שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אני לא יכולה יותר. המחשבות משגעות אותי"
    "כל לילה הזיכרונות עולים ואני לא מצליחה לעצור אותם. אני בטוחה שיש מישהו בחדר. בואי תעלי איתי למעלה. אני פוחדת לישון לבד בחדר". הספר "פיות במנהרה" הוא אוסף של סיפורים בהשראת נערות בסיכון ובמצוקה, ששהו במהלך התבגרותן בהוסטל שנוהל על ידי ניסים סמדז’ה, מחבר הספר

    "פיות במנהרה" הוא ספר חדש שנכתב על ידי ניסים סמדז’ה, עובד סוציאלי ויועץ ארגוני שעוסק בתחום הנוער בסיכון ב-32 שנים האחרונות. ניהל מוסדות לנערות בסיכון ופיקח על מוסדות מטעם משרד הרווחה.

     

    הספר מורכב מאוסף של סיפורים בהשראת נערות המוגדרות כנערות בסיכון ובמצוקה, ששהו במהלך חלק משנות התבגרותן הקשות, המרתקות והמורכבות בהוסטל

    בית אריאל שבשכונת בקעה בירושלים. "היכולת והנכונות שלהן להניח, מתוך אמונה, את המשא הכבד, את הכאב והפגיעות הבלתי נתפסים בידינו הרועדות חייבו אותנו לפגוש מקומות נסתרים בתוכנו, שלא ידענו על קיומם. ונותרנו עם הכמיהה לדעת לאן הולכים הדברים ואם נגעו בנו הפיות שבמנהרה" מספר סמדז'ה.

     

    לפניכם סיפור קצר מתוך הספר "פיות במנהרה":

     

    נסיך על סוס לבן

    תמיד בלילה זה מתחיל. אפילו לא יודעת אם זה בסדר או לא בסדר, זה נראה לי כל כך טבעי, וזה גם מפחיד, כי שיתפתי עם זה פעולה. שום דבר לא קורה סתם. אבא שלי לא סתם לקח את היד ורצה שאני אגע. כשהוא ליטף את הגוף שלי, אז גם אני ליטפתי את הגוף שלו; כשהוא נגע לי למטה, אז היד שלי ירדה גם קצת למטה, אז הוא בטח חשב שאני גם רוצה לגעת עוד יותר למטה.

     

    עיניי נפקחו מעצמן וצללים משונים נכנסו לחדר. צמרמורת הרעידה את גופי. קמתי בבהלה וירדתי לחדר המדריכה. הבכי הרטיט את כולי. באתי אליה, מחפשת את חום גופה שירגיע אותי. "מה קרה?". בטי התעוררה מיד, אם כי בקושי הצליחה לפקוח את עיניה. חולצת הטריינינג האפורה שלה בצבצה מתחת לשמיכה. ידה נשלחה אליי וליטפה את שערי ברכות, תוך שהיא מחבקת את פלג גופי העליון המכווץ.

     

    ""אני פוחדת ללכת לבד"   (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    ""אני פוחדת ללכת לבד" (צילום: shutterstock)

     

     "אני לא יכולה יותר. המחשבות משגעות אותי. כל לילה הזיכרונות עולים ואני לא מצליחה לעצור אותם. אני בטוחה שיש מישהו בחדר. בואי תעלי איתי למעלה. אני פוחדת לישון לבד בחדר". קיפלתי את רגליי מתחת לגופי על הרצפה והנחתי את ראשי על מיטתה של בטי, נותנת לידיה לטייל בין שערותיי.

     

    כעבור כמה דקות בטי קמה מהמיטה, לקחה את ידי וליוותה אותי במעלה המדרגות. נכנסנו לחדר, בטי מובילה ואני מאחוריה, מחזיקה בחולצתה. "את רואה?" אין אף אחד בחדר. רק אור, והיא ישנה", לחשה בטי על מנת לא להעיר את אור. שערה של אור מכסה את פניה והדי נשימותיה ממלאים את חלל החדר. הבטתי סביב בקירות החדר והם החזירו שתיקה. "בואי תיכנסי למיטה", לחשה בטי ועזרה לי להתכסות, מלטפת את ראשי ומהמהמת לחן שקט. "בבוקר אני אדבר עם המנהל ונחשוב מה לעשות". נרדמתי עוד טרם סיימה בטי את המשפט.

     

    בבוקר קרא לי המנהל לחדרו. שתינו יחד קפה. הוא הביט בי, מנסה לאסוף את שברי הלילה שאולי עוד נחו על פניי. הרגשתי כאילו פנסים מאירים כעת חלקים חשוכים בתוכי, אבל אני שותקת. "את צריכה לצאת לבית הספר", הזכיר קולו. "אני פוחדת ללכת לבד", השבתי. ישבתי על הכיסא השחור קרוב לדלת, ידי נשענת על השולחן. רגליי החשופות בשמלת מיני קצרה לא מפסיקות לרעוד. אני מביטה ברצפה וסופרת נקודות אפורות בכל מרצפת. הוא לוגם מכוסו, מתנדנד קלות בכיסאו ובשקט מניח את ידיו על השולחן.

     

    אישה בודדה רווקה (צילום: shutterstock)
    ". ניסיתי לאסוף אליי כמה שיותר מילים רכות. בכל פעם שאספתי מלוא הכף, הן פרחו בחזרה לחלל החדר"(צילום: shutterstock)

     

    "אני אקח אותך", הרגיע בקולו. דלתות הארון השחור נפתחו לרווחה וחום נעים התפשט בחלל החדר. הקלסרים שנשענו אחד על השני נראים כמתרווחים במקומם. הספרים במדף השני תופפו במקצב עדין של תנועת דפים ומילים רכות החלו ממלאות את החדר. ניסיתי לאסוף אליי כמה שיותר מילים רכות. בכל פעם שאספתי מלוא הכף, הן פרחו בחזרה לחלל החדר. הוא הביט בי נעה ואוספת מילים טובות. ידיו נחו על השולחן אוחזות במשפטים שלא הצלחתי לקרוא. החזקתי בידית הדלת ומשכתי אותה אליי.

     

    יצאתי מחדרו, עוברת בסלון, מושכת מטה אל ברכיי את החצאית הקצרה שהתרוממה. חיוך רחב התפשט על פניי. דנה, שישבה על הכורסה האפורה ודפדפה בעיתון היומי, הרימה את ראשה. "מה את כזו מבסוטה?", שאלה והמשיכה להביט בעיתון. "סתם", עניתי והמשכתי לכיוון המטבח. פתחתי את דלת המקרר, קירבתי את ראשי, מביטה פנימה מחפשת משהו טעים. הוצאתי מהמקרר מעדן בטעם תות וכפית מהמגירה ליד התנור. התיישבתי ליד השולחן הארוך, אוכלת לאט את המעדן.

     

    תחושה מוזרה הזדחלה אל גופי. טעם התות הפך מריר. הנחתי את המעדן ואת הכפית על השולחן ויצאתי בריצה מהמטבח, שועטת במורד המדרגות הקצרות, רגליי נעקצות מקווצות הדשא שהתחככו ברגליי, נמשכת לכיוון שער הברזל הירוק הנטרק מאחוריי. דוחפת את המילים והרגשות בין סורגי השער כדי לא לתת לזיכרונות לבוא בעקבותיי.

     

    נערה על ענף של עץ (צילום: index open)
    "נותרתי חלולה, תלויה כמו חולצה על חבל כביסה"(צילום: index open)

     

    עברתי בריצה על פני שני רחובות, מתנשמת ומתנשפת, ריקה ממחשבות. רק הבניינים הארוכים מלווים אותי. עצרתי, מביטה סביבי. עצי ברוש עמדו בשורה ולידם מכוניות חונות, ורוח קלה טילטלה קלות את קצות צמרות הברושים. התכופפתי כדי להאט את קצב הנשימות, וכשהרמתי את ראשי, הוא היה שם, בקצה שורת הברושים. הכרתי אותו לפני כשבועיים בדרך מבית המרקחת. הוא ליווה אותי בחזרה להוסטל והבטיח שיחכה עד שאחזור.

     

    הוא לבש מכנסי ג'ינס שחורים וחולצה לבנה, ונעל נעלים שחורות ומבריקות. שיערו היה מסורק בקפידה וידיו מכונסות בכיסי הג'ינס האחוריים. הוא בלע אותי במבטו. התקרבתי אליו. ידיו אספו אותי אל חיקו וליטפו אותי, והיו לי כמילות אהבה. התכנסתי בין זרועותיו, מנסה לשכוח, לנוח, עוצמת את עיניי וחשה בידיו המחטטות בגופי, חודרות כמקדחה ומטמאות חללים בגופי המתרוקן.

     

    נותרתי חלולה, תלויה כמו חולצה על חבל כביסה, שהרוח התופחת בין השרוולים מפיחה בה חיים. השתחררתי מאחיזתו והתרחקתי בכמה צעדים. "אני חייבת לחזור. כבר מאוחר, מחכים לי", אמרתי ורצתי, מותירה אותו נשען על עץ הברוש, מלווה אותי במבטו. נכנסתי דרך שער הגינה, מביטה לאחור ומאיטה את צעדיי. פתחתי את דלת הכניסה החומה והכבדה בשקט. רציתי שלא יבחינו שנעלמתי, אולם קולו של המנהל ליווה את סגירת הדלת מאחוריי. "קורל, תזדרזי, אנחנו חייבים לצאת לבית הספר, כבר מאוחר".

     

    עליתי לחדר להתארגן לבית הספר. יחד יצאנו את השער, ידו אוחזת במפתחות ונשימתי נאחזת בנשימתו. רציתי שאף פעם לא נגיע. לאורך כל הדרך הוא דיבר אליי, מילים שעטפו אותי כצעיף המגן מפני הקור. משפטיו האירו מקומות אפלים בתוכי. הלכתי לצדו, שואבת ממנו את מנת החמימות והביטחון שתספיק לי לכל היום. הוא ליווה אותי לכיתת הלימוד, הביט בי עושה את דרכי בין השולחנות ומתיישבת בכיסאי. נופפתי לו לשלום.

     

    "אני אוחזת בידה, בתחינה שלא תלך ותשאיר אותי לבד עם סבך הרגשות והפחדים, מוקפת בתהומות חשוכים" (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    "אני אוחזת בידה, בתחינה שלא תלך ותשאיר אותי לבד עם סבך הרגשות והפחדים, מוקפת בתהומות חשוכים"(צילום: shutterstock)

     

    גופו נעלם במסדרון וידי השנייה נותרה קפוצה, עדיין אוחזת בו, בנשימתו נוסכת הביטחון. יום הלימודים חלף עוד בטרם התחיל. שירה המחנכת קראה לי בסוף היום, חיבקה אותי, מחייכת כולה, ולחשה אליי ברכות, "היה מאוד כיף לראות אותך רגועה ומקשיבה כל היום". "אני חייבת לזוז, מחכים לי בחצר", עניתי ורצתי החוצה. " להתראות מחר!" קראה, וקולה עטף את טפיפות צעדי.

     

    בכל לילה זה מתחיל. הוא נכנס אליי לחדר. החשיכה סוגרת עליי וידיו אוחזות בי, נוגעות, מלטפות, מבעירות את גופי. כוויות המגע שעל הגוף נעלמות, אבל הכאב, הכאב חונק, ואני לבד. הצללים המכסים את הקירות מתקרבים אליי, שולחים זרועות לעבר משכבי, סוגרים עליי מכל עבר. אני מביטה בהם בתחינה כנועה, "קחו אותי, קחו אותי!", הפחד ניבט אליי בחזרה מהמראה התלויה חשופה מתחת למנורה.

     

    דפיקה בדלת החדר מקפיצה אותי. "כן, אני..." אני לא מספיקה לסיים את המשפט. "זאת אני", אומרת בטי ומכניסה את ראשה לחדר. אני פותחת לה מיד את הדלת לרווחה ומתיישבת על המיטה. בטי נכנסת. מקרבת כיסא למיטתי ומתיישבת. היא מתחילה להקריא לי סיפורי אגדות על נסיכות, פיות וגמדים קופצניים.

     

    אני אוחזת בידה, בתחינה שלא תלך ותשאיר אותי לבד עם סבך הרגשות והפחדים, מוקפת בתהומות חשוכים. קולה זורע פרחי קטיפה המנופפים ברכות בעלי הכותרת. רעננותם מצננת את הזיעה שזולגת לאורך גבי. סיפור ועוד סיפור והזמן חולף. אני מורידה את השעון מידי ומניחה אותו מתחת לכרית. רציתי שלא תפסיק ושהסיפורים יימשכו לעד. הרגשתי שעיניי נעצמות לאט. ניסיתי להשאיר אותן פקוחות בכל כוחי. הסיפורים התמעטו עד שלא נותרו מילים.

     

    בטי קמה ושלחה את ידה לפתוח את הדלת לקול הנקישות. המנהל נכנס, הכניס ידו לכיסו. הוא שלף משם נסיך רכוב על סוס לבן והדביק אותו על זכוכית החלון בחדרי, שיכסה על הצללים הפולשים לחדר בכל לילה. "בכל לילה כשהמחשבות והצללים ימלאו את חדרך, תפני לנסיך הרכוב על הסוס הלבן והוא יבוא להציל אותך", אמר ונגע קלות במצחי. לאחר צאתו, שכבתי, מביטה בצללים שלא הצליחו לחדור מבעד לחלון. הנסיך רכוב על סוסו הלבן הביט בי בחזרה במבט נוסך ביטחון.

     

    • ניסים סמדז’ה מרצה בכיר בקורס טיפול באמצעות כלבים בקמפוס ברושים, בית הספר לרפואה משלימה אינטגרטיבית.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    ""בכל לילה כשהמחשבות והצללים ימלאו את חדרך, תפני לנסיך הרכוב על הסוס הלבן והוא יבוא להציל אותך"
    צילום: shutterstock
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים