שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ביקורת סרט - "אלאדין": כל הסימנים הראו אחרת, אבל הופתענו לטובה
    היא אמנם לא מדגדגת את שולי הגלבייה של המקור, אבל גרסת הלייב אקשן של "אלאדין" הפתיעה אותנו לטובה. אפילו הג'יני של וויל סמית' היה מוצלח במיוחד והזכיר לנו את ימיו הכריזמטיים


    "אלאדין" (1992) הופק שנה לאחר "היפה והחיה" ושנה לפני "מלך האריות" והיה אחד מפסגות הרנסנס של דיסני בשנות ה-90. הוא לא היה רק הצלחה כלכלית אדירה, אלא גם מקור השפעה על סרטי אנימציה רבים שיבואו אחריו. הקומדיה האנרגטית לא צייתה ל"ריאליזם" היחסי של סרטי דיסני ושאבה השראה מהאנימציה שוברת חוקי המציאות של אולפני האחים וורנר. לא בכדי צ'אק ג'ונס, גדול האנימטורים של האחים וורנר, קרא ל"אלאדין" "הסרט המצחיק ביותר שנעשה אי פעם".

     

    לזכות הסרט ההוא עמדו שני במאי אנימציה מוכשרים בשיא יכולתם (רון קלמנטס וג'ון מוסקר שלאחרונה ביימו את "מואנה"), המוזיקה שהלחין אלן מנקן (שזכה באוסקר) והמילים השנונות לשירים שנכתבו על ידי הווארד אשמן (שמת במהלך העבודה) וטים רייס (שהחליף אותו).

     

    מעל לכל אלו הייתה זו הופעתו של רובין וויליאמס בתפקיד הג'יני שבלטה במיוחד. היא התבססה על אנרגיה מאנית, חילופים מסחררים של דמויות וקולות, הומור אסוציאטיבי פרוע, ורפרנסים אנכרוניסטים שעברו מעל ראשם של הילדים. האנימציה תרגמה את ההוריקן הזה לדימויים מהירים וקולעים, והפכה את הג'יני לאטרקציה אדירה. דמות זו שינתה את סרטי האנימציה המסחריים: מאז החל השימוש בכוכבי קולנוע (על חשבון מדבבים אלמונים), ודמויות בסרטי אנימציה הפכו לתרגום של הפרסונה והיכולות של "הכוכבים" כדי למשוך את הקהל הבוגר. 

     

    המיזוג המושלם בין סגנון האנימציה לכישרון הייחודי של וויליאמס, הפכו את הניסיון לעבד את סרט האנימציה למתכונת ה"לייב אקשן" - אנימציית CGI, למאתגר במיוחד. אבל יש בעיה נוספת ומשמעותית עוד יותר בדרך לעיבוד: לא ניתן להתעלם מהיותו מבוסס על ייצוגי תרבויות המזרח התיכון שנראים כאילו נלקחו מסיוטי הלילה של אדוארד סעיד (מחבר הספר "אוריינטליזם"). החל משיר הפתיחה "לילות ערב" עם השורה הבלתי נשכחת "זה ברברי אבל, היי, זה הבית", דרך דמויות בעיצוב גרוטסקי והערבוב של תרבויות המזרח התיכון. בשנים האחרונות סרטים כמו "מואנה" (תרבות פולינזית) ו"קוקו" (תרבות מקסיקנית) עשו מאמץ עילאי להפגין רגישות תרבותית. לפני 27 שנים רגישויות אלו כלל לא היו שיקול.

    מתוך

    כל הסימנים לקראת יציאת "אלאדין" (Aladdin) בישרו רעות. הבמאי שנבחר לפרויקט הוא גאי ריצ'י שבשמונה השנים האחרונות ביים שני סרטים ("שם קוד: מ.ל.א.ך" ו-"קינג ארתור: אגדת החרב") - שניהם כשלו כלכלית וביקורתית. הוא מעולם לא ביים משהו דומה לסרט פנטזיה מוזיקלי-קומי לכל המשפחה. כאן הוא לא רק במאי, אלא משמש גם כתסריטאי שותף, יחד עם ג'ון אוגוסט, תסריטאי המזוהה עם סרטי "המלאכיות של צ'ארלי" וחמישה סרטים בינוניים ומטה של טים ברטון ("צ'ארלי בממלכת השוקולד", "צללים אפלים").

     

    צפו: גאי ריצ'י מתעקש להתראיין בעברית

     

    הטריילרים שבהם הוצג הג'יני החדש (וויל סמית') היו רחוקים מלשכנע בעבודת האנימציה שלהם – ואם זה לא יעבוד, מה עוד יש לסרט להציע? חודשיים אחרי העיבוד האיום ל"דמבו", נראה היה ש"אלאדין" נידון להיות עוד פרק עגום בבזיזה של דיסני את אוצרות האנימציה של החברה לטובת עיבוד "לייב אקשן"/CGI סר טעם.

     

    מתוך
    שחקנים אלמונים למדי

    ובכן, הפתעה - הסרט אינו קטסטרופה. הוא, כמובן, לא מדגדג את שולי הגלבייה של המקור, ובכל זאת זה לא האסון הצפוי. הניסיון להרחיב את העלילה, לפתח את הדמויות, ולעדכן אותן בהתאם לרגישויות התרבותיות של ההווה, נבנה כהרחבה מפוקפקת של השלמות של סגנון/תוכן שהייתה במקור. ל-90 הדקות המדויקות מפעם נוספו עוד 38 דקות של מהלך עלילתי פמיניסטי, כמה שירים, ו"סצנת אקשן גדולה" בחלק האחרון. יש ל"אלאדין" לא מעט בעיות, אבל כבידור משפחתי רועש וראוותני עם "מסרים" התואמים את השבלונה העכשווית, הוא מתקבל על הדעת.

     

    האלמנט הבולט הראשון הוא צוות השחקנים אשר, למעט וויל סמית', כמעט ואינם מוכרים. מעלתם העיקרית היא צבע העור ששורשיו המזרח תיכוניים ניכרים. אף אחד בתאגיד לא רצה לחטוף האשמות ב- Brownface (התחזות אתנית של שחקן לבן) כמו אלו שהועלו לפני עשור לליהוק של ג'ק ג'ילנהול ל"הנסיך הפרסי: חולות ערב". מתי הייתה הפעם האחרונה שבה כמעט כל התפקידים הראשיים בהפקה הוליוודית אדירת תקציב אוישו על ידי שחקנים ממוצא מזרח תיכוני-אסייתי? אני כלל לא בטוח שיש לכך תקדים. זה יכול היה להיות "הפנתר השחור" של הזהות המזרח תיכונית בקולנוע ההוליוודי, אבל גם אם יש ריכוך של האלמנטים הגזעניים שהיו במקור, לא מדובר באבן דרך בייצוג תרבות זו. זו עדיין שקשוקת זהויות אוריינטליסטית בתוספת תיבול גראם מסאלה של כוריאוגרפיית ריקוד בוליוודית.

    מתוך
    נעמי סקוט. עוד תשמעו עליה

    מנה מסעוד (קנדי ממוצא מצרי-קופטי) הוא אלאדין, פרחח הרחוב והגנב טוב הלב המתרגל טכניקות פארקור מעל גגות אגראבה. נעמי סקוט (בריטית ממוצא אפריקאי-הודי) היא ג'סמין, שהפכה לדמות דומיננטית יותר מכפי שהייתה במקור. בגרסה זו היא הבת של הסולטן (השחקן ממוצא פרסי נאוויד נאגהבאן) שרואה עצמה כמי שצריכה לקבוע תקדים ולרשת את אביה. בהתאם לכך היא מבצעת את שיר ה"אתם לא תגבילו אותי" (הקרוי כאן "Speechless") שמנסה להיות ה- "Let It Go" של הסרט הנוכחי. ככל הנראה, סקוט היא זאת שהקריירה שלה תפיק את המיטב מהסרט.  

     

    האיש הרע הוא הוואזיר המרושע ג'אפר (מארוון קנזארי - הולנדי ממוצא תוניסאי) אשר חומד את כסאו של הסולטן ובהמשך גם את ג'סמין. לשם כך הוא מנסה להשיג את מנורת הקסמים. הג'אפר האנמי שלו אינו יכול להשתוות לשלמות הקריקטורית של המקור ולקול של ג'ונתן פרידמן.

     

    מתוך
    מתוך "אלאדין"

    הצלחתו היחסית של הסרט נשענת על הג'יני בגילומו של סמית'. זה לא קדחתני ולא מצחיק כמו הגילום באנימציה של וויליאמס, אבל זה תפקיד שמאפשר לסמית' להפגין את הכריזמה שקצת עומעמה בשנים האחרונות שבהן יש נסיגה מובחנת בקריירה שלו. השליש הראשון מוביל למציאת הג'יני. הוא בעיקרו המפגש בין אלאדין וג'סמין כשבין שני השחקנים אין כימיה רומנטית ראויה לציון. השליש האמצעי, והמוצלח מבניהם, מכיל את המפגש עם הג'יני, המייצר כמה סיקוונסים פרועים ומהנים, המהווים גרסה לא רעה למה שהיה במקור. השליש האחרון הוא בעל אופי דרמטי יותר הקשור לעימות על המנורה, כשהג'יני נשלט ולא בשיאו הפרוע.

     

    אז שליש רומנטי בינוני, שליש קומי מוצלח, ושלישי דרמטי שלא מרים את הסרט לשיא. יותר זמן עם הרומנטי והדרמטי, הופכים את "אלאדין", באופן מובחן, לפחות קומי ומהנה מהמקור. בלי הצלחת הנאמברים המושקעים של השליש האמצעי הסרט היה שוקע. "אלאדין" מספק את הסחורה, אבל הוא לא יותר ממוצר תאגידי שתוכנן בקפידה סינתטית.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים