שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: רועי עידן

    צוואה בת 1,000 שנה: חסלו את יחיא סינוואר

    שלום עם עזה אנחנו הרי לא רוצים, אז בואו נלמד מכת האססיון מתחילת המילניום השני, שבמקום לטבוח בזנבות, בחרה להתנקש בראש הנחש


    יחיא סינוואר (צילום: AP) (צילום: AP)
    יחיא סינוואר(צילום: AP)

    בתצפית המבוססת על ניסיון מצטבר של 52 שנים – ישראל לא רוצה את רצועת עזה ולא רוצה שלום. מכיוון ששום מנהיג ישראלי בשנים האחרונות לא העלה על דל שפתיו את המילה המכוערת הזו – "שלום" - כדאי לעבור למדרכה השנייה כדי לחפש את הפתרון הכי נקי וחסכוני לעניין הלא נעים הזה שנקרא עזה, המקום שבכל פעם שאנחנו עוברים לידו מתיז עלינו רפש. או טילים. או סתם מזכיר לנו שיש שם בערך שני מיליון איש.

     

     

    הנרי קיסינג'ר היה זה שטבע את המשפט: "הצבא מפסיד אם אינו מנצח, הגרילה מנצחת אם אינה מפסידה". חמאס לא הפסיד אף פעם וצה"ל המפואר לא ניצח אף פעם. אז הנה הצעה לא מקורית שחשבו עליה כבר לפני 1,000 שנים. מצאתי אותה בספרי ההיסטוריה, ולהיסטוריה, המבוססת על כך שבני אדם לא לומדים דבר וממילא שוכחים הכול, יש נטייה לחזור על עצמה.

     

    רוב המדינות לא לומדות כלום מההיסטוריה. מדינות נולדו על מנת לבזבז, להרוס, להרוג ולהיהרג. אבל אין מניעה שבנושאים מסוימים תנהג מדינה - גם אם היא במזרח התיכון הדפוק – במידה של חוכמה. זה נדיר, אבל יכול לקרות.

     

     

    ומכיוון שאנחנו מתאמצים לא לעשות שלום עם הפלסטינים, לא להפסיק את המצור ולא לשחרר אסירים, או לקבל את העובדה שגם אנחנו אשמים, נדמה שיש להציע להנהגה הישראלית דרך שנוסתה בעבר, ואף שלא הביאה לכניעת האויב - היא בהחלט גרמה להרתעתו.

    זה היה לפני 1,100 שנה וקראו להם האססיון ("הטהורים"), אף שבאירופה, אולי בגלל מרקו פולו וצלבנים אחרים, נקלט שמם כאססין – המתנקשים. והם בהחלט היו כאלו. למנהיג שלהם, מוסלמי שיעי ניזארי בשם חסאן א-סבח, קראו האיש הזקן מההר. שם מקסים. ומכיוון שלא היו בידיו קטיושות או טילים, הוא ייצר מטריית הפחדה על ידי אימון האססיון כמתאבדים אנושיים קטלניים ומדויקים, הפך אותם למכשיר מיירא ואסטרטגי שבעזרתו הרתיע את הכוחות הסלג'וקים–האימפריאליים – שעל הנייר היו חזקים ממנו בהרבה - מלגעת בתחומו.

     

    הם תוארו על ידי הנוסע הפרסי נסיר א-חוסרו ועל ידי הגיאוגרף הערבי אל מוקדסי. לפיהם, הזקן שכלל וחישל את הכת על ידי חשאיות, אימון בטכניקות הרג, מבחני אומץ וציות עיוור למנהיג היחיד - רוחני וצבאי כאחד – האימאם.

     

    בבסיס פילוסופית הכת עמד האדם האידיאלי: פרסי במוצאו, ערבי בדתו, עיראקי בתרבותו, יהודי בניסיונו, נוצרי בשיטותיו, סורי בדרך חייו, סופי בדבקותו, יווני במדעיו, הודי בחוכמתו, מלאך בהתנהגותו, שמיימי ברעיונותיו וידיעותיו ומיועד לחיי נצח.

    אססין אסיסיון חשישים חסן א סבאח (צילום: Shutterstock)
    לוחם אסיסיון (צילום: Shutterstock)

     

    תקיפת הלשכה הריקה של הנייה, השבוע

    תקיפת הלשכה הריקה של הנייה, השבוע

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    מדיניות הרצח של האססיון כללה עשרות קורבנות בחוגי שלטון הסלג'וקי. זה היה טרור פוליטי שמטרתו לערער ולזרות אימה בחלונות הגבוהים. לפי אחד הסיפורים אססינים נעצו סכין בצד גופו של הסולטן הסלג'וקי סנג'ר הישן כרמז לכך שיניחו להב בלבו אם לא יניח להם לנפשם. הם התנקשו במושל בגדד הסוני ולאחר מכן חגגו שבעה ימים ושבעה לילות את מותו באל-מות. רצח והתנקשות כתגמול על פגיעה בנחלותיהם הפכו לשיטה.

     

    מגלה הארצות היהודי מהמאה ה-12, בנימין מטודלה, פגש באססיון פעמיים. פעם בלבנון וסוריה ופעם בפרס. בפרס הוא מצא ביניהם יהודים. "... ומשם ד' ימים לארץ מולחאת היא האומה שאין מאמינים בדת הישמעלים ויושבים בהרים גדולים והם עונין לזקן שבארץ אל חשישין וביניהם ד' קהילות מישראל ויוצאים עמהם למלחמה ואין עליהם עול מלך פרס כי בהרים הגדולים הם דרים ויורדים מן ההרים לשלול ולבוז ועולים להרים ואין אדם יכול להילחם עמהם והיהודים שבתוכם ביניהם תלמידי חכמים והם תחת רשות ראש הקהילה שבבבל".

     

    שיטת ההתנקשות במלכים ושליטים הוכיחה את עצמה והפכה לאסטרטגיה העיקרית שהופעלה על ידי האססינים גם כשמת חסאן אי-סבאח וירש אותו רשיד אל דין סינאן. הוא זה שבנה את מדינת האססינים בסוריה ולבנון, שאחד ממבצריה, לעת קצרה, היה קלעת נמרוד. שם גם נפגשו הצלבנים ואנשי המערב ומשם התגלגלה המילה אססין – מתנקש, לאיטליה ולשפות האירופאיות.

    מה אני רוצה?

     

    להתנקש במנהיגים. באיסמעיל הנייה. ביחיא סינוואר. תפסיקו להרוג את העזתים. אם מישהו רוצה שלום וביטחון הוא צריך ללכת על הראשים. לא על הזנבות. אני מדבר בשם הזנבות. ביום שבו מנהיגים חסרי אחריות ייגמלו מההרגל שכולם משלמים בשבילם חוץ מהם עצמם – ישררו פה שקט, שלום ושלווה.

     

    בשביל זה לא צריך צוללות גרעיניות, מטוסים, מזל"טים ולאמן צבא שלם ללכת זקוף מתחת לאדמה.

     

    אה, ויש לי עוד רעיון, אף שהוא הרבה יותר יקר וכמעט אף פעם לא עבד: לנסות לעשות שלום.

     

    נשמע נורא נכון? תמונה מצמררת של ילדים מחייכים בדרכים מוארות בלי חשבון, מים נקיים, גני משחקים, בתי קפה, נמל ושמיים פתוחים. אנשים הולכים ברחוב ואומרים שלום אחד לשני בשעת אחר צהריים חמימה כשהדרום אדום מכלניות ופרגים וחברי נחל עוז יוצאים לעזה לאכול גִידְרֵה, כד חרס מלא כבש אורז וירקות שהוכן עבורם מבעוד מועד.

     

    מתנצל, נפלט לי. פעם אחרונה.

     

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים