השואה המושתקת של יהודי מקדוניה: "אמרו לי, מה לספרדים ולשואה"
98% מיהודי מקדוניה נשלחו לטרבלינקה ונרצחו, ובזאת תם סיפורם בן הכמעט אלפיים. עכשיו מבקשים צאצאי השורדים המעטים להנציח. "עד לאחרונה איש לא ידע שהייתה קהילה יהודית במקדוניה", אומרת ד"ר רחל לוי-דרומר, המזכיר האקדמי של בר אילן, שמשפחתה נותרה לבדה בעיר אחרי השואה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה חיה במקדוניה קהילה יהודית משגשגת שמנתה כ-7,800 יהודים תחת השלטון הבולגרי, שחתם על הסכם עם השטן. במרץ 1943 נעצרו כלל יהודי מקדוניה והועברו בשלושה טרנספורטים בלבד למחנה ההשמדה טרבלינקה. בכך באה לקצה הכמעט מוחלט אחת הקהילות היהודיות העתיקות באירופה, המתוארכת למאה השלישית לספירה.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>
7,144 מיהודי המדינה נרצחו בטרבלינקה. רק כמה עשרות צעירים ניצלו, לאחר שברחו להרים עוד לפני הכיבוש והצטרפו לפרטיזנים. בקרוב ייפתח בסקופיה הבירה מוזיאון לזכר יהודי המדינה. 75 שנים ארוכות לקח המהלך הזה, חלק מיוזמה לאומית של המקדונים המבקשים כעת להתחבר אל הקהילה היהודית שאבדה, ובמקביל ליצור קשר עסקי ותיירותי עם מדינת ישראל, שנתפסת בעיניהם כענק כלכלי וביטחוני שהכול רוצים בקרבתו.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- השינדלר של אירלנד: הציל יהודים ולא זכה להכרה
- 31 שנים במצעד החיים: הרב לאו עדיין נפרד מאמא
- תקיפות ושיא במקרי רצח: "הקיום היהודי בחלקים בעולם בסכנה"
מי שמוביל את המהלך הוא דן אורין, המכהן בשלוש השנים האחרונות כשגריר ישראל במקדוניה, שבה כשני מיליון אזרחים: יותר מ-70% נוצרים והשאר מוסלמים. במסגרת עבודתו אורין נמצא בקשר שוטף עם בכירים במדינה, ומלווה חברות ישראליות שפועלות במקום כגון חברת טכנולוגיית המידע מטריקס, יצרנית הטפטפות נטפים ואלביט, שהקימה במדינה מרכז לאימון טייסי מסוקים. בנוסף, הוא מטפח את הפרויקט לשימור ולהחייאה של ההיסטוריה היהודית של המדינה.
"בשנים האחרונות הממשלה המקומית מקדמת איתנו מהלך שנועד לספר את הסיפור העצוב של הקהילה היהודית", הוא מספר, "לשמר את השרידים שנותרו ממנה, לתמוך בקהילה היהודית הקטנה שכוללת כיום כ-200 איש בלבד - ולעודד תיירות ושיתוף פעולה כלכלי".
סיפור שתחילתו לפני כמעט אלפיים שנה
אם רוצים להבין עד כמה עתיקה הקהילה הזו, בעיר סטובי השתמר בית כנסת עתיק: כמאתיים שנים בלבד לאחר חורבן בית המקדש השני הייתה סטובי עיר מסחר מצליחה במסגרת הפרובינקיה הרומית "מקדוניה סַלוּטַריס". היהודים שהוגלו מיהודה חיפשו ומצאו במקום מעט שלווה. עם השנים גדלה הקהילה היהודית. היא קלטה בשמחה חלק ממגורשי ספרד ופורטוגל, וקהילות יהודיות שגשגו בערים סקופיה, ביטולה, סטובי ובמספר ערים נוספות.
עד שהגיעה המאה העשרים. בתחילתה עזבו יהודים רבים את מקדוניה לארה"ב, חלקם היגרו לצ'ילה, או נהרו אחרי התנועה הציונית לארץ ישראל והקימו קיבוצים. הגירוש לטרבלינקה גדע את כמעט אלפיים שנותיה של הקהילה.
אורין מספר כי במקדוניה לא מכים על חטא, וטוענים כי היו כבושים בעצמם על ידי השלטון הבולגרי ששיתף פעולה עם הנאצים. רק בודדים הביעו תמיכה בנאצים, אך רבים איבדו את חייהם בניסיון להציל יהודים בשואה. "כיום, הגישה המרכזית במדינה גורסת: 'אנחנו לא איבדנו את היהודים, הבולגרים לקחו לנו אותם.
"זו גם הגישה שמוביל ראש ממשלת מקדוניה, זוראן זאאב, שבספטמבר 2017 הגיע לביקור בישראל. הוא הבהיר שהם רוצים לחדש את הקשר עם ישראל, אבל כמובן שהרצון המרכזי שלהם לשותפות הוא כלכלי - הם מבינים את הפוטנציאל האדיר של מדינת ישראל מבחינה כלכלית. רצונם ללמוד מישראל ולעבוד איתנו קיים כמעט בכל תחום".
"נותרנו המשפחה היהודית היחידה בעיר"
ד"ר רחל לוי-דרומר, המזכיר האקדמי של אוניברסיטת בר אילן, היא מהצאצאיות הבודדות שנותרו לקהילה. היא עצמה ילידת מקדוניה, שמשפתה שרדה את השואה בדרך נס – אך נספתה ברעידת האדמה שפקדה את המדינה בשנות השישים.
"אבי ניצל כיוון שהיה סטודנט בסופיה, ואמי שהייתה ילדה קטנה ניצלה כיוון שסבי היה רופא, ולכן הוא ומשפחתו הושארו בחיים ביחד עם כל הרופאים ומשפחותיהם, כדי למגר את מגפת הטיפוס שהייתה באזור. אני ילידת הדור השני לשואה. הוריי נספו ברעידת האדמה בעיר סקופיה בשנת 1963 ואני גדלתי עם סבי וסבתי, ומהם שמעתי רבות על השמדת קהילת יהודי מקדוניה באופן כמעט מלא. סבתי וסבי, ד"ר חיים אברבנאל, שהיה מנהל בית החולים בעיר ביטולה מאז 1945, היו המשפחה היהודית היחידה בעיר אחרי השואה".
הם גם היו הראשונים לבקש לשקם את בית העלמין היהודי בביטולה, כבר בשלהי שנות החמישים-ראשית שנות השישים (1961-1959). כיום נכדתם היא שעוסקת במלאכה, ובמסגרת תפקידה גם מובילה את שיתוף הפעולה האקדמי בין ישראל למקדוניה בכלל.
"בשנת 2009, במהלך ביקור משפחתי במקדוניה, נחשפנו למצבו העגום של בית העלמין היהודי העתיק ביותר בבלקן, שנמצא בעיר ביטולה-מונסטיר. החלו לקבור בו כבר בשנת 1497, והוא היה פעיל עד להשמדת הקהילה בשואה. כעשרת אלפים יהודים טמונים בו, ועל המצבות - ציטוטים המעידים על בקיאותם בתנ"ך ובתלמוד. המצבות מעידות אף על שני הענפים המרכזיים של הקהילה: אלו שחיו במקום מאז ימי הרומאים, ואלו שהיגרו לשם בעקבות גירוש ספרד ופורטוגל".
"לאסון שלנו לא נשמרה שום פינה בזיכרון הישראלי"
בשנת 2014, במהלך פגישה מקרית של לוי-דרומר עם אורין, עוד לפני שהלה מונה לשגריר במקדוניה, עלה הצורך בשיקום בית הקברות העתיק בביטולה. לאחר המינוי הוא רתם למיזם חמישה גופים: משרד החוץ הישראלי, "קרן השואה", הקהילה היהודית במקדוניה, עיריית ביטולה ו"ארחאם" - הארגון המקומי שאחראי על שימור פני העיר.
"המטרה", הוא מספר, "היא להפוך את המקום ל'פארק החיים', שבו תונצח הקהילה היהודית המפוארת של מקדוניה. בין היתר יוצב במקום שעון שמש של הפסל הישראל מתי גרינברג בן ה-75, שב-4 במרץ 1943 היה התינוק היהודי האחרון שנולד במקדוניה, רגע לפני שיהודי המדינה גורשו להשמדה בטרבלינקה".
"אוניברסיטת בר-אילן משמשת מובילה אקדמית של הפרויקט", מספרת לוי-דרומר, "הודות לשיתוף הפעולה של חוקרים אשר תרמו לפעילויות החשיפה והשימור של בית הקברות במקדוניה". היא עצמה מוציאה משלחות יהודיות-ערביות, שבאחרונה שבהן לשיקום בית העלמין השתתף רפעת סוידאן, יועץ דיקן הסטודנטים לסטודנטים ובני מיעוטים באוניברסיטה, הלוקח חלק פעיל במפעל הנצחת שואת יהודי אירופה בקרב סטודנטים מהמגזר הערבי ב-15 השנים האחרונות.
"בשלוש השנים האחרונות, במסגרת שיקום בית העלמין העתיק בביטולה, נחשפו ושופצו כ-4,000 מצבות", מעידה לוי-דרומר. "המטרה היא לשמר את סיפורה של הקהילה שהתייתמה פעמיים: בפעם הראשונה כש-98% ממנה נספו בשואה, ובפעם השנייה כשהתייתמה מזיכרון. עד לפני כמה שנים אף אחד לא ידע שהייתה בכלל קהילה יהודית במקדוניה".
לדבריה, "כשהייתי אומרת שמשפחתי מצאצאי יהודי ספרד, היו אומרים לי מה לספרדים ולשואה. אז אנחנו רוצים לספר את סיפור הקהילה ולגאול אותה מהשכחה, וגם לספר את המורשת והאופי הציוני של הקהילה: היה בה שילוב בין קהילה דתית-אורתודוכסית לתנועות נוער ציוניות, שמהן יצאו לפני השואה צעירים להכשרה בארץ והקימו קיבוצים".
לוי-דרומר מגדירה את הקהילה המקדונית שהוכחדה "אורתודוכסית-מודרנית-קלאסית, ואני חושבת שלישראלים יש מה ללמוד מהמורשת שלה ולשמר את זכרה של יהדות מקדוניה, הקהילה הקטנה שלא נשמרה לה אפילו פינה בזיכרון של החברה הישראלית".
