שתף קטע נבחר
 

אני "סמולנית" - ומצורעת מבחירה

יש מי שמנסה וגם מצליח, פעם אחר פעם, להוציא אותי ואת חבריי מחוץ למחנה. אבל את האחריות לצרעת שלנו לא אתלה על שכמו של אף פוליטיקאי. היא שלי פעמיים: הן משום שעמדותיי חריגות בנוף הישראלי - והן מפני שאני מעדיפה לחיות תמיד באופוזיציה

החסד של פרשת מצורע

יקרה, אני אומרת לה, לפרשת מצורע, איזה מקסימה שבאת דווקא השבת, ואיזה מקסימה שאת באה תמיד בגאון. לא מרכינה ראש ולא מתביישת בשם שלך, "מצורע", ואני ממש זקוקה לך השבוע.

 


 

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

 

מבחינה פוליטית אני מרגישה לגמרי מצורעת (מה שנקרא בעברית-ישראלית בת זמננו "סמולנית"). יש מי שמנסה וגם מצליח, פעם אחר פעם, להוציא אותי מחוץ למחנה. אבל את האחריות לצרעת של חבריי ושלי לא אתלה על שכמו של אף פוליטיקאי, היא שלי ובחלקים מסוימים היא גם לרצוני. השבת, כשיקראו בבתי הכנסת את הפרשה, אוכל לחבקה באחוות אחיות, ולומר לה שאני מצורעת פעמיים:

 

הצרעת הראשונה היא כיוון שעמדותיי בענייני חברה ושלום חריגות בנוף הישראלי, שונות מהעמדות הפופולאריות - ואפילו אם גנץ היה מרכיב את הממשלה, הייתי מוצאת את עצמי אי-שם בעמדות אופוזיציה.

 

הצרעת השנייה היא זו שגזרתי על עצמי, וגם אם היא לא נעימה אני רוצה לקבלה באהבה. מדובר בהבנה שעמדות כוח תמיד מסוכנות, מפלות, מדירות ואף משחיתות. אפילו אם מפלגת שמאל מובהקת הייתה מקבלת את ההנהגה, הייתי חייבת להיות לה אופוזיציה, לחשוד במניעיה ולדעת שהיא עתידה לפגוע באוכלוסיות שוליים וגם להסתאב. אפשר לראות בצרעת, בחיים מחוץ לקונצנזוס ולתפנוקי המחנה, עמדה מוסרית מחייבת. מול בעלות הכוח על כולנו להיות מצורעות. 

 

 

כי ממצורעים תצא תורה

את הפרחים וברכות התודה ששלחתי לפרשת מצורע, ליוויתי בשובל ארוך של הכרת תודה להפטרת הפרשה, הקורצת אלינו מול הבהלה מהצרעת, ומלמדת שהחוכמה האמיתית, זו שיכולה להציל חיים, נמצאת בשולי המחנה ולא בלב המנגנון.

 

ההפטרה (מלכים ב', ז') מספרת על ימי מצור שבעקבותיו פרץ רעב נוראי בשומרון. רעב-רעב, אבל במצורעים חייבים לטפל, וכך נבנית תמונה אירונית של קהילה הנמצאת בסכנת חיים כפולה, ובכל זאת מקפידה על קיום הטקס הדתי של הוצאת המצורעים מהמחנה. הקהילה ה"מצורעת" על ידי צבא ארם, סגורה ומסוגרת במצור, מצליחה "לצרע" ארבעה חברים מתוכה ולהוציאם מהמחנה.

 

אשריי, מצורע אני

מתישהו מבינים המצורעים שהצרעת שלהם היא לא רק אסונם, אלא גם פוטנציאל הגאולה. הם לא שייכים לקהילה, אין להם מחויבות ואין להם גם מה להפסיד. "אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם, וְאִם יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ. וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם אִם יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה וְאִם יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ".

 

אלוהים עם אג'נדה חברתית

צחוק עשה האלוהים. הוא הבריח את צבא ארם, אך לא בישר על כך לאנשי שומרון. ואיך ידעו אנשי שומרון שגאולתם הגיעה, המצור הוסר וגם לרעב נמצא פיתרון?

 

אלוהים הישר והטוב הפקיד את בשורת הגאולה בידי אלה שהוקעו מהקהילה. המצורעים המיואשים הולכים להפיל עצמם בידי צבא ארם, ומגלים שהוא ברח וכל האושר והעושר ממתין להם במחנה הנטוש.

 

אבל מדובר במצורעים עם לב של זהב. היו להם סיבות טובות לדאוג רק לעצמם ולהתעלם ממצוקת אנשי העיר שממנה גורשו, וזו גם הייתה האינטואיציה שלהם – הם מצאו שלל והחביאו אותו לעצמם. אלא שבמהרה התעוררה חמלתם כלפי מי שגרשו אותם, והם בחרו לבשר לראש המנגנון את בשורת הגאולה: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים הַיּוֹם הַזֶּה. יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן. וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ".

 

רואים רחוק, רואים שקוף

מנגנון תמיד לכוד בקונספציות שלו, במערכות שבנה ובתמונת העולם שעמל לעצב. אלוהים הבטיח הצלה, אבל אנשי המנגנון לא חשבו לשלוח שליחים ולבדוק את האפשרות שהישועה הגיעה והיא מחכה להם מחוץ לשער הנעול. חשיבה יצירתית, מחוץ לדפוסים המקובלים, כזו שיכולה לשבור את הרעב ולהציל חיים, נמצאת פעמים רבות בשולי המחנה, במקום שבו אין אידיאולוגיה נעולה ואין מה להפסיד.

 

כשבאמת נרצה לצאת מהמצוקות החברתיות והדתיות שלנו, כשבאמת נרצה שלום, נצטרך לחפש את הפתרונות מחוץ לקלישאות, במקומות שעדיין לא נשחקו. נצטרך לחפשם בין קבוצות השוליים.

 

חז"ל, חבורת שוליים שביקשה (ולאחר מאות שנים גם הצליחה) לחולל מהפכה, אהבו להציג את עצמם כ"מצורעים" של הקהילה, ובמיוחד אהבו לייחס תמונה זו לדור יבנה, שמסמל את מהפכת התורה שבעל-פה: רבי עקיבא היה בן עניים שהחל ללמוד תורה בגיל ארבעים, ייחוסו של רבי מאיר לא ידוע, רבי יהושע היה עני ומכוער, רבי אליעזר בן הורקנוס, העשיר, הגיע מחוג חברתי הרחוק מעולמם של החכמים, ויש עוד בגלריית ה"מצורעים" של יבנה.

 

עבור חכמי התורה שבעל-פה היו השוליים, הזרות והאחרות לתארי כבוד.

 

ללמוד תורה מהזונות

ולא רק החכמים היו מצורעים. אגדות מציגות את "האחרות" ו"האחרים" של הקהילה כנושאי אמת, כמי שיכולים להרשות לעצמם להסתכן ולגלות "מאגרי מזון" חדשים: הזונות נושאות אמת נסתרת (כמו באגדה על רבי אלעזר בן דודריא), נשים כברוריא וילתא מאירות בביקורת את עולמם של החכמים, המטרוניתא לועגת להם ומאלפת אותם דעת - וכך גם חוכמתם של ילדים קטנים. לשולי המחנה יש נקודת תצפית מיוחדת, ומי שלא משתמשת בה - טועה.

 

רחל טעתה

המשוררת רחל פרסמה בשנות העשרים של המאה העשרים שיר יפה להפליא וגם מוטעה להפליא, שיר ובלבו טענה ההולמת את רוח תקופתה.

 

יוֹם בְּשׂוֹרָה / רחל

 

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָאוֹיֵב הַנּוֹרָא

אֶת שֹׁמְרוֹן הֵבִיא בְּמָצוֹר;

אַרְבָּעָה מְצֹרָעִים לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרָה.

לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרַת הַדְּרוֹר.

 

כְּשֹׁמְרוֹן בְּמָצוֹר – כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ,

וְכָבֵד הָרָעָב מִנְּשׂא.

אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה,

אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא.

 

הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר,

וְאִם יָדוֹ לֹא תִמְצָא לִגְאֹל –

אָז נִבְחָר לִי לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹר

אוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל.

 

השיר נוטף רומנטיקה בתארו את הבשורות ואת הדרך המפוארת המובילה אליהן, את התשוקה לחיות חיים זכים וברים מרעשי רקע, סטיות ערכיות וחוליים חברתיים. הכול או לא כלום, אומרת רחל, ומבכרת התאבדות על פני גאולת מצורעים.

 

"כאן המקום לבריאים ולא לחולים"

(נוסח הודעת הגירוש מדגניה, על פי עדותה של רחל)

 

השיר של רחל מטלטל גם ברמה האישית, שכן הוא, כמרבית שיריה, פורסם בימים בהם "נצטרעה" במחלת השחפת, וקבוצת דגניה ביכרה "'גאולה טהורה", ושילחה אותה אל מחוץ למחנה.

 

רחל היטלטלה בארץ עד למותה הצעיר והבודד, ואנחנו קוראות גם היום את שיריה של "המצורעת" והם לנו מזור לנפש ("בן לו היה לי", "צריחות שצרחתי נואשת", "ואולי לא היו הדברים מעולם", "עצב נבו"). זו תורת חיים שרק נקודת המבט הטראגית שלה, "המצורעת", יכולה להציע.

 

לעדכן את רשימת המצוות

ניצחון הימין בבחירות לא הפתיע, שהרי דבר לא השתנה בעמדות החברה הישראלית כבר שנים רבות. לפני הבחירות הבטחתי לעצמי לא לכאוב את התוצאות. אין לי איך לשנות אותן ומשום כך זו גם לא יכולה להיות הדאגה שלי, ואני הרי בכל מקרה אשתייך לאופוזיציה.

 

מבחינתי, החיים הקהילתיים הם תמיד משימה, קריאה ללקיחת אחריות. מעשי ההנהגה הפוליטית לא ישנו את תודעת "המצורעת" שעמה אני חייה, ואת האחריות הטמונה בה. הם רק ישנו במשהו את רשימת המצוות שלי. אני מסרבת להיבהל מתוצאות הבחירות, ואני נחושה להמשיך לפעול.

 

את היום שאחרי הבחירות פתחתי בתרומה ל"קרן החדשה לישראל", והבטחתי לעצמי לא לפחד כלל ולהמשיך ולקיים מצוות.

 

ובבית המדרש של הטוקבקים

אני מרותקת לחווייה שאותה אני מכנה "רפלקס נידה". ביקורת שאני כותבת על סוגיות יהודיות בנות זמננו זוכה לתגובות נגד ובעד מגוונות, אבל אף סוגיה לא תִּדמה לביקורת שאני מקבלת כשאני עוסקת בהלכות נידה. רפלקס תרבותי של מטח תגובות זועמות מעוררות את השאלה מדוע עיסוק ביקורתי בסוגיה זו גורר זעם חריג. בסרטון אני מתייחסת לאחת התגובות.

 

לכל הטורים של רוחמה וייס

 

שבת שלום!

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אלבום פרטי
פרופ רוחמה וייס
צילום: אלבום פרטי
מומלצים