שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    החדש של רונה קינן: ייאוש נעים ומערסל
    ביצירה החדשה והבשלה ביותר שלה, רונה קינן נעה באלגנטיות נדירה בין זיכרון למחאה, בין ייאוש לאופטימיות ובין האישי לציבורי. "זמן התפוז" שלה הוא תמונת מצב של ישראל ב-2019 - והיא מרהיבה ומטרידה באותו זמן

    לא במקרה מככב התפוז בשם אלבומה החדש של רונה קינן, ובשיר שפותח אותו ומסמן באור יקרות את הכיוון אליו הוא צועד. כאמנית שתמיד ידעה למתוח את הקו שמחבר בין הספרותי והמוזיקלי, קינן מציבה את הפרי שהתקבע כסמל ציוני בליבה של יצירה שמבקשת דבר אחד: להיות תמונת מצב של התפוז הישראלי ב-2019.

     

     

    רונה קינן (צילום: אסף עיני)
    רונה קינן. אלגנטיות נדירה(צילום: אסף עיני)

    המחזה שנשקף משם הוא בו בעת מרהיב ומבעית, מטריד ומחויך, קודר אך עם פתח צר וקריטי לאופטימיות. קינן, שמפגינה כאן את הכתיבה הבשלה ביותר שלה, נעה באלגנטיות נדירה במחוזותינו בין קבורת הנוסטלגיה ("מות התפוז, היו הספדים נוגעים ללב"), לדיכאון מההווה ("כולם רואים את השיבוש / ובכל זאת קשה להסביר"). והתחפרות בפינה הפרטית והבטוחה: "האהבה הזאת מרחיקה אותי מהמוות", היא כותבת בשיר החותם, בו המוות נושא משמעות כפולה: אישית וציבורית.

    קינן, כמו הקולגות שלה לדור הנסיכים המתבגר של הרוק (אסף אמדורסקי, שלומי שבן, יהלי סובול) מאבחנת את תל אביב המתנכרת ("זהב לבן"), את דעיכת השמאל ("בהפגנה") ואת דריסתו של היחיד בפני הקולקטיב ("הזמן הזה"). היא מגוללת את הדברים כהווייתם מבלי ליפול לדידקטיות. הקול שלה, הפיזי והמילולי, צלול ובהיר מאי-פעם, משל פיצחה איזה מטריקס. בהתאם, הסימבוליות של השירים אינה חידתית כלל, אבל גם רחוקה מלהיות פטיש חמש טון בראש.

     

    עוד ביקורות בערוץ המוזיקה:

    מרחבא אוסטין: הלהקה הפלסטינית שלא מאמינה ב-BDS

    שיא הרגש: דני רובס לא השאיר לחי יבשה בהיכל התרבות

    סטיבן וילסון בתל אביב: מרגיש בבית

     

    היבט מרשים נוסף של "זמן התפוז" נעוץ בהימנעות המוחלטת שלו ממונוטוניות. הלחנים של קינן, וההפקה החכמה של תמיר מוסקט ותום דרום, נושמים את המילים ופולטים אווירה הולמת, כמו הביט הקלסטרופובי של "זהב לבן" או המקצב הפרינסי של "בואי למרפסת", שיר מחאה שלא מפחד להיות מחאתי וסקסי. מנגד, כשקינן פונה למשעולי הזיכרון היא שוקעת בחזרה בצלילים שעיצבו את דמותה: פריטת גיטרה עדינה, אקורדיון צובט וגם הפסנתר המבולבל שמתפרץ בדיוק ברגע הנכון כדי למרוח עוד שכבת צבע על תיאורי הלילות ב"ג'וז ולוז", המוסד תל אביבי שמככב ב"שקד ואגוז" היפהפה.

     

     

    עטיפת האלבום ()
    עטיפת האלבום

    יש משהו פרדוקסלי באופן שבו קינן מקרינה ביטחון ונינוחות לעומת תחושת הדחיפות שאופפת את השירים. יחסית לאלבום שהוא "מראה שבורה" של התקופה, קינן לא נשמעת כמי שהחרדה משתקת אותה, להיפך. זה אולי המסר המהדהד ביותר של היצירה החשובה והעמוקה הזאת, דווקא עכשיו, בשיא הסחי של הבחירות ולפני שהפאשיזם באמת ייארז בתור בושם: הייאוש נעים ומערסל, אבל הוא גם פריבילגיה. התפוז הישן אולי נרקב ומת, אבל אם האדמה תושקה בחומרים מהם עשוי "זמן התפוז", אולי בעתיד היא תצמיח פירות חדשים.

     

    קינן תשיק את אלבומה החדש ב-4 באפריל בתיאטרון גשר עם אורחים מיוחדים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אסף עיני
    האלבום החדש של רונה קינן
    צילום: אסף עיני
    הטבות למנויים
    לאתר ההטבות
    מומלצים