"המטבח של רמה" קמה מחדש: "לא יכולתי להשלים עם המוות הזה"
בקבוק תבערה שנזרק לעבר היישוב נטף, העלה את "המטבח של רמה" בלהבות וכילה את מפעל חייה של רמה בן-צבי. כיום המסעדה נפתחה מחדש תחת הניהול של הבת אלה, ובריאיון משותף הן מספרות איך הצליחו להתאושש מהטראומה - ולקום על הרגליים
היא עומדת מול הטאבון החם ומרדדת את הפוקאצ'ה. ריחות האפייה נמצאים שם בכל מקום וכמו מחבקים את האישה היפה הזאת בחום. אחר כך היא תמרח עליו קרם זוקיני ותסדר מעל בטטה, ארטישוק ירושלמי ועלי רוקט, ומעל הכול תגרר בעדינות אבן יוגורט. זה קורה באחד מהימים החמים של סוף האביב ותחילת הקיץ, אבל רמה בן צבי לא מרגישה את החום, גם כשהיא רוכנת על המשטח ליד הטאבון הלוהט.
באופן מטאפורי, נראה שהלהבות שכילו לפני יותר משנתיים את המסעדה בנטף, שהייתה מפעל חייה, חישלו את הגוף הזקוף הזה שלה, ושום חום של אף טאבון או קיץ לא יוכלו להוציא אותו מאיזון.
אבל מה עם הנפש? האם היא מרגישה את הלהט שבוקע מהטאבון הזה? ככל הנראה, שם בפנים רמה בן צבי, בגיל 65, עדיין מתמודדת עם הטראומה של אובדן מסעדה בת 23 שנים.
שלט העץ בכניסה שעליו חקוק שם המסעדה הוא אחד הפריטים היחידים שניצלו. יום לפני השריפה, שנגרמה מזריקה של בקבוק תבערה מכפר פלסטיני, חבר נגר לקח אותו אליו לשיפוץ, וכך למעשה הוא שרד את התופת.
את המושכות של ניהול המסעדה היא העבירה כבר לפני "האסון" לבתה אלה. עכשיו, עם פתיחתה המחודשת של "המטבח של רמה", היא מחדדת שוב ושוב, בפני כל מי שעומד מולה, וכנראה שגם בפני עצמה, שהמסעדה החדשה היא של אלה. רמה כאן רק בשביל להסתכל מלמעלה, כמו ראש של ארגון שהיא עומדת בראשו ומפקחת עליו. בעוד כמה חודשים הן שואפות שלרמה יהיה יותר זמן פנוי לעבוד בגינה שאותה היא כל כך מטפחת.
שתיהן דומות מאוד. עדינות, כמעט שבריריות. אותו חיתוך דיבור, אותה נחת בעיניים, אותו שקט פילוסופי בלב. אפילו יוגה הן עושות אצל אותו מורה.
לאירוע ההוא רמה קוראת, לסירוגין, "האסון" ו"השריפה". על אף העובדה שלא היו אז אבידות בנפש ושלכל האורחים, הצוות והמשפחה - שלום, היא מדברת על השריפה כעל אירוע טראגי וטראומטי, אותו היא מכנה בצירוף המילים הכמעט בלתי אפשרי – "חסד אכזר".
למה חסד אכזר?
רמה: "כי האקט הוא אכזר, האלימות וההרס הטוטאלי זו אכזריות לשמה, ותוסיפי לזה גם את חוסר האונים. החסד זה כי בתוך המשפחה היה המון חסד זה לזה. כולנו אנשים דעתנים, חזקים וסוליסטים, וברגע משבר כזה מאוד קל להאשים אחד את השני, להפוך לקורבנות, לתעל את התסכול לכעס אחד על השני. ככה זה, כי בדינמיקה של משבר קל להשליך את הכול על האנשים הכי קרובים. אבל היה בינינו חסד של הכלה, קבלה, הבנה, עזרה הדדית, תמיכה הדדית. זה היה משולב גם עם המון קושי".
אלה: "זה אכזר כי זו הייתה חוויה של אובדן וכל חוויה של אובדן היא מאוד אלימה. המסעדה הזאת הייתה חיים שלמים. כל ההתנהלות עם האורחים והצוות זה חיים שלמים. כל החיים של המשפחה שלנו היו ארוגים בתוך זה, וזה הפסיק להתקיים בשנייה. הייתה התגייסות מופלאה ומדהימה ממעגלים קרובים ורחוקים, והרבה אנשים שלא הכרנו באו ונתנו ממרצם ומכספם. היו בדרך גם כמה אנשים שניסו למנוע מאיתנו להקים את המסעדה מחדש. אלה היו אנשים שבמקום להושיט לך יד כשאת במקום חלש, ניסו לנצל את זה בציניות".
{"type":"image","data":{"imageId":"ArticleImageData.5510304~9249896","url":"https://ynet-pic1.yit.co.il/picserver5/crop_images/2019/05/16/9249896/9249896_0_0_1512_2016_0_large.jpg","caption":"","credit":"צילום: תיקי גולן"}}הייתה שאלה אם להקים מחדש את המסעדה, או שהיה ברור שתפתחו אותה שוב?
רמה: "בהחלט, זה לא היה ברור בכלל. עוד לפני השריפה הייתי בשלה לעשייה אחרת בחיים, רציתי שלתודעה שלי יהיה מרחב פנוי. זה היה נטו יותר זמן לעצמי. כשהמסעדה נשרפה ודיברנו על הקמה מחודשת, היה לי ברור שבגילי אני לא רוצה לקחת על עצמי להיות מסעדנית שוב".
אז השריפה יכולה הייתה להיות כרטיס יציאה בשבילך.
רמה: "זה לא הרגיש ככה, זו לא הייתה החוויה שלי. כשאני רוצה לעשות שינוי, אני עושה אותו. מסעדנים אמרו לי 'איזה כיף לך שהשתחררת מזה', אבל זה לא היה מה שהרגשתי".
אלה: "אני זוכרת שאימא התחילה בתהליך של להעביר אליי את המסעדה, ובו זמנית אמרה 'למה את בכלל צריכה את זה, את יודעת מה זה אומר'. באותה מידה שהיא שמחה לתת לי את זה, היא רצתה גם להזהיר אותי, כי אם אני לא מבינה לאן אני נכנסת - אז זה הזמן להבין".
אבל אז באה השריפה וטרפה את הקלפים. "חודשים רבים אחרי השריפה הייתי בפוסט טראומה", מספרת אלה. "לא הבנתי את זה תוך כדי, אבל הייתי בטיפול ואני עדיין בטיפול. חודשיים אחרי השריפה זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שמשהו אצלי לא בסדר, הבנתי שאני בניתוק רגשי מאוד גדול. ואז ביקשתי עזרה".
וכשרמה קוראת לזה "האסון", כך זה באמת מרגיש?
רמה: "הכאב נורא גדול. מפתיע אותי לגלות שהטראומה לא עמוק באדמה אלא על השטח. וזה מפתיע כי עברתי תהליכים וטיפולים ובסך הכול מה קרה – נשרפה מסעדה, אף אחד לא מת. נשרף מבנה".
איך את מסבירה את זה?
"רמת הכאב עומדת בניגוד לכל התרגול הבודהיסטי שאני עושה שאומר שהכול חולף. אני לא יודעת להסביר את זה, זה ככה. אני עדיין משתאה מול זה, ואני מנסה שזה לא ינהל אותי".
לפעמים זה מצליח לנהל אותך?
רמה: "זה שם, אבל זה לא מנהל אותי. מסעדה זה ישות. גם התגובות שקיבלנו מאנשים וההדים שהשריפה הזאת קיבלה הם לא בגלל שנהרסה סוכת עץ ובמבוק מצ'וקמקת. התגובות האלה היו כי הישות הזאת חדלה להתקיים".
בשביל להבין את המשמעות של המסעדה עבור רמה ומשפחת בן צבי, צריך לחזור אחורה בזמן לתחילת שנות ה-80. אז, קבוצה קטנה של חברים הקימו את היישוב נטף על קרקע פרטית שנקנתה משלוש משפחות מאבו גוש. רמה ובעלה עוזי הגיעו לשם כשהיא בחודש שמיני עם בתה הבכורה, מאיה.
"החיים היו אז נורא פשוטים", נזכרת רמה, "והרבה פחות מטריאליסטים. גרנו 8 שנים בלי מים, וזה אומר משמעת מים. היינו שומרים את הדלי של הספונג'ה בכניסה לשירותים בשביל הביקור הבא באסלה. היינו עושים מקלחת משותפת בבריכה של נווה אילן. חשמל בטח שלא היה, גם לא גנרטור. את הצריף שגרנו בו עוזי בנה בעזרת מברגה ידנית ישנה של אבא שלי. המנורות היו על גז. את המקרר מצאנו בשטחים. זה היה מקרר שלא עבד על חשמל וגם לא היה לו תרמוסטט - בחורף הירקות קפאו ובקיץ אי אפשר היה להחזיק שם גלידה כי היא נמסה. אבל התרגלנו. היינו צעירים וצעירים מתרגלים להכול".
אלה: "לילדים קטנים זה לא משנה אם יש חשמל או אין. ילדים חיים בתוך המציאות שלהם. אין לי שום זיכרון של תקופה קשה או סגפנית. אני זוכרת את ההתרגשות שהגיע האספלט, אני זוכרת שדיברו בגן על זה שעכשיו יש כביש בנטף".
{"type":"image","data":{"imageId":"ArticleImageData.5510304~9249898","url":"https://ynet-pic1.yit.co.il/picserver5/crop_images/2019/05/16/9249898/9249898_0_0_2016_1512_0_large.jpg","caption":"","credit":"צילום: תיקי גולן"}}גם כביש לא היה? קשוח.
רמה: "הייתה דרך מצ'וקמקת שאי אפשר היה לעבור בה בימים גשומים. כשילדתי את מאיה, עוזי רץ הביתה מחדר הלידה בשביל לגמור את הריצוף בצריף כי עוד היה חול על הרצפה".
שנתיים אחרי זה נולדה אלה, היום בת 35 ואימא לשתיים, והלל הבן הצעיר כבר נולד עשר שנים אחרי זה - לחשמל. רמה בכלל הייתה אז רקדנית. הייתה לה קבוצת מחול והיא חיפשה תחום עיסוק יותר ארצי, יותר מחובר לקרקע, עיסוק שיוציא אותה כמה שפחות מנטף.
איך הופכים מרקדנית לטבחית ומסעדנית?
רמה: "פתאום אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שאני חיה במקום כזה מדהים ויוצאת מכאן לעיסוקים שלי. ניסיתי למצוא משהו שיעזור לי לבטא את עצמי וגם לא לצאת מפה בכלל".
בהתחלה היא חשבה לעשות גבינות עיזים, אחר כך חשבה להיות נגרית עד שהבינה שזה לא מתאים לה. לאוכל היא הגיעה בתור חצי בדיחה - חברה מהלהקה רצתה שיעשו משהו יחד ובאחד הימים שישבו על הדשא וחשבנו מה לעשות, הן הגו את "המטבח של רמה וסמדר - שירותי הצלה לעקר ועקרת הבית". לפני 30 שנה לקנות אוכל מוכן היה בושה, אבל הן הצליחו ומשם התגלגלו והפכו לקייטרינג. אחרי כמה שנים סמדר כבר עזבה ורמה נשארה במטבח שלה ועבדה מהבית. עכשיו תדמיינו איך זה לאפות 100 קישים בתנור ביתי.
"בשלב מסוים הרגשתי שאני עדיין יוצאת יותר מדי מנטף", נזכרת רמה, "ואז חשבתי לפתוח מסעדה. עוזי וחברים בנו לי בחצר סוכה מעץ ובמבוק. שכרנו כמה כיסאות ושולחנות והיה לנו קרוון של מתנדבים ושמנו בו תנור. זה היה בסיסי מאוד. בדיוק אז התקיים פסטיבל אבו גוש, ושלחתי את הילדים עם האתון אביגיל לחלק שם פליירים. רבע שעה אחרי זה לא היה מקום במסעדה וסוף סוף היה מה לאכול באזור חוץ מחומוס. האישה שמבשלת בחצר ביתה התקבלה בהמון אהבה. גם מלצרתי, גם פיניתי שולחנות וגם בישלתי. עד היום אני חווה את המטבח כמו ריקוד - התנועות, התזמונים. בעיניים שלי זה ריקוד".
המסעדה החדשה שוכנת כמעט באותו השטח של המסעדה שכילתה השריפה. בחצר עוד יש זכר לכמה גזרי עצים מפויחים, שכאילו עומדים שם בשביל לזכור ולא לשכוח. את המעט שנשאר מעצי הזית שנשרפו הם כרתו, ייבשו, חתכו ועכשיו מגישים על זה את האוכל של המסעדה - את הלחם ואת הקינוחים. לנוף המשגע רמה קוראת "הרחם שלנו", ונראה שבאמת הנוף הזה מערסל את שתי הנשים האלה ומלטף להן את הראש כשצריך.
{"type":"image","data":{"imageId":"ArticleImageData.5510304~7410865","url":"https://ynet-pic1.yit.co.il/picserver5/crop_images/2016/11/18/7410865/7410865_0_0_640_360_0_large.jpg","caption":"","credit":"צילום: רועי ינובסקי"}}{"type":"image","data":{"imageId":"ArticleImageData.5510304~7410877","url":"https://ynet-pic1.yit.co.il/picserver5/crop_images/2016/11/18/7410877/7410877_0_0_640_360_0_large.jpg","caption":"","credit":"צילום: אוהד צויגנברג"}}"יצאנו מחוזקים מהשריפה גם כמשפחה וגם כפרטים", אומרת אלה, "אולי זו המסעדה שלי אבל לא עשיתי את זה לבד - הוריי, אחי, בן זוגי, אחותי – כולם שמו את החיים שלהם בצד. אח שלי חזר מחו"ל בשביל לעזור בהקמה, בעלי הפסיק את הלימודים שלו, ההורים שלי שמו כאן את כל החסכונות שלהם. הייתה התגייסות עצומה של כולנו לצורך ההקמה המחודשת של הדבר הזה. מבחינת כולנו זו הייתה התקומה שלנו, כי השריפה הייתה חורבן. זו הייתה הדרך שלנו לקום מחדש.
"אני עומדת פה ומשתאה לנוכח המסעדה הזאת שעומדת. זו הדרך שלי לקום מחדש. בואי לא נשכח שאלמלא השריפה לא היינו נכנסים לפרויקט כזה עצום. אבל עשינו את זה כי הייתה תחושה שיש פה משהו שגדול מאיתנו שאנחנו צריכים לקיים מחדש. לא יכולתי לחיות עם התחושה שהדבר הזה לא יהיה קיים יותר. לא יכולתי להשלים עם המוות הזה. אני יכולה להגיד עכשיו שאני שמחה מאוד שלא ויתרתי".
אז המסעדה חייבת להצליח עכשיו, כל החסכונות שלכם שם ובטח יש גם הלוואות.
אלה: "בשביל לבנות את המסעדה מחדש ההורים שלי שמו את כל החסכונות שלהם כאן ולקחו הלוואות שאין לנו מושג איך נחזיר אותן. כרגע הם בלי אף חיסכון ועם הלוואות חונקות. אנחנו כמעט שנה בהליך מול מס רכוש כי השריפה נגרמה מבקבוק תבערה שהושלך לכאן. אבל אני לא מצטערת על כלום שקרה, כי באמת מעז יצא מתוק. אנחנו יושבות פה במסעדה כשריח הלחם באוויר ואנחנו אסירות תודה".
רמה: "ההלוואות מלחיצות אותי מאוד אבל זה גם לא סוף העולם. לאורך הדרך היו הרבה נקודות שבהן היינו על סף שבירה. חשבנו לוותר, וחשבנו בשביל מה אנחנו צריכים את המלחמה הזאת, גם מול מס רכוש. אבל לא נשברנו כי שבירה זה לאבד תקווה, ולא בא לי בגלגול הזה חיים בלי תקווה".
