שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    עשיתי טקס זיכרון עם האויב. כדאי גם לכם
    אני מבין את הזעם והשנאה על הטקס הישראלי-פלסטיני. אני עצמי הייתי שם, עד שהבנתי שאנחנו צריכים פחות כלי נשק ויותר אומץ להסתכל להם בעיניים

     

    אירוע זיכרון משותף ישראלים ופלסטינים בתל אביב (צילום: רמי בן-ארי, לוחמים לשלום)
    טקס הזיכרון המשותף, השבוע בתל אביב(צילום: רמי בן-ארי, לוחמים לשלום)

    כשעליתי ביום שלישי לדבר מול 8,000 המשתתפים בטקס יום הזיכרון המשותף לישראלים ופלסטינים ידעתי שאעמוד מול קהל שרוצה לקחת חלק במסע מהשכול לפיוס. אבל האם אני מבין גם את המוחים נגד הטקס? בוודאי, הן אני עצמי הייתי שם מרבית חיי.

     

     

    כשאבי נהרג במלחמה גמרתי אומר לנקום את דמו. ידעתי שכשאגדל אלך לצבא ותהייה לי ההזדמנות להרוג כמה שיותר ערבים. ממטוס הפאנטום שלי אשליך עליהם פצצות. אפיל את המיגים שלהם כמו זבובים ואחריב את המחנות שלהם. הייתי מאוד רציני בתוכניות הרומנטיות האלו ואפילו הלכתי לפנימייה צבאית כדי להגשים את הייעוד שלי.

     

    ואז פרצה עוד מלחמה, ועוד אחת אחריה, ועוד מבצעים, פיגועים, אינתיפאדות, תהליכי שלום, שוב מלחמות. התבגרתי והבנתי דבר פשוט: המלחמות מייצרות שכול, הרס וחורבן, פוגעות במשפחות ומייצרות מעגלי כאב שמתפשטים והולכים כמו אבן באגם. אין בית בישראל שלא נחשף לאדוות הכאב האלו.

     

    אני מבין את הזעם והשנאה. שנאתי כמו שרק ילד בן שמונה יכול לשנוא את האויב שהרג את אבא שלו. אבל הבנתי שמוות לערבים לא יביא מנוחה לנפש האבלה או גאולה ללב הכואב שלי. הבנתי שעלי לנסות לשבור את המעגל וכך הגעתי לפני כעשור לפורום המשפחות השכולות.

     

    אני לא משלה את עצמי לרגע שהפלסטינים שיושבים איתנו הם אולי אחים שלנו. כן, גם הם שכולים, איבדו אחים ואחיות, בנים ואימהות, אבל הם עדיין אויבינו. אני לא שוכח לרגע מאיין באתי ולאיזה צד בסכסוך הזה אני שייך. אני ישראלי ציוני – הם ערבים פלסטינים – ואנחנו במלחמה על הארץ. כשהם יושבים איתנו הם רואים במפגש חלק מהמאבק שלהם למען פלסטין, מאבק לא אלים אבל מאבק. והמאבק הזה מחלחל לתוך השיחות שלנו, לניהול הארגון עצמו.

     

    יושבים בו אויבים משני צדי המתרס, עמיתים לשכול - לא אוהבים. למרות זאת הצלחנו להקים בארגון הזה יכולות פיוס ושיח שהן דוגמה ומופת לעולם כולו. הצלחנו למצוא דרך ליישב סכסוך עקוב מדם, להבין אחד את צורכי השני, לכבד את השוני התרבותי, הקיומי, הדתי והפוליטי.

     

    קיים פער עצום בינינו לבינם. כישראלים, הגשמנו את מאוויינו למדינה משלנו והיא נפלאה, מפותחת, צומחת ומשגשגת. צרכינו הלאומיים הוגשמו במלואם ואנחנו שולחים את ילדנו לצבא בגאוות ניצחון על עברנו הטראגי. מדינת ישראל הצעירה נאלצה להילחם כדי להבטיח את קיומה אבל מזמן המלחמות שלנו לא מייצרות ביטחון ולא מקרבות אותנו לשלום. המלחמה שמתנהלת בחצר האחורית שלנו נתפסת כפעולת טרור אחת גדולה, כמטרד, פגיעה בביטחון ובשקט שאנחנו כל כך חפצים בו.

     

    ואילו עבור הפלסטינים מאבק השחרור הוא כל קיומם הלאומי, האישי והחברתי. הם לא הגיעו למנוחה וודאי שלא לנחלה. היומיום שלהם הוא פחד קיומי ומאבק הישרדות. ואנחנו, שנדמים בעינינו לקורבנות הסכסוך, נתפסים אצלם כשליטים אכזרים.

     

    מלחמות מסתיימת תמיד בהסכמים. אין טעם בניצחון צבאי אם הוא לא מביא אחריו את השלום למנצחים ולמנוצחים. אנחנו לא השכלנו עדיין לתרגם את כל עוצמתנו וניצחונותינו להסכם שלום עם הפלסטינים. נדרשים לא עוד אמצעים טכנולוגיים ותקציבי ביטחון אלא מנהיגים אמיצים שיכולים לשבת עם האויב, להביט לו בעיניים, להבין את שפתו ואת צרכיו, ובנחישות, תקיפות וגם קצת ויתורים, להוביל משא ומתן שישחרר את הארץ כולה ממעגל הדמים.

     

    ואם אתם לא יודעים איך, אתם מוזמנים אלינו. אנחנו יושבים עם האויב כבר 20 שנה, לא רק בערב יום הזיכרון.

     

    • יובל רחמים הוא יו"ר פורום ארגוני השלום

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים