שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "להיות ולחוות": הצצה לעולמם של הנוודים הדיגיטליים
    איגור נחשף לבלוגרים של מטיילים ושאל את עצמו "למה שאני לא אהפוך להיות זה שמתסכלים על התמונות שלו?", עומר יצא לפני 5 שנים וחצי לטיול בנפאל, רכש מחשב ומאז העולם הגדול הוא ביתו ועמית לא מתביישת להודות: "אני חיה את החלום". האי התאילנדי קופנגן הוא תחנת מעבר לנוודים דיגיטלים מכל העולם. שוחחנו עם כמה מהם

    נוודים דיגיטליים (צילום: טלי כהן-ציון)
    הכירו את הנוודים דיגיטליים(צילום: טלי כהן-ציון)
     

    ערב שישי, קופנגן, תאילנד. סביב שולחן ארוך יושבים כעשרים צעירים מרחבי העולם במסעדה איטלקית מהודרת ויקרה יחסית במונחים מקומיים. הם נפגשים לארוחה כזאת כל שישי, כל פעם במקום אחר ובהרכבים משתנים. ספציפית הערב מקיפים את השולחן נציגים מצ'ילה, סרביה, ארה"ב, טורקיה, דרום אפריקה, אוסטרליה, קרואטיה, הולנד, אנגליה, מלזיה וישראל.

     

    במקום חתונה: כרטיס טיסה בכיוון אחד

     

    המכנה המשותף בשולחן הזה היא העובדה שכולם סביבו נוודים דיגיטליים: אנשים שבחרו לעזוב את מדינת האם שלהם כדי לטייל בעולם הגדול ובמקביל לעבוד און ליין, מה שאפשר את הדבר הזה מלכתחילה.

     

    אני מתיישבת מול מייק, בחור ממושקף מסיאטל שכמעט מיד שואל אותי במה אני עובדת. בחצי התנצלות אני מסבירה לו שאני לא נוודית, אבל באתי הנה עם חברה שהחליטה לאמץ את אורח החיים הזה, נוודית דיגיטלית מתחילה שהגיעה הנה עם כרטיס טיסה בכיוון אחד והצטרפה למאות האנשים שעושים את זה על האי הזה בלבד.

     

    המאות הללו משתייכים למגמה רחבה בהרבה שצוברת תאוצה ברחבי העולם; אנשים ללא כתובת שיצאו מהלופ הרגיל של החיים, והודות לטכנולוגיה שברו כמעט כל מסגרת נורמטיבית מוכרת – ובדרך יצרו לעצמם חשבון אינסטגרם שנראה כמו ברושור של מחנה נופש בלתי נגמר.

    קופנגן תאילנד (צילום: shutterstock)
    האי קופנגן, תאילנד(צילום: shutterstock)

     

    לחיות בתחושה שהעולם פרוש לפנייך

    לפעמים אני תוהה איך זה לחיות מחוץ למרחב מוגבל של זמן ומקום – להיות מעל מהסיפור הזה של כבלים למדינה אחת, לעיר אחת, לבית אחד. לחיות בתחושה שהעולם כולו פרוש לפנייך, ואת יכולה פשוט לקפץ בו כאוות נפשך, מצוידת בלפטופ שמאפשר לך להתפרנס.

     

    ובעודי מסתפקת בלהרהר על זה, יש כאלה שככה נראים החיים שלהם - והם הולכים ומתרבים. בשלושת השבועות שלי ברצועת החוף של מערב קופנגן אני פוגשת עשרות מהם; בגילים שונים, ממקומות שונים בעולם (בעיקר ממדינות מערביות), כל אחד או אחת עם קילומטרז' שונה בדרך החיים הזאת, כל אחד עם הסיפור שהביא אותו לכאן.

     

    הסיפור של איגור פובלוצקי, 34, הוא שברון לב. כבר קרוב לשנתיים שהוא קופץ ממדינה למדינה, מנווט בין קצוות העולם, מנסה לאחות את השברים. מאז שהוא "נפל מהמסלול הרגיל של החיים", כהגדרתו, הוא סימן בדרכון שלו שלושים מדינות ("וזה כי אני נודד לאט").

    איגור פובלוצקי נווד דיגיטלי (צילום: טלי כהן-ציון)
    איגור פובלוצקי (צילום: טלי כהן-ציון)
     

    במקביל לאורח החיים האקסטרימי שלו, פובלוצקי הוא CTO (מנהל טכנולוגיות ראשי) של חברה למערכות מידע שמנהליה הבינו שעליהם ליישר קו עם מגמת ה'עבודה בשלט רחוק' שנעשית מקובלת בעולם. אנחנו יושבים לשיחה מול הים, קצת אחרי עוד שקיעה מרהיבה ביופייה. "לפני חמש שנים עברתי פרידה מאוד קשה, ואז במשך שלוש שנים הייתי במדרון, כמו כדור שלג, הגעתי ממש לתחתית", הוא מתאר בפתיחות את מה שהביא אותו לטרוף את קלפי חייו.

     

    "ואז התחלתי להיחשף לבלוגרים של מטיילים. בהתחלה זה נראה לי כמו פנטזיה, אבל בשלב מסוים אמרתי לעצמי שאם גם ככה לא אכפת לי מכלום, למה שאני לא אהפוך להיות זה שמסתכלים על התמונות שלו? ככה התחיל להתבשל הרעיון".

     

    ההחלטה נפלה כשנתקל ביוטיוב בשיר THE NIGHTSשל אביצ'י עם השורה הבאה: יום אחד תעזוב את העולם הזה, אז חייה חיים שתזכור. "באותו רגע המשפט הזה היכה בי. הבנתי שהחיים שלי זה עבודה-בית-עבודה וההנאה שלי זה לצאת עם החבר'ה לבירה פעם בשבוע או במקרה הטוב פעם בשנה טיסה ליוון. אתה פתאום קולט שאתה כבר לא ילד, ומהם בעצם החיים שלך?

     

    "אז דווקא מהמקום האפל שהייתי בו החלטתי שאני רוצה לחיות כמה שיותר. למחרת אמרתי למנהלים שלי שאני יוצא למסע הזה בכל מקרה, ואם זה יהיה כשכיר או כפרילנסר, זה כבר תלוי בהם". היעד הראשון היה בואנוס איירס. "התחברתי לקבוצה של נוודים שבדיוק התחילו את המסע שלהם גם ובמשך שנה הסתובבנו יחד. מצאתי את עצמי חולק דירה עם אנשים שבחיים לא ראיתי לפני כן".

    קופנגן תאילנד (צילום: shutterstock)
    לקראת מסיבת פול-מון בקופנגן(צילום: shutterstock)
     

    אחרי חודשיים בארגנטינה הוא המשיך לפרו, קולומביה, מקסיקו, פורטוגל, צ'כיה, סרביה, קרואטיה ומשם למרוקו וטנזניה - וזוהי רק רשימה חלקית, לפי מה שהוא מצליח לזכור.

     

    למרות שבתחילת הדרך הוא קבע לעצמו להישאר בכל מקום חודש בלבד, בקופנגן הוא נמצא כבר שלושה חודשים. "יש כאן משהו קסום", הוא מחייך. "תשאלי כאן את כל הנוודים שבוא לכאן לשבוע-שבועיים ונשארו שנה".

     

    אפשר להבין את אלה שנתקעו כאן: המחייה הזולה, הטבע הפראי, החופים, השקיעות והאוכל המקומי עושים את שלהם. מה גם שלהיות כאן נווד דיגיטלי זה די קל; אפילו במסעדות המקומיות הזניחות ביותר יש וואי-פיי חינמי ושקעים חשמליים להטענה.

     

    קבוצת הפייסבוק של הנוודים הדיגיטליים בקופנגן מונה קרוב לשלושת אלפים חברים, חלקם נמצאים כאן בפועל, אחרים המשיכו ליעד אחר. בשונה ממקומות אחרים בעולם, פה הם די מגובשים; מעבר לארוחות השישי המשותפות, חלקם נפגשים מדי יום כדי לעבוד יחד ולייצר איזשהי מסגרת בתוך מרחבי החופש.

     

    איך נראה יום רגיל שלך כאן?

    "בתשע בוקר אני קם, הולך לים, מתעמל קצת על החוף, מתקלח – ונוסע לעבוד בבית קפה, כל פעם במקום אחר, תלוי בחבר'ה האחרים. כל בוקר כולם מסמסים איפה הם היום וכמעט כל יום אנחנו ביחד. אפשר להגיד שאנחנו חולקים מרחב עבודה כדי לתת אחד לשני פוש. מאוד קל ללכת פה לאיבוד, זה מקום שמאוד קשה להיות בו פרודוקטיביים. תמיד יש אירוע פה, מסיבה שם, יוגה ועוד.

     

    "לי זה פחות קשה כי אני שכיר, אבל לעצמאיים זה סופר קשה. אז מה שיפה זה שכולנו כבר מכירים את העבודה האחד של השני ונותנים אחד לשני טיפים. בכל מקרה בשקיעה אנחנו תמיד עושים הפסקה של שעה".

    קופנגן תאילנד (צילום: shutterstock)
    נחמד שם(צילום: shutterstock)
     

    איך מסתגלים לעבודה מרחוק כשכיר?

    "בהתחלה זה קשה, אבל לאט לאט כולם מתרגלים לזה שאתה לא שם. הבעיה היחידה היא שכולם בעבודה מתחילים לשנוא אותך (צוחק). לפני שעזבתי עשינו שינויים בחברה כדי שיהיה לי כמה שפחות צורך בפגישות פרונטליות. אז אם לפני זה הייתי המנהל של המפתחים, עכשיו אני מנהל יותר דברים שפחות דורשים נוכחות פיזית".

     

    מה לגבי הפרשי השעות?

    "זה החלק הקשה. בגדול, אני צריך לעבוד שעות רגילות של שכיר, אבל בגלל שאני די בוס לעצמי – זה גמיש, תלוי במה שיש לי באותו היום. הבוסים שלי יודעים שאני אעשה את מה שצריך לעשות. אם למשל יצאתי לטיול, למחרת אני אעבוד 12 שעות כדי להשלים את זה. מה שכן, בכל מקום שאני מגיע אליו אני לא רק עובד אלא מנסה לראות כמה שיותר מהמדינה, לטייל, לחוות. אם לפני זה לא היה לי בכלל איזון בין העבודה לחיים, אורח החיים הזה גורם לי להתאזן".

      

    הם נמצאים כאן על האי בכל מקום; בבתי הקפה, במסעדות, על ערסלים מול הים, במרפסות של הגסט-האוסים ואפילו בחללי עבודה ("האבים") שנבנו במיוחד עבורם ומצוידים בכיסאות משרדיים ומיזוג.

     

    כל כך נפוץ כאן להיות שקוע מול מסך לפטופ מרצד עד שלפעמים נדמה לי שכולם פה עובדים. אנשי המסיבות והסמים שכל כך מזוהים עם תאילנד שייכים כנראה לסיפור אחר. פה סביר יותר לפגוש הייטקיסטים שפלטו את עצמם מהשעבוד למשרד.

     

    אחד כזה הוא עומר גלעד, 32, הנווד הדיגיטלי עם הוותק הכי ארוך שיצא לי לפגוש כאן. הוא מטייל כבר חמש וחצי שנים, בעיקר במזרח, ומתפרנס כמפתח תוכנה עצמאי. "לא תכננתי את זה", הוא אומר. "בגיל 26 יצאתי לטיול בנפאל. התכוונתי לטייל כמה חודשים בתאילנד ובמדינות השכנות. אחרי חודשיים החלטתי שאני לא ממהר לשום מקום. קניתי את הלפטופ הכי זול שיכולתי לסחוב והתחלתי לטייל ולעבוד על הדרך, בקטנה".

    עומר גלעד
    עומר גלעד
     

    כמי שעושה את זה כבר תקופה, יש לו דיעות מוצקות בכל הקשור לשבירת מסגרות וניפוץ קונספציות. "לימדו אותנו שלחיות זה לגור במדינה, לחפש עבודה ולקבל משכורת. זה מה שאנשים יודעים שאפשרי", הוא חורץ. "כשהייתי שכיר ידעתי ביסוד שמשהו לא תקין בצורת העבודה הזאת ושזה גם לא יעיל. כשאנשים עובדים בכזה טירוף, זה גורם להם להיות הרבה פחות פרודוקטיביים.

     

    "במדינות מתקדמות כבר מבינים שככל שנותנים לעובדים יותר זמן פנאי, הם נעשים יותר יעילים. כל התפיסה שזמן שווה כסף כבר לא מתאימה היום. אם תשימי אותי במשרד אני אהיה פחות יעיל מאשר כשאני כאן על החוף, עם בתי הקפה הנחמדים כאן והרגיעה והחופש, כי הראש שלי יותר צלול. צריך לצאת מהגישה של להניע אנשים מתוך פחד".

     

    מה באמת לגבי פחדים, היו לך כאלה בתחילת הדרך?

    "היו בעיקר אמונות מגבילות שהגיעו מאחרים. כשעבדתי במשרה מלאה ורציתי לעוף משם – הפחידו אותי שזה לא יעבוד בטווח הרחוק. אבל עד עכשיו זה לא אכזב אותי, להפך. אני מאמין שלא נולדנו אל העולם הזה כדי לשרוד ולעשות כסף רק כדי להמשיך לשרוד. למדתי שככל שאני נותן יותר אמון בחיים, דברים מגיעים אלי יותר בקלות, כולל לקוחות".

     

    אחד הדברים המעניינים שקורים עכשיו סביב תופעת הנוודות הדיגיטלית היא ההפנמה של יותר ויותר חברות שהעולם נפתח, ושעליהן להתגמש בהתאם. וכך, לצד אלה שעזבו הכל לטובת נדידה נטולת דד-ליין אני פוגשת כאן גם שכירים שבאו הנה כדי להתאוורר, בלי לקחת יום חופש אחד מהעבודה.

     

    אחת מהן היא מורן טרבלסי, 34. אנחנו נפגשות לראשונה בגסט האוס. בכל פעם שאני עוברת ליד מרפסת החדר שלה אני רואה אותה יושבת מול הלפטופ, מרוכזת במסך שמולה, לפעמים מתהלכת איתו כדי לשפר קליטה. לתאילנד היא הגיעה לפרק זמן של חודש וחצי. מעט זמן במונחים של נוודות דיגיטלית, נצח במונחים של שכירים בישראל.

    מורן טרבלסי (צילום: טלי כהן-ציון)
    מורן טרבלסי(צילום: טלי כהן-ציון)
     

    "יצא שאני עובדת במקום שממש מפרגן לי לעשות את זה", היא אומרת כשאנחנו נפגשות בשעת ערב, אחרי המסאז' היומי שלה. "אז חשבתי לעצמי, אוקיי - אני יכולה להמשיך עם השגרה שלי בתל אביב או להעתיק את החיים שלי למקום עם ים במרחק יריקה, ולנהל שגרת חיים מאוד שונה ממה שאני רגילה.

     

    "יום העבודה שלי כאן מתחיל בתשע בבוקר, כמו בארץ, אבל מסתיים בשמונה-תשע בערב. זה אמנם הרבה יותר מאוחר מאשר בישראל, רק שכאן אני יכולה באמצע היום ללכת לים, לשבת במסעדה ולהכיר אנשים מהעולם".

     

    בשנים האחרונות היא עובדת כמעצבת חוויית משתמש בחברת המוצר אלמנטור. "העבודה שלי לא תובענית מדי, אבל אחרי תקופה של שגרה פתאום הבנתי שכבר כמה שנים שאני מתעוררת לאותו היום בדיוק. ולמרות שיש לי אחלה חיים – הרגשתי שלא קורה בהם שום דבר מרגש".

     

    את הרעיון לעבוד מרחוק שתל במוחה דווקא הבוס שלה, חרדי שמתגורר בבני ברק. "לפני שנתיים אחד הבוסים שלי זרק לי שאם הוא היה במצבי הנוכחי - ללא מחויבות משפחתית - הוא לא היה נשאר בארץ. הוא אמר משהו על זה שהשלב הזה בחיים הוא הזדמנות לטייל בעולם, ושהיום אפשר לטייל תוך כדי עבודה. השיחה הזאת נתקעה לי בראש, אבל במשך תקופה ארוכה לא עשיתי עם זה כלום.

     

    "ואז יום אחד, במהלך שיחת מטבח בעבודה, דיברנו על נוודות דיגיטלית. אלה שיש להם משפחה אמרו שהם היו מתים לעשות את זה, אבל אין להם אפשרות. ואז הם שאלו אותי למה בעצם אני לא עושה את זה, והתחלתי לשאול את זה את עצמי. אזרתי אומץ לשאול את הבוס שלי, ולשמחתי זה עבד.

     

    "עד היום אף אחד עוד לא עשה את זה אצלנו. אני מתייחסת לטיול הזה כפיילוט, ואני מקווה מאוד שהוא יצליח. אם כן, אני מקווה שזה יוכל לחזור על עצמו".

     

    "עזבתי את ישראל עם תרמיל על הגב"

    עמית מילרוט, 41, ואני נפגשות בדרך לזן ביץ', חוף שבו מתאספים לעת ערב היפים מכל העולם כדי לצפות בשקיעה ובאותה הזדמנות האחד בשני. "לפני שלוש שנים עזבתי את ישראל עם תרמיל על הגב", היא מספרת. היעד הראשון היתה הודו, אבל הוואי-פיי המאתגר שם הביא אותה לכאן. "לפעמים הייתי יושבת על פח זבל כדי למצוא חיבור של אינטרנט ולדבר עם לקוח, אי אפשר לעבוד ככה".

    עמית מילרוט נוודית דיגיטלית (צילום: נתי ממן)
    עמית מילרוט(צילום: נתי ממן)
     

    אחת התחושות החזקות על האי הזה היא שהכל כאן מתרחש בהילוך איטי. הלחץ והאינטנסיביות של ישראל כמו שייכים כאן לעולם מקביל. "קל לי לחיות פה", היא מאשרת. "אני עולה על הטוסטוס ומגיעה בקלות לכל מקום - רגע אחד אני עובדת, רגע אחרי אני במסיבה. כשחייתי בארץ חיפשתי איך למנף כלכלית בלי להיות עבד של הזמן. אז אמנם ההון שלי לא השתנה, אבל אני חיה היום את החלום הזה והחיים שלי כאן מהממים".

     

    היא כאן כבר שנתיים, מתפרנסת משירותי מכירות טלפוניות לעסקים וכמדריכה ומאמנת מכירות בשיחות וידאו און-ליין. "הרבה כותבים לי שהם רוצים לעשות את זה, אבל מפחדים".

     

    ומה את אומרת להם?

    "שצריך לחזק את שריר האמון ולסמוך על עצמך. אין באמת צורך לתכנן הכל מראש במסע הזה. הטיפ הכי טוב שאני יכולה לתת לאלה שרוצים לחיות כנוודים דיגיטליים זה לא להסתער על העבודה, אלא קודם כל להיות ולחוות. צריך לזכור שהלחץ סביב העבודה שייך לישראל ובמדינות אחרות הוא לא רלוונטי. מה שכן, חשוב ליצור כאן שגרת עבודה".

    עמית מילרוט נוודית דיגיטלית (צילום: נתי ממן)
    "קודם כל להיות ולחוות"(צילום: נתי ממן)

     

    קשה לשמור על קשר זוגי

    אני תוהה אם אלה שיכולים להרשות לעצמם צורת חיים כזאת הם בהכרח אנשי הייטק עם משכורת גבוהות. פובלוצקי טוען שלא בהכרח. "החלק הארי של הנוודים מרוויחים מעל הממוצע", אומר איגור. "בגלל זה אומרים עליהם שהם 'דוש בגס' שעוברים בין בתי מלון עם הלפטופים שלהם. אבל אפשר לעשות את זה גם עם משכורת מתחת לממוצע, בעיקר באסיה ובאפריקה.

     

    "רוב הנוודים עובדים במרקטינג ובמכירות און ליין ואחריהם זה מפתחים ואנשי הייטק, אבל פגשתי כבר יועצים, עורכי דין, רופאים ופסיכולוגים שמייעצים מרחוק ואפילו אדריכלית. עם כל יום שעובר, הדבר הזה גדל".

     

    מה הקושי הכי גדול בחיי הנוודות?

    "זוגיות. לי אישית זה קושי גדול, כי אני כן רוצה זוגיות וילדים מתישהו. פגשתי נוודים שהפכו לזוג והמשיכו יחד, אבל זה נדיר. גם ביחסים חבריים קיים אותו הקושי - אתה פוגש אנשים, מתחבר אליהם, ועד שאתם מגיעים לרמת חברות עמוקה, אחד מכם עוזב.

     

    "הבעיה השנייה היא שרף הריגוש שלך כל כך עולה עד שאתה פחות ופחות מתרגש ממקומות חדשים. אני מגיע למקומות שפעם הייתי באקסטזה מטורפת מהם, ועכשיו זה – 'איזה יופי, אבל המפלים שראיתי בארגנטינה היו הרבה יותר מגניבים'.

     

    "אז אחד הדברים שלמדתי פה זה מיינדפולנס - פשוט לעצור ולהתבונן איפה אתה נמצא, כי לפעמים אתה טס מהר על הדברים, ומה שלמישהו מהצד נראה מטורף, לך נראה רגיל. הדבר הכי חזק שפיתה אותי בחיים האלה זה החופש. אף אחד לא מחזיק אותי בשום מקום – אני יכול היום להיות פה, מחר שם. התחושה היא שהכל פתוח. יש גם משהו בזה שאף אחד לא יודע בדיוק איפה אתה, כאילו שאתה קצת מעופף מעל הכל.

     

    "המשפט הכי קיטשי של הנוודים זה שאנחנו רוצים לאסוף זיכרונות ולא רכוש. מה שעשיתי בשנתיים האחרונות, מבחינת הרפתקאות וחוויות - אנשים לא עושים כל החיים שלהם. זה אורח חיים שמאוד קשה להסביר אותו למישהו מבחוץ. שואלים אותי לפעמים: 'איך החופשה שלך?' ואני צריך להסביר שזאת לא חופשה, אני עובד בדיוק כמוכם, רק שאתם נוסעים כל בוקר שעה וחצי לרמת החייל ואני נוסע רבע שעה בטוסטוס לאחד החופים המדהימים בעולם".

     

    טלי כהן-ציון היא עורכת, מלווה תהליכי כתיבה ותודעה ומורה ליוגה בשילוב כתיבה אינטואיטיבית

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: נתי ממן
    הנוודית הדיגיטלית עמית מילרוט
    צילום: נתי ממן
    מומלצים