מעבר לסמבטיון או ממש בינינו: החיפוש אחר השבטים האבודים
בחודש ניסן נהיינו לעם, אך עשרה מתוך שנים-עשר השבטים אבדו לעם ישראל. האם נטמעו בגלות לאחר מות המלך שלמה? האם הם חיים בממלכה מעבר לנהר הסמבטיון המסתורי? האם תועדו על ידי אלדד הדני? - ואולי הם חוזרים אלינו בשנים האחרונות ממקומות מרוחקים?
עַמִּיּוּת יהודית תחילה
ניסן, חודש הולדתנו כעם, הוא זמן מצוין לבחינת שאלת העַמִּיּוּת (peoplehood) היהודית. ייחודו של עם ישראל, בהשוואה לעמים ולדתות אחרים, הוא בעובדה שהיהודים הם גם דת, גם עם, גם לאום, גם מסורת וגם תרבות.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אין דבר כזה קתולי חילוני או פרסביטריאנית נטולת דת, אבל יש ויש יהודים חילונים ואף אתאיסטים. הזהות היהודית איננה כרוכה רק בדת, היא קשורה בעַמִּיּוּת. ואכן, ההבטחה הראשונה של אלוהים לעִברי הראשון, אחרי שהוא קורא לו ללכת מארצו, ממולדתו ומבית אביו - קשורה בעַמִּיּוּת, לא בדת: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (בראשית י"ב, ב'). ההבטחה היא לא שאברהם יהיה דת גדולה - אלא עם (גוי) גדול, והעם הוא זה שיראה ברכה: "וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה" (שם). ברכה זו היא גם קריאה גדולה לנו - להיות ברכה: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (שם, ג').
פתאום קמים שבטים בבוקר
מרגישים כי הם עם ומתחילים ללכת. "הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב" (שמות י"ג, ד'), נאמר להם, והם יוצאים. בחודש ניסן נברא ישראל כעם. 13 ילדים היו ליעקב, 12 בנים ובת אחת. הם הגיעו למצרים על טפם וצאצאיהם. עשרה מן הבנים זכו שיתקרא שבט על שמם, ובן אחד, יוסף, זכה ששני שבטים יתקראו בו – אפרים ומנשה, בניו.
ממלכת ישראל נקראה גם ממלכת אפרים (על שם השבט הגדול בה) או ממלכת שומרון (על שם בירתה). היא נכבשה על ידי האימפריה האשורית במאה השמינית לפני הספירה. תושביה, בני עשרת השבטים, גורשו לאזורים אחרים באימפריה, ונטמעו בקרב עמים אחרים. תושבי ממלכת יהודה גורשו אף הם אחרי שירושלים נפלה בידי נבוכדנאצר מלך בבל בשנת 586 (או 587) לפני הספירה. מעטים מבני ממלכת יהודה חזרו לארץ לאחר 50 שנה, בחסות כורש מלך פרס, אולם בני עשרת השבטים אבדו.
לאורך הדורות עוררה היעלמותם של עשרת השבטים עניין ותקוות שבניהם יִמָּצאו וישובו לחיק עמם, כשם שחלק מבני ממלכת יהודה שבו לציון לאחר נפילת ממלכת בבל.
מעבר לסמבטיון
מה אירע לעשרת השבטים? לאן הגיעו? מה עלה בגורלם? שאלות אלו רוויות בגעגועים לאחים והאחיות האבודים, והציתו את הדמיון היהודי במשך הדורות. כבר חז"ל תהו מה עלה בגורלם של בני עשרת השבטים, העלו סברות על מוצאותיהם ושאלו אם הם עתידים לחזור ומתי.
מסורת עתיקה מספרת שהם חיים מעבר לנהר המופלא, סמבטיון, שבמהלך השבוע משליך אבנים אל המתקרבים אליו ובשבת הוא נח מזעפו (בראשית רבה עז, ו; יא, ה). אופיו הייחודי של הסמבטיון הוא המכשול בפני המבקשים לשוב ולהתאחד עם עשרת השבטים: במהלך ימות השבוע אי אפשר לעוברו, וביום השבת, לפי ההלכה, אסור לעשות זאת.
מיתוס עשרת השבטים עורר רבים – יהודים ולא-יהודים כאחד – לחפש את השבטים האבודים, לצאת למסעות למקומות רחוקים ולנסות לזהותם. מה שהניע לפחות חלק מהם הוא האמונה שחזרתם תבשר את בוא המשיח ואת ימות הגאולה.
אלדד הדני: נוסע פלאי או שרלטן יצירתי
את המאמר הזה אני מקדישה לאדם שטען כי מצא אותם, את כולם עד האחד, לנוסע הפלאי אלדד הדני, שחי במאה התשיעית וטען, כפי שמעיד כינויו, שהוא מזרע שבט דן ובא ממדינה יהודית עצמאית "חוילה קדומה אשר שם הזהב" השוכנת "מעבר לנהרי כוש" ומעבר לנהר הסמבטיון.
הטענה שהייתה קיימת ריבונות יהודית מחוץ לארץ ישראל מדהימה בפני עצמה וראויה לדיון נפרד. הוא הופיע בפני מנהיגי קהילת קירואן שבתוניס, והביא להם מהלכות השבטים הללו. בין לבין סיפר אלדד לשומעיו הנפעמים על קורותיו המופלאים, עת ספינתו נטרפה והוא נפל בשבי בידי קניבלים:
"כך היה: יצאתי מעבר לנהרי כוש . נכנסנו אני ויהודי אחד משבט אשר בספינה קטנה (לסחור) עם אנשי הספינות, ויהי בחצי הלילה וישב ה' רוח גדול וחזק מאוד ונשברה הספינה, וימן ה' ותפשתי לוח אחד, ויהי כראות חברי כזה ויתפוש גם עמי על אותו הלוח והיינו עולים ויורדים בו עד שהשליך אותנו הים אצל אומה אחת ששמה רומרנוס, והם כושיים שחורים בעלי קומה בלא בגד ובלא שמלה עליהם, כי כבהמות נמשלו ואוכלים בני אדם.
וכשבאנו לארצם תפשו אותנו, וראו את חברי בריא ושמן ומעונג, ושחטו אותו ויאכלוהו, ויצעק אוי לי שהכרתי לאומה זו שהכושיים יאכלו את בשרי, ויטלו אותי כי חולה הייתי בספינה ושמו אותי בקולר עד שאשמן ואבריא והביאו לפניי כל מאכלות טובות אסורות ולא אכלתי דבר, והטמנתי האכילה, והיו שואלים אם אכלתי ואמרתי כן, אכלתי".
גורלו של אלדד שפר עליו מגורל חברו, והוא מספר כי נפדה על ידי סוחר עשיר מבני שבט יששכר והלך עמו לארצו השוכנת "בהררי תהום", שאנשיה חכמים בתורה ובעלי רכוש ואשר בה "אין עושק וגזל", שיש בה "שרי חיילים אבל אינם נלחמים עם אדם". משם המשיך לארצם של בני זבולון "החונים בהררי פארן", ולשבט ראובן החיים בשכנות להם.
געגועים ליהודים האדמונים
אלדד ממשיך ומספר על ביקוריו בשבטי אפרים, מנשה (על שני חלקיו) ושמעון. כמו כן הוא מספר על עוד שבט המכונה ינוס, "שנס מעבודה זרה ודבק ביראת ה'". במרוצת הדורות רווחו מסורות על שבט זה, שבניו היו כולם אדמוני שיער. יום טוב לוינסקי מספר שמסורות על ה"רויטע יידאלאך" (היהודים האדמונים, ביידיש) תפסו מקום נכבד בחלומות הגאולה של ישראל בגלות.
למשמע הסיפורים המוזרים, פנו חכמי קירואן הנרגשים לגאון רבנו צמח בבבל, ושאלו אותו כיצד להתייחס לדברי אלדד הדני, אדם שסיפורו תמוה לכל הדעות אבל מנומק ומפורט להפליא. תשובתו של הגאון הייתה מהוססת: "דברי אלדד – מקצתם נראים כדברי חכמים שלנו ומקצתם היו מופלגים". הוא מוסיף שייתכן שאלדד טעה: "שגג והחליף מרוב צרותיו שעברו עליו ומרוב טורח הדרך המענה גוף האדם".
לא פחות מ-13 סיפורים סיפר אלדד הדני לאנשי קירואן ואחר כך לאנשי ספרד. בספרו שפורסם לראשונה במנטובה בשנת 1480 מופיעים גם חידושים הלכתיים, למשל בדיני שחיטה, שמביא אלדד ממדינתו.
האם אמת דיבר אלדד הדני?
האם אמת בלולה בסיפורי בדאי או שמא בדה הכול מלבו? לא נוכל להכריע בשאלה זו, אבל חשיבות הדבר לדעתי היא בעובדה שסיפורים מסוג זה היו נפוצים למדיי בעם ישראל, וכי מסורות בדבר קיומם של עשרת השבטים ומגוריהם מעבר לנהר הסמבטיון מצויות בספרות היהודית לסוגיה השונים – בפיוט, במדרש, בסיפור החסידי ובתשובות הלכתיות.
סיפורים אלה ידעו גלגולים רבים לאורך הדורות. יחס היהודים אליהם היה לעתים מהוסס, בין היתר מעצם הדבר שגם נוצרים חיפשו את עשרת השבטים, וזאת משום ששובם מבשר לשיטתם את שובו הקרב של משיחם. ובכל זאת, הסיפורים הללו הציתו את הלבבות ועוררו את כיסופי הגאולה בחשכת הגלות.
מהקבוצה השנואה ביותר לנכספת ביותר
הסוציולוג היהודי-אמריקני, סטיבן כהן, נוהג לומר שבימי חייו ובתוך עשורים בודדים הפכו היהודים מהקבוצה האתנית השנואה ביותר בארה"ב - לקבוצה הנכספת ביותר ("להתחתן עם יהודי זו משאת נפש של נשים רבות").
ואכן, בעשורים האחרונים אנו רואים תופעה חסרת תקדים והיא עלייה בשיעור האנשים המבקשים להימנות על עם ישראל, בין שבאמצעות גיור ובין שבהצהרה על קשר קדום עם העם היהודי, כמו שבטים הרואים את עצמם בני עשרת השבטים או צאצאי האנוסים. יש גם הבאים בשערי הקהילות היהודיות ללא כוונה להתגייר, אבל מתוך רצון כן להימצא בקשר של אמת עם עם ישראל, חלקם נשואים ליהודים וליהודיות.
עשרת השבטים היום
אף כיום אנחנו זוכים לשמוע על שבטים וקבוצות אֶתניות שבניהם מכריזים על עצמם כי הם מצאצאי עשרת השבטים, כמו למשל בני המנשה משבטי קוקי-צ'ין-מיזו בצפון-מזרח אסיה. יש שטענו שקבוצות אֶתניות נוספות, למשל שבט הפתאנים באפגניסטאן (והטליבן הם מבניו), הן מזרע ישראל.
כיום יש אף בחינות גנטיות המנסות להוכיח שקבוצה כזו או אחרת היא יהודית במוצאהּ (ואין הכוונה כאן לדרישות מגונות לעולי בריה"מ לשעבר לעבור בדיקות גנטיות כדי לקבוע את יהדותם). עתים משאלות לב, אג'נדה פוליטית ופנטזיות רומנטיות מתערבבות להן עם שבבי עובדות בכל הקשור בזיהויים של בני עשרת השבטים, בשיבתם לחיק היהדות ובהעלאתם לארץ. ושֹוּמה עלינו להיזהר, שמא מה שהיה בעבור יהודים בתפוצות פולקלור רומנטי, יהפוך למכשיר פוליטי מסוכן במדינת ישראל הריבונית.
בימינו, דומה שנהר-סמבטיון-סמלי שוצף ביתר שאת. הוא חוצץ בינינו החיים בישראל - ובין אחינו ואחיותינו יהודי התפוצות, ומאיים להפריד בינינו. הסמבטיון היום הוא דו-כיווני, לא רק יהודי התפוצות בלתי-נגישים לנו במובן העמוק של הדבר, אלא במידה רבה גם אנחנו שרויים "מעבר לסמבטיון" בעבורם. משימה חשובה שעומדת בפנינו היא לדאוג שהנהר הזה יהיה עביר ולא ישליך אבנים על המבקשים להתקרב לגדותיו.
לפנייה לכתב/ת 
