שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מה השירות הצבאי עושה לילדים שלנו?
    השירות הצבאי הוא עדיין כורח המציאות במדינה שלנו, לכן חשוב שאנחנו ההורים לא נפסיק לחבק, להקשיב, לחמול, ללטף, לנקות ולשחרר אותם ממה שעברו. רק כך הם יהיו בני אדם טובים יותר. רגועים יותר. קרובים יותר. חומלים יותר

    הילדים שלנו חוזרים מהשטח מאובקים ומותשים. אין להם כוח לדבר. רק לקלף מעליהם את המדים, להתקלח, לישון, לקום, לחטוף משהו, ולברוח, ולשכוח. לצאת לבלות. לשתות. לעשן. לרקוד. לצרוח. לצחוק. לדפוק את הראש - לא לחשוב. לא לעכל. לא לרעוד. לא לבכות. לא לחוות את כל זה מחדש. את מה שראו. את מה שעשו. את הפחד, את האימה, את רגשי האשמה. את הטלטלה הרגשית. את הזיכרונות הטריים. את השירות הצבאי.

     

    הילדים שלנו צעירים כל כך. ונפשם כבר פצועה. והטראומות נצרבו. והפחדים שקעו. וחייהם ישתנו, אולי לנצח. הם כבר לא יחזרו להיות הילדים התמימים שהיו. הם ינסו לשכוח, להדחיק, או להכחיש. ויעיפו את עצמם לדרום אמריקה. ייזרקו על החוף בגואה. או יחפשו את החושה הכי מבודדת בסיני. מסממים את עצמם. מרקידים את עצמם. מטשטשים את מי שהם. מתמכרים לחופש הזמני. מתעלמים, בינתיים, ממה שצילק אותם.

     

    לעוד טורים של אבישי מתיה

     

    אבל הצלקות לא מגלידות. הן מדממות לאט פנימה. הן מרעילות את הנפש מבלי שירגישו. ומשפיעות עליהם בהמשך החיים, בכביש, בעבודה, בלימודים, בזוגיות, בהורות. אם הם לא יטפלו בזה, אם אתם לא תשכנעו אותם לטפל בזה, זה עוד יחזור אליהם, כמו בומרנג. האלימות שנצברה בפנים עלולה להתפוצץ החוצה בצורה הכי מכוערת שאפשר. או לשקוע במעמקי הנפש ולהפוך לדיכאון.

     

    הסלמה דרום עזה הערכות צה
    טראומות ופחדים. שירות צבאי(צילום: AP)

     

    אל תשאירו אותם לבד

    כמעט כל חייל קרבי, כמעט כל תומך לחימה, כמעט כל לובש מדים, בין אם הוא גבר או אישה, סובל מהלם קרב, מפוסט טראומה, או מכאב נפשי כזה או אחר. אי אפשר לחמוק מזה. האלימות, הדריכות, המשמעת, הלחץ, הפחד, המוות, החברים שלא ישובו, הגעגועים אל הבית, העבר שהתרסק ועוצב מחדש, הנפש שאולפה להרוג ולפצוע, היצרים שהתפוצצו כמו הפגזים הנוחתים ממול, מזעזעים את ישותו, שוברים את ליבו ומאלצים אותו לשרוד. והוא כל כך צעיר. רגיש. ורך.

     

    אז הוא מחייך בחוץ, אבל שורד בפנים. ומכחיש. ומדחיק. אבל הישרדות זה לא לחיות. והכחשה זה לא לחיות. והדחקה זה לא לחיות. זה כמו פלסטר זמני. תחבושת לרגע. לא משהו שבאמת מרפא את מה שהכאיב כל כך. וממשיך להכאיב כל כך. בעיקר כשלא רואים. או לא שומעים. בלילות. לבד. בחלומות. לבד. במכונית. לבד. בערב יום הזיכרון. לבד. הם כל כך לבד עם זה. שנים ארוכות הם כל כך לבד עם זה. ובינתיים הלב שותת.

     

    אז מה אתם, ההורים שלהם, האחים שלהם, החברים שלהם, יכולים לעשות? אל תשאירו אותם לבד. דובבו אותם. עודדו אותם לדבר על זה. לפרוק. לבכות. לשתף. כמה שיותר. מתי שאפשר. ואל תהססו לשלוח אותם לטפל בעצמם. מה שהם יצליחו לסלק עכשיו מתוך נפשם, מה שהם יצליחו לנקות, לטהר, להעלים, לא יקשה עליהם בעתיד, לא יעיק ולא יכאיב. ככה אולי יוכלו להחלים.

     

    השירות הצבאי הוא עדיין כורח המציאות במדינה שלנו, ואחר כך מילואים, ומבצעים, ותרגילים, ומלחמות, אנחנו עדיין מדינה שחיה בין מלחמות, עוד לא יצאנו מהסבב וכבר הוא מתחיל שוב. והחיילים שלנו, הילדים של כולנו, הם פצצות זמן מתקתקות.

     

    חשוב לחבק, להקשיב, לחמול, ללטף. חשוב לטפל, לנקות ולשחרר אותם ממה שעברו. הם יהיו בני אדם טובים יותר. רגועים יותר. קרובים יותר. חומלים יותר. היחסים שלהם יהיו נעימים יותר. הזוגיות שלהם תהיה נינוחה יותר. והילדים שלהם יוכלו לקבל מהם חיבוק רך לעת ליל, להתרפק עליהם ללא חשש ולעזור להם לאחות את מה שנסדק ונשבר במהלך השירות הצבאי.

     

    הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת

     

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים