שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    ביקורת סרט - "בלי דם": שייך לעשור אחר, ולא בקטע טוב

    סרט הביכורים של יוסף אל-דרור, מכותבי "החמישייה הקאמרית", לועג לכל ניסיון לתת משמעות לפרטים ואפילו לא מתייחס לקהל כחלק מהחוויה הקולנועית. כתוצאה, רוב הצופים יחשבו שמדובר בסרט מתחכם שמלא בפוזה תל אביבית. אבל שמוליק דובדבני מצא בו תקווה לסרטו הבא של הבמאי


     

    קשה לדעת אם "בלי דם", סרט הביכורים של יוסף אל-דרור, הוא פוזה ריקנית, סתם בבל"ת, או שמא יצירה מבריקה שרק ממתינה לזה שיגלה את צפונותיה. כך או כך, נדמה שהסרט לוקה באיזושהי התנשאות מרגיזה שעלולה, אולי אף אמורה במתכוון, ליצור אצל הצופה רתיעה וכעס.

     

    התחושה היא בעיקרה שמדובר בסרט מתחכם. כזה שגורם לך להאמין שאפיון הדמויות, הדינמיקה ביניהן, העלילה הסתומה, והארס-פואטיקה שכנראה אי אפשר בלעדיה – נושאים איזושהי משמעות. אבל בתום 90 דקות, "בלי דם" נדמה יותר כעבודה משונה של יוצר שאין לו שום עניין ליצור דיאלוג עם הצופה. לוּ רק אפשר היה לסכם בכך את הסרט.

     

    כמה פעמים עוד ניאלץ לסבול גיבורים שהם מחזאים-במשבר המתפרנסים מסדנאות כתיבה ומהגגים על ההבדלים שבין קולנוע ותיאטרון? הסרט אמנם רומז לנו שגיבורו, אותו מחזאי העונה לשם מאני (דני איסרליש), הוא אדם מיושן – אין לו טלפון נייד, והוא נדרש לטלפונים ציבוריים שבעזרתם הוא שואב הודעות מהמזכירה האלקטרונית שבביתו – אבל נדמה שגם הסרט עצמו שייך לעשור אחר, ולא במובן הנוסטלגי.

     

    מתוך
    (צילום: ורד אדיר)

    הסרט נפתח כאשר מאני מתייצב בביתם של רוני (אודי רוטשילד), חברו הקרוב עוד מימי גן הילדים, ואשתו דידי (דנה מיינרט), כשברשותו מפה מקופלת של ארץ ישראל. המפה, אפשר להניח, היא בעלת משמעות סימבולית כלשהי – ההסבר לה הוא התערבות על תוואי הקו הירוק. מאוחר יותר, כשמאני מוצא אותה מכוסה מיצי אשפה, אפשר רק לנחש מהי אותה משמעות. מצד שני, לכל אורך הסרט נראה שאל-דרור לועג לכל ניסיון לקבוע משמעויות – לפרטים, למעשים או למחוות – עד כדי כך שהתשוקה הזו עצמה, למתן פרשנות, נדמית כמושא הביקורת של הסרט.

     

    מתוך
    (צילום: שי גולדן)

    מכל מקום, הביקור הזה בבית חבריו מסבך את מאני עם צעירה מסתורית (נטע בר-רפאל), שהיא סוחרת סמים וגם עוזרת פרלמנטרית. הוא מוזמן, אגב כך, לחקירה משטרתית, ונדמה שהחוקר (ששי סמוכה) מעוניין במשהו אחר יותר מאשר בקשריו עם האישה. חוץ מזה, ישנם פה סטודנטית לכתיבה (דניאל ג'יידלין) שעמה יש לו רומן, וכתבנו המפוקפק בצפון (ירון ברובינסקי) שמדווח על פעילות פלילית חריגה בגבול לבנון.

     

    עוד ביקורות סרטים:

     

    אל-דרור, שלפני כ-20 שנה היה מחזאי פורה ומכותבי "החמישייה הקאמרית", שובר בסרט את שתיקתו המתמשכת, וקשה שלא לראות בדמותו של המחזאי שחדל ליצור, משהו ממנו. במהלך הסרט מאני הופך מצופה במציאות לנצפה. ממי שמשקיף עליה ממרחק – לנוטל בה חלק. הוא כותב שנקלע לסיטואציה שאינה עונה על כללי הכתיבה הדרמטית. ואמנם, "בלי דם" הוא מותחן, מעין פילם-נואר, שמותיר שאלות רבות ללא מענה ואת התעלומה שבמרכזו ללא פתרון מספק.

     

    מתוך
    (צילום: שי גולדן)

    מאני (שרק לאחר כמחצית השעה אנו מגלים בכלל את שמו) מתנהל לכל אורך הסרט כמעין אאוטסיידר. זה אולי מתאים לדימוי שיש לאל-דרור על מחזאים וכותבים בכלל, אבל הדבר הופך את התנהגותו למאולצת ומלאכותית. דני איסרליש (המוביל פה צוות שחקנים אלמוני למדי) מדקלם את הטקסטים שניתנים לו במונוטוניות מעייפת, שיוצר הסרט ודאי משוכנע, כגודאר בשעתו, שהיא ערעור מבריק של כל מוסכמה קולנועית מתבקשת.

     

    ששי סמוכה בתפקיד החוקר המשטרתי הוא זה שבפיו מושמות השורות הטובות ביותר, ואף מתגלגלות בטבעיות. מאידך, הדמויות הנשיות מעוצבות באופן מעליב למדיי, וסיפורה של דידי, שהיא אחות בבית חולים המתקשה להיכנס להיריון, מופיע ונזנח בסרט באופן שמעורר תהיות לגבי נחיצותו. זה כבר לא קשור לעמימות. זו סתם רשלנות.


    מתוך
    (צילום: ורד אדיר)
     

    הצפייה ב"בלי דם" (וצפיתי בסרט פעמיים) מזכירה במשהו את החוויה המנותקת שיצרו, אי אז בשנות ה-90, סרטיו של האל הרטלי ("אמון הדדי" שרץ בבתי הקולנוע בישראל למעלה משנה ו"האמת שלא תיאמן"). אבל לאסתטיקה המרוחקת ולדמויות האדישות של הארטלי היה קסם מסוים – לא משהו שבא לי לבחון אם הוא עדיין עובד היום – בעוד עבודת הבימוי של אל-דרור לוקה בטריוויאליות ובוסריות (הסטודנטיאליות של שוטים שמצולמים מבעד לעינית של דלת, למשל).

     

    מתוך
    (צילום: שי גולדן)

    בכתבות יחצ"נות שליוו את יציאת "בלי דם" בחר אל-דרור להתעטף בדימוי הזה של אקס-גורו אניגמטי שאינו רואה בקהל חלק אינטגרלי מהחוויה הקולנועית. נדמה שגם ההצהרות האלה, יותר משהן משקפות איזו אידיאה אמנותית, מדגישות את היותו של הסרט שריד של איזושהי פוזה תל-אביבית מעידן המקומונים שאל-דרור היה פעיל מרכזי בו. הוא שאמרנו: הסרט הזה כמו הפציע מעשור אחר. עם זאת, הייתי שמח לו "בלי דם" לא יהיה ההרפתקה הקולנועית היחידה של אל-דרור. כמו גיבורו, נדמה שהוא קצת נבלע בדימוי של עצמו. אבל אי שם בסרט מצויה התקווה לסרטו הבא.  

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים