שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ביקורת סרט - "נוכלות עם סגנון": עוד מקרה של היפוך מגדרי כושל
    אן הת'וואי ורבל ווילסון מספקות תצוגת משחק נטולת כימיה בעיבוד עצל לסרט מצליח מלפני 30 שנה, שבו את התפקידים הראשיים גילמו גברים. כמו בניסיונות קודמים מהשנים האחרונות - גם הפעם זה פשוט לא עובד. במשך שעה וחצי של הקרנה, המבקר שלנו לא שמע אפילו צחוק אחד




     

    מרלון ברנדו היה שחקן גדול, יש שיאמרו גדול השחקנים של הקולנוע האמריקאי, אבל קומיקאי מוצלח במיוחד הוא לא היה. ב-1964 הוא שיחק ב-Bedtime Story, קומדיה המתרחשת בריביירה הצרפתית והמספרת על שני נוכלים המרמים נשים, ובעיקר זה את זה. ברנדו גילם את הנוכל האמריקני הלא מהוקצע, שמתלמד ומתמודד מול נוכל אנגלי מלוטש בכיכובו של דיוויד ניבן.

     

     

    הדבר הטוב ביותר שיצא מהסרט הזה היה עיבודו מחדש ב-1988 ל-"נוכלים עם סגנון". את ברנדו החליף סטיב מרטין, ואת ניבן - מייקל קיין. הפוטנציאל הלא ממומש של המקור הפך לאחת הקומדיות המלבבות של שנות ה-80. מייקל קיין גילם, כמו שרק הוא יודע, את הסנוב האנגלי, וסטיב מרטין היה נוכל גס רוח, אך בדרכו, גם בעל קסם לא מבוטל. "נוכלים עם סגנון" הפך ברבות הימים לסוג של קלאסיקה ואף זכה לעיבודים בתיאטרון - כמיוזיקל בברודווי (החל מ-2004) וגרסאות בווסט אנד ובאוסטרליה (החל מ-2013).

     

    בידי השחקנים הנכונים, יש פוטנציאל קומי משמעותי לסיטואציה הבסיסית של עימות תחרותי בין זוג נוכלים שהם חברים-אויבים (Frenemy). אך מה קורה כאשר הסיטואציה הזו מופקדת בידיהן של שתי שחקניות בנות זמננו - ובאופן ספציפי, אן הת'אווי בתפקיד נוכלת אנגלית מתנשאת, ורבל וילסון כנוכלת אוסטרלית נטולת כל עידון? "נוכלות עם סגנון" (The Hustle) הוא התשובה המצערת לשאלה הזו.

     

    מתוך
    אל תחפשו ביניהן כימיה (מתוך הסרט)

     

    ברוח התקופה, צריך להבהיר שבאופן עקרוני אין כל פסול בעיבוד מחדש המשנה את מינן של הדמויות הראשיות. עם זאת, גם אין רקורד מרשים להצדקת היפוכים ממין זה. "מכסחות השדים" (2016) היה נקודת שפל בקריירה של קומיקאיות מוכשרות. "אושן 8" (2018), הווריאציה הנשית ל"אושן 11", היה עסוק מדי באחווה נשית מכדי לפתח דמויות ועלילה. "מה גברים רוצים" (2019) - היפוך מגדרי לקומדיה של מל גיבסון, בה גבר קורא מחשבות של נשים, זכה לתגובות ביקורתיות טובות יותר - אבל גם הן לא יותר מבינוניות. יש לקוות שיגיע היום ובו עיבודים חדשים יציגו היפוכים מגדריים מוצלחים. ואולי, במקום לעשות תמ"א 38 של היפוך מגדרי על חורבות המקור, תסריטאים יבחרו בדרך הפחות עצלה, ויכתבו קולנוע ז'אנרי שמראש מתבסס על דמויות נשיות.

     

    ב-"נוכלות עם סגנון", ג'וזפין צ'סטרפילד (הת'אווי) היא נוכלת מקצועית הפועלת בעיירת הריביירה הפיקטיבית בומונט-סור-מר. עיקרון הפעולה שלה מבוסס על ניצול נקודת התורפה הגברית: חוסר היכולת שלהם לשקול את האפשרות שאישה תהיה חכמה מהם. בעוד לנוכלים הגברים בסרט הקודם היה "מותר" לפתות נשים בניסיון לשלוף מהם תכשיטים או כסף, כאן מדובר במניפולציות של אקט חיזור ואירוסין. בשונה מהסרט הקודם, הפעם זהו פיתוי סטרילי מבחינה מינית, המשקף בכך סוג של שמרנות לגבי מיניות נשית. העיבוד זוהי דוגמה לכך שהעיבוד הנוכחי לא זכה לשינוי מהיסוד, או למידת ההעזה הנדרשת כדי להפוך אותו לסרט מתקבל על הדעת.

     

    עוד ביקורות סרטים:

      

    הת'אווי מצוידת במבטא מהסוג שצפוי להוציא מדעתם מבקרי קולנוע בריטים מדעתם, למרות שהסרט כולל בדיחה עם מודעות עצמית על גניבת סגנון הדיבור של ג'ולי אנדרוז. היא בעלת כישורים קומיים, כפי שניתן ללמוד מ"השטן לובשת פראדה" ומהופעותיה ב-SNL, אבל ב"נוכלות עם סגנון" זה לא עובד. לא בהומור המילולי או הפיזי שלה, ועד פחות מכך בכל הנוגע לכימיה הקומית הנדרשת עם רבל וילסון.

     

    הנוכלת השנייה היא אוסטרלית בשם פני, הפועלת בקנה מידה קטן יותר. היא מצליחה לחלץ מקורבנותיה סכומי כסף קטנים או מימון לארוחה מרובת מנות. כשהיא צריכה להסתתר מרודפיה היא נוקטת בטקטיקת הסוואה קבועה שבה היא משתמשת בשמלתה השחורה כדי להתחפש לשקית אשפה (הבדיחה הזו כל כך מצאה חן בעיני יוצרי הסרט עד שהם מצאו לנכון לחזור עליה במהלכו). רבל וילסון היא שחקנית מצליחה ואישה בוגרת, והיא אינה קורבן של הבמאי כריס אדיסון והתסריטאית ג'ק סצ'פר, אלא משמשת כמפיקת הסרט. זכותה המלאה למנף את הפופולאריות של "איימי השמנה" (מסדרת "פיץ' פרפקט") לתפקידים נוספים בהוליווד - אבל זה לא עובד.

     

    מתוך
    שתי שחקניות מוכשרות, בתצוגת משחק לא מוצלחת (מתוך הסרט)

     

    ההומור הפיזי של וילסון, המוצדק באמצעות הוולגריות של פני, אולי יצחיק את שלא עמד בקסמה בהופעות קודמות. אבל ב"נוכלות" אין גאגים מספיק מוצלחים, ולעיתים הוולגריות מסריחה ממאמץ. בעייתי עוד יותר הוא החלק שבו הקריקטורה שווילסון יוצרת אמורה לעבור לפאזה של פגיעות רגשית והשתוקקות רומנטית. אחרי העיצוב המוקצן של הדמות בשתי המערכות הראשונות של הסרט, זהו שינוי זה מביך. כשסטיב מרטין גילם את הדמות המקבילה לפני 31 שנים, עם כל התנהגותה הקיצונית, היא לא הפסיקה להיות דמות שיש בה גם ממד פגיע המתפתח כשהרומנטיקה הופכת לכלי במשחק.

     

    העלילה מוכרת היטב למי שראה את הגרסאות הקודמות, והיא לא משתנה כאן באופן משמעותי. המפגש בין שתי הנוכלות מתחיל בניסיון של ג'וזפין להרחיק בעורמה את פני מבומונט-סור-מר וממשיך בכך שהיא נאלצת, בעל כורחה, להדריך אותה במיומנויות נוכלות בקנה מידה משמעותי יותר. תקופת האימונים שבמהלכה הן מבצעות יחד כמה פעולות במתכונת קבועה, הופכת במחצית השנייה של הסרט לתחרות על הכרעת קורבן ששתיהן מסמנות, תומס ווסטרברג (אלכס שארפ) מיליארדר צעיר מעמק הסיליקון, דמוי מארק צוקרברג. 

     

    מתוך
    שעה וחצי בלי צחוק אחד (מתוך הסרט)
     

    כיוון שהסרט משחזר סצנות המסרט המקורי, בווריאציה נשית, חוויית הצפייה לא הייתה אמורה להיות כה שונה, לכאורה. אך במהלך ההקרנה הקשבתי בקשב רב לקולות האנשים המועטים שנכחו באולם, ולא שמעתי, במשך השעה וחצי של משכו, ולו קול צחוק אחד.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים