בגיל 25 הוא הביא את בשורת השקשוקה לניו יורק
התפוח הגדול השתגע אחרי משאית השקשוקה של גבריאל ישראל ושני שותפיו - ואפילו מזכ"ל האום באן קי-מון טעם ושם את הפיתה בכיס החולצה. אז למה בכל זאת הוא החליט לחזור לארץ ולוותר על תואר "מלך השקשוקה של ניו יורק?"
כשגבריאל ישראל (28) הגיע מרעננה הקטנה לניו יורק בשנת 2013, הוא לא דמיין בחלומות הפרועים ביותר שלו ששנתיים מאוחר יותר ימכור שקשוקות מתוך משאית ניידת ברחבי ניו יורק.
הוא גם לא האמין כי בזכות השקשוקה שלו יהפוך להיות השם החם הבא בעסקי אוכל הרחוב בתפוח הגדול, וודאי לא תיאר לעצמו כי יהיה זה שיצליח לגרום לבאן קי-מון - שכיהן כמזכ"ל האו"ם בשנים שבין 2016-2007 - להגיע לאירוע שארגנה הקונסוליה הישראלית בניו יורק, והכל בזכות שקשוקה ופיתה.
"הייתי הראשון בניו יורק שמכר שקשוקה. אחרי שנה וחצי בניו יורק החלטתי לצאת לדרך עצמאית; נפגשתי עם שני חברי ילדות ישראלים - איתן שרון ושגיא טרבולסי - שעברו גם הם לעיר ועבדו בעסקי הנדל"ן, והחלטנו להתחיל למכור שקשוקה באמצעות משאית ניידת", נזכר ישראל. "קנינו משאית, התחלנו לעבוד על המיתוג ויצאנו לדרך. לכל אחד מאיתנו היה תפקיד מוגדר: אני הייתי השף, והם היו אחראים על הפרסום והמיתוג. במקביל, הם למדו לבשל והרעיון היה שבהמשך נשלם לעובדים נוספים עבור הכנת השקשוקה ותפעול העסק, ואנחנו רק ננהל אותו".
השלושה החלו להפעיל את העסק - שבינתיים זכה לשם Shuka truck - בחורף 2015 ("רצינו להתחיל עם החלק הקשה ולראות איך אנחנו מתמודדים עם החורף הניו יורקי", מסביר ישראל). הם התמקמו באזורים המרכזיים ביותר בעיר, ומדי יום פעלו באזור אחר. המחזה של שלושה גברים מקועקעים עם מבטא ישראלי, שעומדים בתוך משאית פתוחה ומכינים שקשוקה במחבת בכפור הניו יורקי - עבד, וההצלחה לא איחרה להגיע. תורים ארוכים השתרכו מחוץ למשאית בכל מקום בו חנתה, וישראל וחבריו זכו לקבל את תשומת ליבה של התקשורת בניו יורק.
"די מהר הצלחנו למכור ונכנסנו לתודעה של האנשים. הכנו 'ספיץ'' משכנע, ובמשך יום שלם מכרנו את השקשוקה כאילו אנחנו שחקנים בתיאטרון. ואנשים עפו על זה, וגם על העובדה שכל מה שהגשנו שם היה טרי-טרי. מדי בוקר היינו קונים ירקות טריים ואת גרגירי החומוס, ומגישים את השקשוקה לצד פיתה שרופה על הגז וסלט ירקות טרי במחיר של 12 שקלים".
אתה רוצה להגיד לי שתושבי ניו יורק לא מכירים אוכל טרי?
"הם מכירים אוכל טרי, אבל לא מכירים חומוס חם שבושל על הבוקר, הם גם לא מכירים תיבול פיקנטי כמו זה שהיה בתוך השקשוקה שלנו ואפילו סלט הירקות הלהיב אותם מאוד".
אבל עם כל הכבוד לתושבי ניו יורק שהצביעו ברגליים, לאמצעי התקשורת שפרגנו למשאית השקשוקה ואפילו לבית הספר לבישול הניו יורקי - CIA, שהעביר שיעורים על המשאית הישראלית ואף הכתיר את השקשוקה של השלושה כ"אוכל הרחוב הכי טוב בניו יורק", ההצלחה הגיעה דווקא בזכות הקהילה היהודית בעיר, שחיבקה את ישראל וחבריו באהבה רבה ושמרה לשקשוקה שלהם אמונים מהרגע הראשון.
"כבר בתחלה החלטנו להיות כשרים, לא בגלל שאנחנו שומרי כשרות, אלא כדי שכל הדלתות יהיו פתוחות בפנינו. היינו מגיעים הרבה לשכונות היהודיות בעיר ולישיבות, ובהמשך התחלנו גם לעבוד עם הקונסוליה הישראלית בניו יורק והוזמנו לאירועים בעיר ומחוצה לה.
"ברגע שאתה פותח מקום כשר בניו יורק, הבלוגרים היהודים מתחילים לכתוב עליך וחברי הקהילה היהודית מתחילים להגיע, ובהמשך גם שאר התושבים שרואים את התור הארוך מחוץ למשאית. ההצלחה הייתה מטורפת, ולא היה יום שלא היינו מגיעים ל'סולד אאוט'", מספר ישראל.
באחד מהמקרים הם אף הצליחו לגרום למזכ"ל האום לשעבר, באן קי-מון - שהיה ידוע בסרבנותו להגיע לאירועים של הקונסוליה הישראלית - להגיע לאירוע בכל זאת, לזלול מהשקשוקה ולשים את הפיתה בכיס הפנימי של חולצתו.
רגע, מה?
"אני עד היום לא יודע אם הוא ניסה לצחוק איתנו, או שהוא באמת לא ידע מה לעשות עם הפיתה. בכל מקרה, זה היה מאוד מחמיא שהוא הסכים להגיע כי שמע שאנחנו נהיה באירוע. חוץ ממנו הגיעו לאכול אצלנו גם שפים ישראלים מצליחים כמו מאיר אדוני, יוסי שטרית ועומר מילר".
"שף שקשוקות? לא תודה!"
וכמו בלא מעט מקרים דומים, גם סיפור "סינדרלה" של השלושה נשמע נוצץ יותר ממה שהתרחש במציאות היומיומית: העבודה במשאית התגלתה כמפרכת ולא פשוטה וכללה קימה בשעות הקטנות של הלילה לצורך קניית הסחורה, מציאת חנייה במיקום מרכזי בעיר העמוסה והצפופה להחריד ותפעול תקלות טכניות מרובות במזג אוויר חורפי וקפוא או בקיץ השרבי והלח.
ב-2016, אחרי שנה וחצי בהן האכילו מדי יום את תושבי ניו יורק בשקשוקה שלהם, החליטו השלושה לסגור את הבסטה. הסגירה הפתאומית הפתיעה לא מעט מהלקוחות הקבועים, כמו גם את התקשורת המקומית בניו יורק.
אז מה קרה שם בעצם שהחלטתם לסגור אחרי שנה וחצי?
"תפעול העסק דרש מאיתנו לא מעט ולאורך כל הדרך נתקלנו בלא מעט קשיים כמו בירוקרטיה מתישה ודוחות חנייה על ימין ועל שמאל. היינו תלויים גם במזג האוויר, ובימים בהם ירד שלג אי אפשר היה לעבוד כי הנסיעה על הכבישים היא בלתי אפשרית. ואל תשכחי גם שבילינו כל יום במשך 20 שעות במשאית, אשתי בקושי ראתה אותי באותה תקופה וזה היה מאוד לא פשוט".
ולמרות כל הקשיים - זכיתם להצלחה ענקית. אז למה לסגור עסק מצליח?
"נכון, הצלחנו, אבל בסופו של דבר הגענו לשיא ואף אחד לא 'חטף' אותנו. כן קיבלנו הרבה הצעות להפוך את המשאית לרשת, אבל בגלל שהיינו שלושה שותפים הבנו מהר מאוד שיהיה לנו קשה להרוויח מזה כמו שצריך. אל תשכחי גם שאיתן ושגיא (איתן שרון ושגיא טרבולסי - השותפים א.ה) לא הגיעו מתחום האוכל והוא לא נצץ להם במיוחד, ואני לא רציתי להיות 'שף שקשוקות'".
אם תחום האוכל לא נצץ להם, מה גרם לכם להקים את העסק מכלתחילה?
"מגיל צעיר היה לנו חלום להקים עסק מצליח ביחד, וכשהגעתי עם הרעיון למכור שקשוקות ממשאית - הם התחברו לזה. לי היה את התשוקה והם רצו להרוויח כסף, אבל ברגע שלא מצליחים להרוויח ונתקלים בכל כך הרבה קשיים - זה כבר לא זה. עכשיו, זה לא שלא הרווחנו בכלל, אבל בסופו של דבר לא נשאר לנו מזה הרבה בסוף החודש, ולא רצינו למצוא את עצמנו בגיל 25 מתאבדים על משהו לא רווחי וחיים מהפה ליד".
יצאתם מכל הסיפור עם תחושת כישלון?
"ממש לא. למרות שלא הרווחתי כסף מהעסק, הרווחתי ידע עצום בתחום עסקי המזון ובחיים בכלל, כזה שלא הייתי מצליח ללמוד באף בית ספר, ולכן מבחינתי הצלחתי. בכל סיטואציה חרא יש משהו טוב".
מספר חודשים לאחר הסגירה הפתאומית, ישראל החל לעבוד במסעדת "גרין פיג" שבמלון יוטל בניו יורק, הנמצאת בבעלותו של גיל רובינשטיין, איש עסקים ישראלי שמעורב בכמה מסעדות בחוף המזרחי, ובין היתר שימש בעברו גם כמנהל הכספים הראשי בחברת התכשיטים של איוונקה טראמפ.
בנקודה הזו, הרגיש השף הצעיר כי נקרתה בדרכו ההזדמנות למכור את עסק השקשוקה שנסגר לרובינשטיין, אך זה סירב לקנות אותו יחד עם השותפים, וישראל מצידו החליט להניח לעבר ולסגור את הסיפור באופן סופי.
ואיך הייתה התחושה לחזור להיות שכיר ולעבוד בשביל מישהו?
"זה לא היה פשוט. בניתי שם 20 תפריטים תוך שנה וניהלתי צוות של 30 טבחים, כל זה בגיל 26. למרות שזה היה לא קל והייתה לי אחריות כבדה על הכתפיים - שם בעצם התחלתי לגבש את הסטייל שלי. אחרי שנה וחצי החלטתי לעזוב, ולצערי סיימתי שם לא טוב".
למה הכוונה "לא טוב"?
"זה לא הסתדר שם. הבעלים שילם לי גרושים על עבודה מטורפת שעשיתי, ונקלעתי לבור כלכלי. באותה תקופה הייתי מאוד מבולבל; מצד אחד לא רציתי לבקש עזרה כלכלית מהבית, ומצד שני היינו במצב כלכלי רע מאוד. לתוך כל זה תוסיפי את העובדה שאבא של אשתי נפטר באותה תקופה, והחלטתי שאני עושה 'ריסטרט' וחוזר לארץ לנקות את הראש אחרי שלוש שנים וחצי שלא היינו פה.
"אחרי חודשיים בארץ חזרנו לניו יורק, והתחלתי לעבוד בעבודות מזדמנות במסעדות. אפילו השתתפתי באיזו תחרות אוכל ששודרה בטלוויזיה וזכיתי במקום הראשון, אבל בגדול - לא ממש מצאתי את עצמי מבחינה מקצועית באותה התקופה".
הקשיים בתחום הקולינריה אינם היו זרים לישראל. כמי שגדל עם אב שהיה הבעלים של חברת קייטרינג ובהמשך אף הקים כמה מסעדות ("וינו סוקה" בהרצליה, "סוקה" בתל אביב, מסעדת "פרנזו" בבני ציון ואת מתחם האירועים "וילה סוקה", גם הוא בבני ציון), הוא ידע היטב מה טומן בחובו העולם הזה.
הוא נמצא בעסקי הקולינריה מגיל 14, בתחילת דרכו בישל באירועים ועבד בחברות קייטרינג, משם עבר לעבוד כשף בכמה רשתות מזון גדולות בארץ, ובהמשך סייע לאביו בהקמת המסעדות שלו ואף שימש כשף באחת מהן. עם המעבר לניו יורק הוא החל ללמוד בבית הספר CIA לבישול, אך תוך שלושה חודשים פרש מהלימודים לטובת עבודה אצל השף דניאל בולוד במסעדת "בולוד סוד" שבניו יורק, שם עבד במשך כחצי שנה.
"בישראל למדתי שאפשר לקרוא לשף בשמו הפרטי, ובניו יורק זה מאוד שונה; יש הרבה 'דיסטנס' במטבחים ולא מעט פעמים האווירה שם הזכירה לי את תקופת הטירונות בצבא", הוא מודה ומסביר: "במסעדת 'בולוד סוד', למשל, מתייחסים מאוד לכל העניין של צעירים ופז"מניקים, והרבה פעמים התייחסו אליי חרא, גם השף עצמו. יש הרבה צעקות וכולם מאוד קשוחים ומבחינתי זה לא העולם שבו אנחנו חיים בו היום, יש אינטרנט ואפשר ללמוד משם הכל והשף הוא לא אלוהים. ובכלל, הטבח צריך להיות למען השף כי הוא מכבד אותו ולא בגלל שהוא מפחד ממנו".
מסכימה איתך שצריך לנהוג בגישה נעימה, אבל אי אפשר להתכחש לזה שהשף עבד קשה מאוד כדי להגיע למעמדו והיום יש לא מעט טבחים שמכנים את עצמם "שפים" רק כי הם מבשלים במסעדה.
"שף זה לא תואר, וגם כאלה שלא למדו בבית ספר לבישול ו'רק' עושים סדנאות בבית, יכולים להיות לא פחות טובים מאלו שלמדו. אבא שלי אמר לי פעם שאם אין לי תואר, אז אני לא נחשב לשף, ואני ממש לא מסכים איתו; מבחינתי אם יש לך דרך חשיבה ממוקדת, דרך ניהול ודרך בישול שהיא שלך - אז את לא שונה מהשפים שלמדו הרבה שנים.
"בסופו של דבר, כדי להיות שף צריך להיות האבא והאמא של הטבחים, לדעת איך להוביל, לא להיות 'נחבא אל הכלים' והכי חשוב - לדעת מהי השפה הקולינרית שלך וליצור משהו חדש בעצמך".
איך התמודדת עם ההתנהלות ב"בולוד סוד"?
"בסופו של דבר לא יכולתי להכיל את זה יותר, והייתי עונה לשף ונכנס איתו ראש בראש. אבל הוא ידע שאני יודע לבשל והיה צריך אותי. העבודה שם גרמה לי להבין שכשיהיה לי עסק משלי - בחיים לא אנהל אותו כך ולא אתייחס כך לעובדים. סדר וארגון הם חשובים, אבל הגישה המעליבה והמתנשאת שחוויתי שם מורידה את הביטחון העצמי ולא מאפשרת להתקדם וללמוד".
שם קיבלת את ההחלטה להקים את העסק?
"כן. בימים שעבדתי שם לא התחשק לי לקום בבוקר לעבודה, וכבר שבועיים אחרי שהתחלתי לעבוד שם, הבנתי שאני לא במקום המתאים לי והתחלתי לחשוב על הדבר הבא; באחד מהסרוויסים השף ביקש ממני להביא למטבח סיר עם ציר עוף רותח, רצתי איתו כי היה לחץ מטורף במסעדה והחלקתי במדרגות. כל הציר נשפך עליי, והמשכתי לעבוד למרות הכוויות הקשות שהופיעו לי בפנים ובידיים. בינתיים, הסו שפים הריצו עליי דחקות מהצד ואף אחד לא חשב לשאול אם אני בסדר או אם אני צריך עזרה".
ומה הקטע עם השקשוקה? למה בחרת ללכת דווקא לכיוון הזה?
"במסעדה הייתי אחראי על הכנת השקשוקות. עכשיו, כשאני מדבר על שקשוקה אני מתכוון לשלוש ביצים בתוך טרקוטה קטנה שמוגשת לצד שלוש אצבעות של פוקצ'ה ב-20 דולר. ואיכשהו, למרות המחיר ולמרות הגודל, אנשים עפו עליה והיא הייתה אחת מהמנות המבוקשות בבראנצ'ים. בעקבות זה עלה לי הרעיון לצאת משם ולמכור שקשוקה, אבל לא כמו זאת שהגישו שם שעשויה רק מרוטב עגבניות וביצים, אלא משודרגת עם שלושה סוגי רטבים – ירוק, אדום ולבן ואחת עם גרגירי חומוס טריים".
עם סיום עבודתו במסעדת "גרין פיג" ולאחר שהבין כי משאית השקשוקה לא תנוע יותר ברחובות ניו יורק, ישראל ניסה את מזלו בהכנת אירועים פרטיים בבתיהם של יהודים עשירים.
באחד מהאירועים שערך בבית משפחה יהודית בהאמפטונס, נקרתה בדרכו הזדמנות לה לא יכול היה לסרב: "בעלת הבית ביקשה לדבר איתי, וכשנפגשנו אמרתי לה את האמת: 'אני לא יודע מה אני רוצה לעשות בעתיד. עשיתי דברים והם נפלו בגלל שותפים לא נכונים, היה לי את החזון להקים עסק משלי, אבל אני לא רוצה להיות שף שקשוקות'. אבל היא לא נבהלה, וסיפרה לי על בניין במרכז תל אביב שהיא ובעלה שוכרים על מנת שישמש בית לעמותה שלהם שמקשרת בין משקיעים חיצוניים לסטארט אפ ישראליים ללא מטרות רווח. את הקומה הראשונה של הבניין הם רצו להפוך לאזור מסחרי שיכלול גם מסעדה והיא רצתה לשמוע האם יש לי רעיון מה אפשר להקים שם".
הבניין, הממוקם ברחוב לילנבלום בתל אביב, מאוכלס כיום בעובדי העמותה. בקומת המסחר, הוקמה מסעדת L28 המשמשת כפלטפורמה קולינרית של שפים ישראלים המתחלפים מדי חצי שנה. בקומה הרביעית ישנו מטבח לשימוש העובדים ולאירוח, ובקומה השישית והאחרונה ישנה גינה אורבנית בה גדלים צמחים וירקות אורגניים המשמשים להכנת המנות במקום.
לדברי ישראל, שנבחר על ידי בני הזוג לשמש כיועץ הקולינרי של המתחם כולו ובעקבות כך גם חזר להתגורר בארץ, המסעדה היא סטארט אפ לכל דבר תוך כדי שהיא מעניקה במה לקולינריה הישראלית.
מה הכוונה "במה לקולינריה הישראלית"?
"חלק ממה שאני עושה פה, זה להסביר לנו ולשפים מהעולם מה זו בכלל קולינריה ישראלית באמצעות כך שאני מזמין שפים מחו"ל שמגיעים לכאן כדי לבשל ולטעום, והם משמשים כשגרירים שלנו בעולם. במקביל, השפים שלנו יכולים ללמוד גם מהם.
"הגיע הזמן שיבינו, וגם שאנחנו נבין, שישראל היא מוקד קולינרי לא פחות טוב ממדינות כמו צרפת ואיטליה. האוכל הישראלי תופס מאוד בעולם ויש גם שפים ישראלים שמקבלים הכרה בין לאומית, אבל למרות זאת יש צריך לעשות עוד עבודה בנושא ולקדם את זה".
יש כאלה שטוענים שאין דבר כזה אוכל ישראלי.
"תראי, זה נכון שלכל היהודים בגולה היו את המאכלים שאפיינו אותם, וכשהם עלו ארצה הם הביאו אותם איתם וכאן הכל התערבב והתאחד לקולינריה חדשה. זה ייחודי מאוד מה שקרה כאן ולא תמצאי את זה בשום מקום אחר בעולם, ובגלל שאנחנו מקבלים הכרה מבחוץ הגיע הזמן להתחיל לאפיין את זה ככקולינרייה ישראלית לכל דבר. אגב, האוכל שלנו גם מוכיח את ההיסטוריה שלנו לאורך השנים.
"חוץ מזה שחומרי הגלם פה הרבה יותר טעימים מאשר בניו יורק, יש יותר מבחר ובכלל, לי באופן אישי כיף לחזור לאווירה חברית בגובה העיניים. יש פה גם מסעדות מגניבות מאוד ושפים צעירים וסופר מגניבים עם יכולות גבוהות".
כן, אבל הרבה מהם עוזבים את הארץ ומנסים את מזלם בחו"ל, כמו שאתה עשית, כי קשה פה.
"אני מסתכל על זה אחרת; מבחינתי הם השגרירים שלנו בחו"ל, ובזכותם רואים שם כמה האוכל הישראלי טעים ומגוון. אבל בסופו של דבר אני מסכים שאין שום סיבה לשלוח אותם החוצה, ובשביל זה נוצרה הפלטפורמה שהקמנו. אני מודע לזה שיש קושי גדול מאוד לפתוח פה מסעדה, אבל זה נכון לכל מקום בעולם, במיוחד למנהטן".
על מחאת המסעדנים שמעת?
"כן, אני אמנם עוד לא מעורה בכל הפוליטיקה אבל מתחיל להבין לאט לאט. תראיף אחת מהאג'נדות שלנו כאן היא גם לעזור למסעדנים, אני עדיין לא יודע איך זה יעבוד בדיוק, אבל השאיפה שלי היא להקים קהילה משותפת של מסעדנים ופודיז בתקווה שגם היא תוכל לעזור. כרגע אני מסתכל יותר על הקולינריה הישראלית ועל איך שהיא מוצגת בעולם ומקווה שנוכל להשפיע בעוד תחומים, כי בסופו של דבר תחום הקולינריה הוא אחד מהתחומים החזקים ביותר בארץ".
מאיפה תחושת הפטריוטיות הזאת? הרי אתה בעצמך עזבת לטובת ניסיון להצליח בחו"ל.
הפטריוטיות התחילה ב'שוקה' כשראיתי כמה כוח יש לאוכל הישראלי, וזה גם מה שאישר לי את ההבנה שאוכל יכול להוביל לשינוי אצל אנשים. לפני שקיבלתי את ההצעה לנהל פה את המסעדה חשבתי בכלל לנסוע ללוס אנג'לס, אבל ההצעה הזו והאופן בו היא הוצעה לי, גרמה לי להרגיש שהשליחות שלי היא לקדם את הקולינריה הישראלית, ואני לא חושב שהייתה לי דרך אחרת לעשות את זה מאשר לחזור לארץ ולעשות את מה שאני עושה עכשיו".
אז החלום הוא להיות אייל שני הבא?
"אני מעריך מאוד את אייל, ומבחינתי הוא אחד מאבות הקולינריה הישראלית. האופן בו הוא משחק עם הפיתה, הפך אותה לישראלית. תחשבי על זה, להכניס כרובית ועוד כל מיני קומבינציות משוגעות לתוך פיתה? זה גאוני וגם מאוד ישראלי. חוץ ממנו יש גם את חיים כהן, עזרא קדם וארז קומרובסקי שהביאו אלינו את הפיוז'ן וגרמו לאנשים להבין שאפשר לחבר בין המרוקאי לפולני, ויצאו מזה יופי של דברים. ומתוך זה צמחו גם שפים חדשים שהיום גם הם דוגמא לקולינריה ישראלית.
"אני לא חושב שאני ממציא את העולם, אבל כן נמצא במקום הנכון ובזמן הנכון ומוקף באנשים הנכונים. אל תשכחי שאני מכיר את הקשיים כאן מקרוב, גם אבא שלי חווה נפילות ולא פעם אחת. אז אני לא רוצה לקפוץ מעל הפופיק, אבל אני כן רוצה להיות חלק מתהליך של היכרות העולם עם האוכל שלנו ועם השפים המדהימים שיש כאן".
יש סיכוי שיום אחד תקים פה מסעדה משלך?
"תראי, לפתוח כאן מסעדה זה בעייתי. אין כאן מספיק הכנסה ששווה את זה, אבל אולי זה נראה לי כך בגלל שאני רגיל לסכומי כסף אחרים. יש לי אזרחות אמריקאית, ואם אצליח לצאת החוצה ולהיות שגריר קולינרי אבל לחיות בארץ כמו שצריך - אז למה לא בעצם? אבל כרגע אני צעיר ולא רוצה להתחייב למה יהיה בעתיד".
זה לא קצת סותר את מה הנקודה שאתה מנסה להעביר פה, ומציג את הדברים שלך באור לא רציני?
"אני אוהב את החיכוך עם האנשים ואת הזלזול פה; מאז שחזרתי לכאן שמעתי לא מעט שאני צעיר ושאני מתלהב מאוד, אבל אני אוהב את זה שאני כזה ורוצה להוכיח לכל מי שחושב כך שכמו שאני באוכל, כך אני גם בחיים - אם יש לי רעיון מסויים והוא יילך טוב – אז אעשה אותו, לא משנה מה. ברור שיהיו קשיים בדרך, כמו כל דבר חדש, ויש גם סיכוי שבסוף לא אצליח לעשות מה שרציתי, אבל לפחות אני אנסה.
"וחוץ מזה, למה שאפתח מסעדה כמו כל אחד אחר, מה בשביל להכין שקשוקות? לא רוצה שיכירו אותי כאיש השקשוקות, אני אפילו לא אוהב שקשוקה. ותראי מה זה, למרות זאת הצלחתי למנף אותה, ומשם עפתי".
