לא, העם לא החליט על חסינות לנתניהו
בניגוד למנטרה הרווחת, משמעות תוצאות הבחירות אינה ש"העם" רוצה סיפוח, נותן פטור מליבה וגיוס ומשחרר חשודים מאישום. מדובר בסחטנות נטו
(צילום: אלכס קולומויסקי, חיים צח)
בשבועיים האחרונים אפשר לשמוע את אותו צמד מילים שוב ושוב: "העם החליט". כל רעיון עוועים חדש או ישן, מתוצרת המפלגות החרדיות או הימין הקיצוני, וגם מתוצרת הליכוד, זוכה לאותה תגובה קבועה. העם החליט.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
אז זהו, שזה לא נכון. העם לא החליט לקבל את רשימת הדרישות של אגודת ישראל, ש"ס וסמוטריץ'. להפך. נכון שגוש הימין-דתיים-חרדים זכה ב-56.22% מהקולות (כולל המפלגות שלא עברו את אחוז החסימה), אבל זה לא אומר שהעם החליט שאין צורך בחוק הגיוס או בשוויון בנטל. וזה לא אומר שהעם החליט על סיפוח. וזה לא אומר שהעם החליט על הגדלת התקציבים לחרדים. וזה לא אומר שהעם החליט על פטור מלימודי ליבה. וזה לא אומר שהעם החליט על מתן פטור לחשודים מכתב אישום. הטענה ש"העם החליט" היא עיוות מוחלט.
בשיטה הקואליציונית הקיימת יש כוח מוגזם למפלגות שהן לשון המאזניים, ובעקבות הבחירות האחרונות כל מפלגה עם חמישה מנדטים היא לשון מאזניים. המפלגות הקטנות בישראל לא עוסקות בשמירה על איכות הסביבה ולא במאבק למען טוהר המידות. אלה מפלגות מגזריות. אין להן שום עניין עם מה שכלל הציבור רוצה. למפלגות הללו יש כוח לכפות את רצונן, גם בנושאים שבהם 80% מהציבור מחזיק בעמדה הפוכה. ממשלת אחדות, בהנהגת הימין, הייתה משקפת את רצון הציבור הרבה יותר מממשלה ימנית-חרדית. זה לא יקרה אף שהעם רוצה.
התוצאה העצובה היא שקיומו של רוב קואליציוני בנושא כלשהו לא הופך את הרוב הזה לרצון העם. לפעמים מדובר בכורח שנובע מהשיטה. ממשלות מרכז-שמאל, בדיוק כמו ממשלות ימין, נאלצו להיכנע לסחטנות קואליציונית משום שהיה צורך למנוע את פירוק הממשלה. אבל כניעה לא מבטאת את רצון הרב. העם לא החליט. המיעוט החליט, וגם הצליח לכפות.
הבעיה הופכת להרבה יותר חמורה כאשר גם מפלגת השלטון, בכבודה ובעצמה, מעלה רעיונות כמו החזרת חוק החסינות למתכונתו הקודמת. אין כאן שום ביטוי לרצון הרוב. הגרסה הקודמת של חוק החסינות אכן העניקה לחברי הכנסת את הסמכות בעניין הסרת חסינות, אבל כנסת ישראל החליטה במקרים בודדים בלבד נגד בקשה להסרת חסינות.
זה קרה, למשל, לאחר שהתקבלה החלטה על הסרת חסינות של ח"כ רפאל פנחסי. פנחסי עתר לבג"ץ, שביטל את ההחלטה. הנימוק: פנחסי לא זכה לדיון הוגן במליאה. הכנסת קיימה דיון נוסף, והחליטה להימנע מהסרת החסינות. זה קרה גם בבקשה להסרת חסינות של ח"כ מיכאל גורלובסקי, שנדחתה שוב ושוב, בנימוק שמדובר בהצבעה כפולה בכנסת, ולא בעניין שמצריך כתב אישום פלילי.
מה שברור הוא שהיוזמה הנוכחית להחזרת הגרסה הקודמת לא נועדה להחזיר את המצב הקודם. להפך. היא נועדה לשנות את המצב. כלומר, להפוך את הכנסת לעיר מקלט לחשודים בעבירות פליליות.
האם זה מה ש"העם החליט"? ממש לא. ובכל מקרה, יש הבדל בין כניעה לסחטנות, עניין שאינו ייחודי לממשלת ימין, לבין חקיקה שנועדה לשרת בעיקר את ראש הממשלה. לא רק שהעם לא החליט על מתן פטור מכתב אישום, אלא שגם המועמדים עצמם הודיעו שלא יתמכו בהפיכת הכנסת לעיר מקלט לעבריינים.
יום לפני הבחירות התראיין ראש הממשלה לערוץ 13 ואמר: "לא יהיה חוק צרפתי וגם לא שינוי בחוק החסינות". גם יולי אדלשטיין וגדעון סער הבהירו שהם לא ייתנו יד לשינוי חקיקתי בכיוון הזה. נכון שהבטחות בחירות הופרו שוב ושוב בגלל אלף ואחת סיבות, אבל מה שברור הוא שהעם לא החליט על חסינות, לא לראש הממשלה ולא לחשודים אחרים.
במשך שנים, יורשה לי להודות, כתבתי נגד שלטון האוליגרכיה השיפוטית, שכביכול אמור להציל אותנו מהצבעות מסוכנות של פוליטיקאים חשוכים. ההיסטוריה מוכיחה שכאשר היו פוליטיקאים חשוכים, שום בית משפט לא הצליח להגן מפניהם. ובהרבה מקרים אחרים – הפוליטיקאים היו נאורים יותר משופטים. האם בתקופה הקרובה נראה חקיקה חשוכה? נקווה שלא. אבל אם זה יקרה, זה לא יהיה מפני שהעם החליט. זה יהיה מפני שפוליטיקאים חשוכים החליטו לרמוס את רצון הרוב.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
בן-דרור ימיני
מומלצים
