חופשת נשים ברומא – הריצה היא רק תירוץ

"זו פעם ראשונה שאני לא דואגת לאף אחד ולא צריכה להיות אחראית על כלום", אמרה לי אחת מהמשתתפות בחופשת ריצה לנשים ברומא, אמא לשלושה ילדים קטנים, מנהלת בחברת הייטק, אופה בלילות וגם מוצאת את הזמן לעשות חמישה אימוני כושר בשבוע, מסוג הנשים שהכל קטן עליהן. 

נכון, צמד המילים "העצמת נשים" כבר די מאוס אבל אם נניח רגע את גלגולי העיניים בצד, יש משהו מאד נחמד בהחלטה לפנות ארבעה ימים, לשכוח לרגע את ההסעות לחוגים, הכביסות והמיילים מהעבודה ולטוס לחופשה עם נשים נוספות.

ריצת בוקר(צילום: רועי שאלתיאל)

בקבוצה שלנו הייתה מישהי שילדה לפני שלושה חודשים, מישהי נוספת אחרי שיקום מפריצת דיסק, עוד אחת שעובדת סביב השעון עם אחריות עצומה והייתי יכולה להמשיך את הרשימה אבל לכולנו יש מיליון דברים על הראש, אז אתם בטח מבינים כבר את הכיוון.

לחופשה של חברת RUN the VIEW שיוזמת חופשות לנשים בכל פעם ביעד אחר בעולם, הגיעו נשים שהבינו שהעולם לא יתמוטט והבית שלהן לא יקרוס אם הן יאכלו פסטה טובה, ישתו יין איכותי וירוצו (לאו דווקא בסדר הזה).

הפחמימות של רומא(צילום: רועי שאלתיאל)

הגענו לעיר ואחרי התאוששות והתארגנות במלון "ווייט" (White) שנמצא במרחק מטרים ספורים ממזרקת טרווי, יצאנו לסיור ערב קולינרי עם יפעת קלאורה, מדריכה ישראלית שגרה ברומא.

התחלנו במתחם קמפו די פיורי והכרנו מסורות קולינריות מקומיות - החל מאפריטיבו עם טעימות יין ועד פיצה מבצק דק ופריך.

פיצה טעימה ברחוב(צילום: רועי שאלתיאל)

המשכנו בסיור וטעמנו תבשילים ממתכונים רומאים עתיקים, ולסיום קינחנו בקפה וטרמיסו מוצלח במיוחד. בכל תחנה אמרתי לעצמי שזהו, אני מלאה לגמרי, אבל אז הגענו לתחנה הבאה ופתאום נמצא מקום לעוד כמה ביסים.

חייבות מתוק(צילום: רועי שאלתיאל)

לרגע שכחתי שאני בחופשת ריצה והתענגתי על כל ביס אבל בבוקר כולן התייצבו עם נעלי ספורט וטייץ בלובי ויצאנו לריצה שהובילה לילך דומינגז, בעלת החברה ומאמנת ריצה, סביב כל האתרים המוכרים כמו הקולוסיאום, המדרגות הספרדיות והפנתיאון. ההרגשה היא שהכל במרחק נגיעה - זמין, מזמין ונוח.

אם אתם מדמיינים שעוני דופק ושבירת שיאים כדאי שתשכחו מזה. מדובר יותר בטיול-ריצה כי בכל הזדמנות נשלפו טלפונים לטובת סלפי פוטוגני. לפי התגובות שקיבלנו ברחוב, נראה שרומא מלאה בתיירים ישראליים שלא היססו לגשת אלינו ולשאול מאיפה אנחנו וכמה זמן אנחנו רצות יחד. אגב, הם מאוד הופתעו לשמוע שרק הכרנו לא מזמן.

התגובות המצחיקות הגיעו דווקא מהזוגות שטיילו בעיר וגברים שאמרו לבנות הזוג שלהם - "תירשמי לחופשה הבאה, זה נחמד" וקיבלו בתגובה מבט של "אל תביך אותי עכשיו לפני כולם".   

עולות את המדרגות הספרדיות(צילום: רועי שאלתיאל)

מיותר לציין שעוד לא עברו 24 שעות והקבוצה התגבשה כאילו מדובר בחברות הכי טובות שיצאו לטיול משותף. מספרות דברים אישיים, עוזרות אחת לשנייה מראות תמונות של הילדים וכבר קובעות דייט אחרי שיחזרו לארץ.

מתיחות ליד מזרקת טרווי(צילום: ליאת עיני)

אחרי ארוחת בוקר יצאנו לסדנת אקרו יוגה בפארק וילה בורגזה, שם פגשנו את פדריקה, מדריכת יוגה מקומית והאישה הכי נינוחה ונחמדה שהכרתי בחיי. פדריקה עשתה לנו כל מיני תרגילים ונשימות, שגם מי שלא ממש מתחברת לכל הרוגע הזה יצאה משם קצת יותר שלווה.

מתיחות עם הפנים לוותיקן

המשך היום היה חופשי לטובת שופינג, הסתובבויות או מנוחה במלון, כלומר הדגש הוא על הנאה ולא מסע כומתה שצריך להספיק כמה שיותר. כבר כמה שעות לא אכלנו אז נכנסנו בין לבין למסעדת ג'ינג'ר במרכז העיר (Via Borgognona). על פניו מסעדות במרכז הן סוג של מלכודת תיירים אבל הופתענו מאד מהאוכל ומהאווירה הרגועה.

הנוף מהפארק(צילום: ליאת עיני)

יום למחרת התחלנו באימון ריצה על גדות נהר הטיבר החוצה את העיר. כל אחת בחרה כמה מתאים לה לרוץ, אם בכלל, ובסוף עשינו מתיחות עם הפנים לוותיקן.

בשונה מהריצה בעיר עצמה - פה אפשר לרוץ בקצב מהיר יותר ולהתמסר לריצה בלי רעשי רקע. חשבתי  שיהיה נחמד להרגיש מקומית אבל לא עברו שתי דקות ורץ מולי מישהו עם חולצה של מרתון תל אביב ומבט של "אנחנו שנינו מאותו הכפר". בסדר, העיקר ההרגשה.   

רצות לצד הטיבר(צילום: ליאת עיני)

מרגישות מקומיות(צילום: אלבום פרטי)

מבט מלמעלה(צילום: ליאת עיני)

אחרי ארוחת בוקר היה זמן חופשי להסתובבויות ובערב יצאנו יחד למסעדת מדליין המעוצבת כביסטרו וממוקמת מחוץ למרכז העיר (מרחק נסיעה של חצי שעה, אזור Via Monte Santo). הסתכלתי על הנשים מסביבי והיה נראה שכולן התמסרו לחוויה לגמרי - מדברות, משתפות, צוחקות ונהנות. נשים בגילים שונים שלא בטוח היו מתחברות אחת לשנייה בישראל מצאו פה מהר מאד שפה משותפת.

ביום האחרון של החופשה היה עוד אימון ריצה בבוקר שיצאו אליו אלו שעוד נשאר להן כוח ברגליים אחרי כל הריצות וההסתובבויות. הייתי שמחה לכתוב לכם מה היה שם, אבל הגוף שלי ביקש להישאר במיטה אז תצטרכו לדמיין עוד אימון בנופים יפים עם אוויר טוב.

אחרי שהאמיצות חזרו מהאימון, לילך הפתיעה וסיפרה שאנחנו יוצאות מהעיר לסיור עם רכבי פיאט 500 עם הילוכים. אומנם פעם אחרונה שעשיתי זינוק בעלייה הייתה לפני 20 שנה, אבל אחרי תדרוך קצר יצאנו לדרך והגענו לקסטל גנדולפו, אחת העיירות היפות והמפורסמות ביותר באזור רומא.

נחות רגע מהנהיגה(צילום: רועי שאלתיאל)

הנוף מהמסעדה(צילום: ליאת עיני)

הנופים היו מרהיבים והמסעדה שאכלנו בה (Ristorante La Gardenia) הייתה עם נוף לאגם, אבל הכיף הגדול היה בנסיעה ובתוך הרכב – במקרה שלי עם עוד שלוש נשים עם חוש הומור מוצלח במיוחד. בסוף מה שעושה את החוויה זה האנשים ובמקרה זה הנשים שהשתתפו בה.

הייתי יכולה להמשיך לנהוג עוד שעות אבל היינו צריכות להגיע לשדה, וכך הסתיימו להם במהירות ארבעה ימים של פחמימות, יין טוב, שיחות, חברויות והריצה - היא הייתה רק התירוץ.

הכותבת הייתה אורחת של חברת RUN the VIEW