך בלימודים. הייתי עובדת סוציאלית באתיופיה, עזרתי לכל כך הרבה אנשים. אין סיבה שבישראל לא יהיה לי את אותו מעמד. התקבלתי להמשך לימודים בעבודה סוציאלית להשלמת התואר והתחלתי לעבוד כעובדת סוציאלית".

     

    לדבריה, "תייגו אותי כעובדת הסוציאלית של הקהילה האתיופית בלבד, וזה הכעיס אותי. בתור עובדת סוציאלית שצריכה לעבוד עם כל החברה הישראלית, אני צריכה ללמוד את הבעיות החברתיות של כולם, ולא רק בעיות מגזריות. כעסו עליי, ניגנו לי על המצפון בגלל הפטרוניות שלי. אחרי ארבע שנים, סייעתי ליוצאי הקהילה שעלו לכאן במבצע שלמה. נחשפתי לבעיות החינוך, לנוער שנושר מבתי הספר, אז החלטתי לעשות מעשה ולהגיש מכתב התפטרות.

     

    "במקביל לתואר השני, התחלתי לחקור את הבעיות החברתיות של הקהילה האתיופית בישראל, והבנתי שהבעיה היא בחינוך. עזבתי הכל והתקבלתי לבית הספר למנהיגות חינוכית בירושלים, ותוך שנתיים למדתי חינוך ועשיתי תעודת הוראה. בזמן שכולם כותבים פרויקטים, אני החלטתי: אני הולכת ליזום משהו שיציל ילדים יוצאי אתיופיה.

     

    "התחלתי להסתובב בין בתי ספר, וראיתי שהפנו ילדים אתיופים לחינוך מיוחד באופן גורף גם אם זה לא מוצדק. הם לא הבינו את השפה ואת התרבות, אז היו מפנים אותם. אצל ילדים באתיופיה אסור להסתכל למבוגרים בעיניים, ובישראל זה אחרת. כשרצתי בבית הספר של הילדים שלי, המורים היו בשוק. התחילו לראיין אותי, להתעניין בי כאחת שמייצגת את מי שהוגדרו אז בתקשורת פרימיטיבים. הרגשתי כמו שגרירה שמסבירה לבורים מהי אתיופיה. אם יהיו אקדמאים יוצאי אתיופיה בתוך בתי ספר, או כאלו שמוכשרים בעבודה סוציאלית, לילדים יהיה מקור השראה".

    נגיסט מנגשה (צילום: אוסף פרטי)
    ד"ר ניגיסט מנגשה (צילום: אוסף פרטי)
      

    ד"ר מנגשה הייתה מהמקימות של עמותת פידל, עמותה לחינוך ושילוב חברתי של יוצאי אתיופיה בישראל, אחד הארגונים הגדולים בעולם החינוך. כיום היא מציינת שנה חמישית כראש אגף חינוך בראש העין, אישה עטורת פרסים שמאחוריה שנים רבות של עשייה מרשימה למען החינוך הישראלי.

     

    "אצלי תקרת הזכוכית היא כפולה", אומרת מנגשה, "אני גם אישה וגם יוצאת אתיופיה. בשתי מילים: אישה שחורה. אני היחידה שמכהנת כראש אגף חינוך בארץ, וזה עצוב לי. בכל תפקיד שעשיתי במדינת ישראל, לצערי הייתי הראשונה. העובדת הסוציאלית האתיופית הראשונה, המנכ"לית האתיופית הראשונה - אבל זה לא מרגש אותי.

     

    "אני באה עם אג'נדה. אני באה מתוך המאמץ, אני חזקה כלכלית, אני משכילה, אני מנהלת ארגון ענק שתחתיו עשרות אנשים ומאות ילדים שהם תחת אחריותי. הדבר החשוב ביותר הוא שאני לא רק אישה, הרבה ילדים רואים בי דוגמה אישית. אני מודל לחיקוי ולא רק ליוצאי אתיופיה, אלא גם עבור נשים. כל חיי עבדתי במשרה מלאה, בתפקידים ניהוליים ותוך כדי גידלתי ארבעה ילדים".

     

    היום מנגשה בדרכה להוציא לאור ספר אודותיה ואודות הקריירה שלה. "אני מסתכלת על הספר של מישל אובמה ואומרת - אני לא צריכה להיות 'אשתו של' כדי להיות אישה מצליחה", היא מבהירה.

     

    מי אמר שנשים לא מבינות בכסף?

    לפני שנים מיכל צוחרי (40) התאהבה בעולם ההייטק. "למדתי ראיית חשבון וכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים, ואת ההתמחות עשיתי בתל אביב. שש שנים טיפלתי במחצית מהזמן בתיקים של חברות הייטק, ושם התאהבתי בנישה הזו. כל הזמן קורים דברים ויש תזוזות וצמיחה, ואני אוהבת אקשן. עברתי לחברה שנותנת שירותי כספים לסטארטאפים ושם הבנתי שבמקום הזה אני רוצה להיות", היא מספרת.

     

    היום היא עומדת בראש ניהול הכספים של חברת הסטארטאפ הישראלית Bizzabo, ובמקביל הקימה חברת בוטיק המעניקה שירותי ניהול כספים. "הקמתי את מחלקת הכספים בחברה, והיום הצוות מונה ארבע נשים מאוד מוצלחות שעוזרות לי לקדם תהליכים. אנחנו מגיעות להישגים ומקדמות הרבה יוזמות בחברה בתחום הפיננסי והעסקי. ידעתי שכדי להגיע להישגים צריך לעבוד קשה ולהשקיע. מעולם לא נסגרה בפניי דלת כי אני אישה, ומעולם לא הרגשתי שקולי לא נשמע, במיוחד בחברה שבה שלושת המייסדים שלה תומכים בקידום נשים והעצמה נשית.

    מיכל זוהרי (צילום: ביזבו)
    מיכל צוחרי(צילום: ביזבו)
     

    "יש כאן מחיר אישי ששילמתי במהלך חיי. אחת לשישה שבועות אני טסה לניו יורק בענייני עבודה, ואני מוצאת את עצמי עובדת כל היום, גם בשעות הקטנות של הלילה. עם השנים הגעתי להשלמה עם עצמי שהקשר עם הילדים לא נמדד לפי מספר השעות שאני משקיעה בהם, הם יודעים שהם מקום ראשון בחיי. אני שם כשצריך אותי, אבל לצד כל הדברים האלו זה לא היה קורה אלמלא תמיכתו של בעלי, שגם הוא קרייריסט".

     

    צוחרי מוסיפה: "העולם פתוח בפנינו. נדרשת תעוזה, החלטה וסימון הדרך - לאן את רוצה להגיע? אני מאמינה באמת ובתמים שכל אדם, ולא רק אישה, צריך לעשות מה שמתאים לו. לא כולן רוצות להיות קרייריסטיות וזה בסדר, אבל מי שכן רוצה - יש לזה מחיר. גם להחליט על חוסר הגשמה של חלום הוא מחיר שיש לשלם. אם תעשי את המקסימום זה ישתלם. המודעות הזו תיצור במה לנשים שרוצות להגיע לתפקידי מפתח".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים