ביקורת סרט - "עם הגב לקיר": מל גיבסון חוזר לתפקיד הבלש

באקלים התרבותי הנוכחי, גוברת התביעה למגבלות ורסנים. זהירות יתר נדרשת כדי לא לפגוע ולדכא, לא לשמר את חטאי הייצוג הגזעני, השוביניסטי או ההומופובי. הניסיון ליצור קונצנזוס תרבותי חדש מזמן ריאקציה של יוצרים שיתבצרו, דווקא בעת זו, מאחורי ערכים שמרניים. זוהי העמדה הפרובוקטיבית במודע, בה ממקם עצמו הבמאי-תסריטאי (וגם סופר ומוזיקאי) ס. קרייג זאהלר והנוכחת במותחן הפשע הפילם-נוארי "עם הגב לקיר" (Dragged Across Concrete).

שני סרטיו הקודמים של זאהלר סימנו אותו ככישרון הראוי לתשומת לב. "בון טומהוק" (2015) שילב בין מערבון וסרט אימה. בחלקו האחרון חבורת דמויות מערבון אופיינית נקלעת לסיטואציה לא קלה לעיכול במהלך עימות עם שבט פראים קניבלים. בסרטו השני "מהומה באגף 99" (2017), וינס ווהן הפתיע בתפקיד של אסיר קשוח ומחושב שנכנס בחלקו האחרון של הסרט לשאול תחתיות של האגף השמור ביותר בכלא. סדרה ארוכה של מעשי אלימות קיצוניים, שהוא יבצע באחרים ושיבוצעו בו, תאפשר לשחרר את אשתו החטופה.

מתוך "עם הגב לקיר"

לשני הסרטים מאפיינים משותפים: דיאלוגים מסוגננים, בניה מחושבת וסבלנית של הדמויות בתנועה לעבר חלקו האחרון של הסרט, ושליש אחרון המגיע למקום מאוד קיצוני. אלו סרטים הממוקדים בדמויות הגברים, כשהנשים הן לא יותר מאביזר שזוכה למוות אלים או משמש כמניע לפעולה. בשני הסרטים, אבל במיוחד ב"מהומה", יש דימוי מיתי של אלימות גברית הכרוכה בהקרבה, דימוי שנדמה כנובע מהשקפת עולם מגובשת ומרתיעה כאחד – כזו המציבה את זאהלר ברצף של יוצרים דוגמת סם פקינפה ("כלבי הקש") וקלינט איסטווד המוקדם.

אלמנט בולט בביטחון העצמי של זאהלר הוא נטייתו להתפתחות מושהה של העלילה. אורכם של שני הסרטים הראשונים היה 132 דקות. "עם הגב לקיר" מגמד אותם במה שנדמה כהפרזה של 159 דקות (הפרויקטים הבאים שלו יהיו ארוכים באופן משמעותי מהנוכחי). האורך בסרט הנוכחי הוא תוצר של החיבור המיוחד הקיים בו בין ריאליזם של התעכבות על "רגעים מתים" מבחינה עלילתית -ז'אנרית ושימוש מוגבל במוזיקה. מנגד, הדיאלוגים מתבססים על התחכמות ויותר מדי דמויות מתפקדות כבובות פיתום לקולו האחד של הבמאי-תסריטאי. חיבור שיש בו סוג של התענגות עצמית מופרזת על שטף המילים, בדרך שנדמה כשואבת השראה מטרנטינו. כלל לא בטוח ש"עם הגב לקיר", גם אם יש בו איכויות בימוי ניכרות, מצדיק את אורכו ומבריק בטקסטים שלו במידה בה זאהלר מאוהב במילותיו.

מל גיבסון ווינס ווהן

שתיים משלוש הדמויות הראשיות מגולמות על ידי שחקנים המשתייכים לקבוצת המיעוט הרפובליקנית בהוליווד. וינס ווהן חוזר לתפקיד שוטר בשם אנתוני לאורסטי. לצדו, בתפקיד שותפו ברט ריג'מן הנמצא כפסע מגיל שישים, משחק מל גיבסון. נדמה כי זאהלר משתמש באופן מחושב בפרסונה הקולנועית והחוץ קולנועית של גיבסון. מי שמזוהה עם דמותו של מרטין ריגס, הבלש הלא יציב מבחינה נפשית בסדרת סרטי "נשק קטלני". מחוץ לסרטים זכורות התקריות הלא סימפטיות שבהן היה מעורב גיבסון השיכור ובראשן זו מ-2006 שכללה הטחת אמירות אנטישמיות. במשך עשור הקריירה של גיבסון גססה, עד חזרתו לעמדה לגיטימית למחצה לאחר שביים את סרט המלחמה המוערך "הסרבן" (2016).

חוזר לתפקיד של בלש מתוסבך. גיבסון

זאהלר (אתאיסט ממוצא יהודי) משתמש בווהן וגיבסון לדמויות של שני שוטרים שבדבריהם ומעשיהם יש יותר מקמצוץ של מה שיוגדר בז'רגון העכשווי כ"חוסר סובלנות גזעית". בתחילת הסרט הם מבצעים מעצר של סוחר סמים ממוצא היספני. במהלך המעצר ריג'מן נוקט בפעולה פיזית אלימה ומשפילה ולרוע המזל הוא מצולם על ידי שכן. מכאן קצרה הדרך להשעיית השניים. השאלה עימה מתמודדים המבקרים מז'אנר ההערכה לפי תכתיבי ה-PC היא האם הסרט מציב דמויות אלו לבחינה ביקורתית, או שבעיקרו הוא מצדק את סוג הגבריות המוצג? רובם, מן הסתם, יגיעו למסקנה שהוא ניצב לצידה של גבריות זו חרף אחריתה הטראגית. האקט המוביל להשעיה נראה חלבי למדי בפרמטרים מקובלים של אקשן הוליוודי וטלוויזיוני. בנוסף הדבר מוביל לשיחה עם לוטננט קלוורט (דון ג'ונסון), המפקד הישיר של השניים, שעוסקת בשאלות של רגישות גזעית. במהלך השיחה עולה הטרוניה של אלו הנשפטים על ידי פרמטרים לא רלוונטיים של רגישות יתר במקום ההערכה המגיעה להם על עבודתם הנאמנה. לא יכולתי שלא להיזכר בסצנה מקבילה ב"הארי המזוהם" בה הגיבור, שזה עתה לכד רוצח סידרתי, מוקע על כך שלא שמר על זכויות האזרח של הפסיכופט.

ההתייחסויות לגזע מתקיימות במספר רמות. ניסוחים ציניים כחלק מהדיאלוג המסוגנן – כך, למשל, לאורסטי, השוטר המתון מהשניים, אומר בציניות שהוא לא גזען מכיוון שהוא מקפיד להזמין כוס קפה "שעברה קלייה כהה" ביום החג המוקדש למרטין לותר קינג. ישנן אמירות גזעניות בוטות הנאמרות על ידי דמויות משנה שליליות – כמו זו המתייחסת באופן בוטה לסירחון המיוחד הצפוי מחיתוך כבד של אדם שחור. וישנם גם הצדקות עלילתיות - בתו המתבגרת של ריג'מן זוכה להצקות מנערים שחורים בשכונה בה חיה משפחתו ואשתו מלני (לורי הולדן), שוטרת לשעבר שחולה בטרשת נפוצה, מבקשת שיעשה מה שנדרש כדי שיוכלו לעבור לשכונה אחרת לפני שההצקות יובילו לאונס.

ההשעיה של השניים מקשה גם על לאורסטי שכעת מהסס אם להציע נישואים לחברתו (האפרו-אמריקנית). ריג'מן מציע להשיג את הכסף החסר לשניהם באמצעות מעשה פשע הכרוך בפגיעה בפושעים. כטבען של תוכניות מסוג זה, בסרטים מסוג זה, זה הולך להסתבך.

הדמות השלישית היא של הנרי (טורי קיטלס), פושע אפרו-אמריקני שיוצא מהכלא וחוזר לבית בו אימו הזונה מקבלת לקוח לבן. אחיו הצעיר, נכה בשתי רגליו, סגור באותה שעה בחדרו. יש להנרי את ההצדקה התסריטאית לחזרה מהירה לעולם הפשע כדי להעניק להם עתיד טוב יותר. החבורה המסוכנת של פושעים (לבנים) שאליה הוא מצטרף תפגיש אותו בסיטואציית עימות עם שני השוטרים.

זאהלר מעניק הצדקות לא רק לדמויות הראשיות. באחד המהלכים האפקטיביים של העלילה הוא סוטה למשך 10 דקות לרקע של דמות משנה, רק כדי להוביל אותה לגורל טראגי. מניפולציה שתפקידה לקחת דמות שמותה בסרט ז'אנרי רגיל היה "חסר חשיבות" וליצור היקשרות רגשית של הצופים אליה. אולם ההצדקות הניתנות לדמויות לא הופכות אותן בהכרח למורכבות. האישה החולה, הבת המוטרדת, הארוסה האיכותית, האם הזונה, האח הנכה - אלו כפתורים לא מעודנים עליהם לוחץ זאהלר.

במתכונת המוכרת מהסרטים הקודמים האש הקטנה עליה מתבשלת העלילה מובילה לשליש אחרון אלים, אפקטיבי ומרשים. ההתרחשויות קודרות ולאף דמות אין חסינות. אם זאהלר היה קצת יותר מאופק בכמות ואופי הטקסטים המתחכמים שהוא שם בפי הדמויות "עם הגב לקיר" היה יוצא נשכר.