שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מהשואה לשדה הקרב: "נעדרים זו חוויה קשה ממוות"
    במשך שנים נברה ד"ר תהילה דרמון-מלכה בארכיונים הסגורים של "המדור לחיפוש קרובים", וכתבה מחקר ראשוני מסוגו על חוויית הנעדרות שממשיכה ללוות רבים עד היום, מבלי שיינתן לכך ביטוי של ממש בזיכרון השואה הרשמי: "אנחנו לא יכולים להסתכל על חוויית נעדרות של חיילים בישראל, בלי להסתכל אחורה"

    בתווך שבין יום השואה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, בוחרת ד"ר תהילה דרמון-מלכה לספר את סיפורם של הנעדרים ושל המעגלים המקיפים את הריק המתמשך הזה. במשך שנים היא חקרה ונברה בארכיונים הסגורים של "המדור לחיפוש קרובים", אותה תוכנית מיתולוגית שהיא הזיכרון הראשוני מילדותם של רבים מבני הדור השני - ופגשה במכאובי הלב והנפש.

     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>

     

     

    "חוויית הנעדרות בחברה הישראלית חזקה בהרבה מאשר בקרב אומות אחרות", אומרת ד"ר דרמון-מלכה, מרצה ב"מכללת הרצוג". "לאמריקנים יש 58 אלף נעדרי מלחמה, לנו יש הרבה פחות, ומצד שני צה"ל עשה ועושה הכול כדי לדלות מידע על גורל הנעדרים. נכון שזה מעוגן בפקודות הצבא, אבל ברקע יש גם את השואה שהיא לא רק חוויה של מוות, אלא גם של נעדרות ואי-ודאות".

     

    הסיפור שלא סופר

    את ארכיוניה של התוכנית היומית המיתולוגית ששודרה במשך כמה עשורים ב"קול ישראל" דאז, חקרה דרמון במסגרת עבודת תזה ראשונית מסוגה. במסגרת הרצאה שניתנה בכנס בינלאומי בנושא במכון "משואה", ובכלל בעבודתה, היא מקימה לחיים את פניותיהם הנואשות של ניצולים ל"מדור לחיפוש קרובים", ומסבירה כיצד ממשיכה החוויה ההיא ללוות רבים מאזרחי המדינה עד היום, מבלי שיינתן לכך ביטוי של ממש בזיכרון השואה הרשמי.

     

    הלוויה של של רס
    "הצורך הנואש בסגירת מעגל". הלווייתו של זכריה באומל ז"ל(צילום: EPA)

     

    ד"ר דרמון-מלכה אומרת כי "אנחנו לא יכולים להסתכל היום על חוויית נעדרות של חיילים בישראל, בלי להסתכל אחורה על מציאות החיים בשנות החמישים והשישים של מדינה שלמה שמקשיבה ל'מדור לחיפוש קרובים' בכל יום; ששומעת שמות על גבי שמות של אנשים שלא יודעים מה קרה איתם, בסוג של חרדת קודש".

     

    לדבריה, חקר ההיסטוריה עבר מזמן מ"הדברים הגדולים" - לבנליות לכאורה של חיי היומיום. "כשאנחנו מדברים על זיכרון, אנחנו מתכוונים לעניינים כמו 'משפט אייכמן'. אבל זיכרון השואה הוא הבנליות של ילדים שבמשך שנים אוכלים ארוחת צהריים שקטה עם רדיו פתוח. שמושתקים שוב ושוב בידי המבוגרים שמקשיבים דרוכים, כי אולי ישמעו שם מוכר. זה מרחב של חוסר ודאות שבו גדלים ילדי שנות החמישים והשישים. מרחב שבו השואה חודרת כל יום לארוחת צהריים.

     

    "המחקר שלי מתמקד במחפשים שפנו אל 'המדור לחיפוש קרובים'. ערכתי אותו אחרי שלהפתעתי התברר לי שאף אחד לא כתב על זה שום דבר, למרות שמדובר באחד מהאייקונים התרבותיים הכי חזקים בישראליות. בסופו של המחקר שנערך בהנחייתה של פרופסור חנה יבלונקה, התברר לי שהמדור הוא רק קצה הקרחון. קצה-קצהה של תופעה רחבה בהרבה, שהטרידה המון אנשים במעגלים רחבים מאוד".

     

    לדברי דרמון-מלכה, חוסר הוודאות בנוגע לגורל יקיריהם שעקבותיהם אבדו, מוטמע בחיי היום-יום של השורדים שנים שלאחר המלחמה ההיא: "בין אם זה בהנצחה באמצעות שם, כאשר לא יודעים אם האדם חי או מת, ובין אם בהתרת עגונות. זו מציאות עם המון השלכות חוקיות וכלכליות. זו קטגוריה שנותרה למעשה שקופה. שיש חתיכת פאזל גדולה בסיפור השואה שלא סופרה - הנעדרים".

     

    "החוויה הפסיכולוגית הכי קשה שיש"

    סיפור הנעדרים מתחיל, לפי ד"ר דרמון-מלכה, תמיד מהמקום הפסיכולוגי האישי של האדם המחפש: "החיים בצל אי-הוודאות מאוד קשים. אנחנו רוצים לדעת מה קרה לבני המשפחה, חיים או מתים. פשוט רוצים לדעת. קרולין בוס, סוציולוגית שחקרה את הסיפור הנעדרים באסון התאומים (שהביא למחקר ראשוני משמעותי של סיטואציית הנעדרות), אומרת כי מדובר בחוויה הפסיכולוגית הכי קשה שיש, יותר ממוות. אנשים צריכים את הסגירה כדי להמשיך הלאה. כשאין את זה, זה מאוד קשה.

     

    דף העדות שמילאה לורי גרין ביד ושם  ()
    "לאפשר לאנשים שלא יודעים מה קרה ליקיריהם בשואה למלא 'דפי עד' תחת הכותרת של נעדרים"

     

    "מצד שני, אחרי השואה אפשר לראות שאנשים דווקא נוטים לבחור להישאר במרחב של ההיעדר. הרי בסופו של דבר, 'נעדר' הוא תולדה של הגדרה של האנשים שמחפשים אותו. אם אין מי שמחפש, אין בעצם נעדר. אתה שום דבר, ואף אחד לא יודע שהיית קיים. ואם ההגדרה היא בידיים של המחפשים, אז אולי אחרי תקופה כלשהי צריך להחליט שהנעדר כבר מת. לכן יש בהגדרה של נעדרות משהו סובייקטיבי.

     

    "במחקר אני מוצאת הרבה מאוד אנשים שבוחרים להשאיר את קרוביהם - גם אלה שנפטרו בוודאות של 99% - כנעדרים. לא להכריז עליהם כנספים. כתוצאה מכך, אנשים לא כותבים את השמות שלהם בדפי העד ב'יד ושם'. את מוצאת אנשים ששואלים אותם במפורש על כך, והם מסרבים בכל תוקף לתת את שמות קרוביהם, על אף שהסיכוי שהם יחזרו הוא מאוד נמוך".

     

    למה לדעתך היה המצב הזה?

    "אני חושבת שכאשר אנשים חווים חוויה כל כך קשה כמו שואה, יש בנעדרות גם אלמנט מנחם, בניגוד לזמנים רגילים. זה משאיר פתח של תקווה. עם השנים והשיקום אפשר אולי קצת לשחרר את הדבר הזה".

     

    ד"ר דרמון-מלכה סבורה "שהגיע הזמן להנכיח את החוויה הזו. לאפשר לאנשים שלא יודעים מה קרה ליקיריהם למלא 'דפי עד' תחת קטגוריה של נעדרים, שתאפשר שימור של שמות מבלי להכריז באופן רשמי על מותם. להתייחס לחוויה הזו כחלק ממורשת השואה, להקדיש אותו לנושא שנתי לכל הפחות. אי אפשר שדבר כל כך גדול ימשיך לא לקבל ביטוי".

     

    הצצה לארכיון הסגור

    את המחקר עשתה דרמון-מלכה באמצעות נבירה בת כמעט שלוש שנים בארכיון "המדור לחיפוש קרובים", ארכיון סגור שהגישה אליו מותנת באישור מיוחד. המחקר שנעשה על פי כללי האתיקה המקובלים, הוא ללא פרטים מזהים, כמקובל, אך גם כזה שלא מאפשר גישה ישירה לאנשים שכתבו מכתבים למדור ועודם בין החיים, מטעמי צנעת הפרט.

     

    פס הקול של ילדי ישראל בשנות החמישים והשישים (צילום: חנניה הרמן, לע"מ) (צילום: חנניה הרמן, לע
    פס הקול של ילדי ישראל בשנות החמישים והשישים(צילום: חנניה הרמן, לע"מ)

     

    "יכולתי לקרוא רק מה שאנשים שלחו לארכיון, ומתוך זה לספר את הסיפור הגדול. מה שהיה שם, זה מה שאני יודעת. בסופו של דבר, זו גם הייתה המטרה, כי כהיסטוריונית היה חשוב לי לקרוא את הדברים מתוך מבטם של האנשים בני אותה תקופה, לראות איך הם חוו את המציאות הזו. יכול להיות מעניין לבדוק מה אותם אנשים מרגישים היום, אבל זה לא יספר לי איך הם חוו את זה. המכתבים שלהם מאז, כן.

     

    "אני אמנם היסטוריונית ואמורה להיות אובייקטיבית, אבל זה פשוט מפליא איך העם היהודי הצליח לשקם את עצמו בצורה כזו. המטרה במחקר שלי הייתה, בין היתר, לבחון האם אפשר להפוך את מה שאנחנו מגלים ליידע שימושי גם היום, בטיפול באוכלוסיות שעברו טראומה של נעדרות".

     

      (ארכיון
    גם בתוך מלחמת ששת הימים שודר המדור לחיפוש קרובים(ארכיון "ידיעות אחרונות")

     

    בין המסקנות שאליהן הגיעה החוקרת, היא מונה מספר דוגמאות: "למשל, שאחרי טראומה אנשים מחפשים קודם כל את המעגל הראשון של הקרובים; שיש דפוסים שונים של חיפוש, והורים, לדוגמה, מחפשים אחר ילדיהם באופן כמעט לא רציונאלי ולאורך הרבה מאוד שנים. חיפוש אחר בני דודים, משמעותו הרבה פעמים חיפש אחר עוגן הצלה, משהו שימשוך אותך הלאה בשיקום שלך. יש סיבות שונות לחיפושים שונים, והדבר הזה נותן בעצם תמונה הרבה יותר שלמה".

     

    הנעלם של כולנו

    בשלב זה של השיחה אני משתפת אותה בסיפור משפחתי אישי: אחיו של סבי נעלם ברוסיה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ועקבותיו אבדו. להפתעתי תהילה מספרת לי שהחוויה הזו, שאותה חשבתי לאישית וייחודית, היא תגובה אופיינית של אנשים הנחשפים למחקר שלה. "כמעט כל אדם שנחשף למחקר שלי, אומר לי אחרי חמש דקות, 'את יודעת מה? גם לנו יש סיפור כזה'. זה לא סתם, זה עניין שצריך לעצור ולדבר עליו".

     

    גם לך, אני מניחה, יש סיפור דומה.

    "האמת שכן. אח של סבא שלי נעצר בצרפת כחבר ברזיסטנס (המחתרת הצרפתית). הוא היה מאלה שבאמת היו שם, לא מאלה שאמרים עכשיו שהיו שם. הוא נלקח למעצר בגרמניה. האמריקנים שחררו אותו עם החברים הצרפתים שלו. בחור גבוה בתת-משקל מחריד. כעבור שבועיים-שלושה סבתא רבתא שלי החלה לקבל מכתבים ממנו: 'מה שלומך?' 'מה קורה איתך?' ואז היא מבינה שהבן שלה ניצל, אבל הוא לא חזר הביתה.

     

    ד
    "הורים מחפשים אחר ילדיהם באופן כמעט לא רציונאלי ולאורך הרבה מאוד שנים". ד"ר תהילה דרמון-מלכה

     

    "מתחילים לחקור ולחפש, אך הוא נעלם. מתברר שהיו יומיים של החלפת שבויים בין האמריקנים לרוסים. במשך תקופה היא שיגעה את כל הרשויות, עד שמשהו הצליח למצוא קבר של בחור מאוד גבוה עם שם משפחה שיכול בשיבוש להיות כאהן. היא החליטה שזה מספיק ושהוא מת, ועם כל החיפושים המטורפים אף אחד מבני המשפחה לא הלך להניח פרחים על קברו שבגרמניה או להגיד קדיש. זה העניין הנוראי בנעדרות, הנעדר עצמו כבר פחות רלוונטי. אתה פשוט רק רוצה לדעת".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: EPA
    הצורך הנואש בסגירת מעגל. הלווייתו של זכריה באומל ז"ל
    צילום: EPA
    מומלצים