שתף קטע נבחר

 

המיתולוגיה של נאפסטר: 20 שנה למהפכה המוזיקלית

שירות שיתוף קובצי ה-MP3 שנולד לפני שני עשורים נחשב ל"רובין הוד" של צרכני המוזיקה ולסמל אנטי-ממסדי. חזרנו לסיפור הנוסטלגי של נאפסטר, למאבקים המשפטיים ולמהפכה שכמעט חיסלה את תעשיית המוזיקה

קטלוג מוזיקלי של יותר מ-40 מיליון כותרים, זמינות ב-33 שווקים בעולם, רשימות השמעה מונפשות על ידי גיפים, המלצות מבוססות אלגוריתם ואפילו תוכנית משפחתית משתלמת, במחיר של 15 דולר עבור חמישה משתמשים: נשמע כמו תיאור גנרי של שירות סטרימינג מוזיקלי? אולי, אבל הפעם לא מדובר בספוטיפיי או באפל מיוזיק, אלא בשירות סטרימינג שפועל תחת המותג "נאפסטר".

 

נאפסטר (צילום: Shutterstock)
הגלגול המחודש של נאפסטר(צילום: Shutterstock)

 

שני עשורים עברו מאז הוקם שירות שיתוף קובצי ה-MP3, ששינה לחלוטין את תעשיית המוזיקה העולמית, אלא שמתברר כי המותג "נאפסטר" מוחזק בחיים - גם אם קצת במחשכים: שירות הסטרימינג מחזיק ארבעה משרדים - בסיאטל, מינכן, פריז וסאו-פאולו, ומספק שירות מוזיקלי למספר בלתי ידוע של משתמשים. נאפסטר אינה נסחרת בבורסה ולכן מסרבת לשחרר נתונים על פעילותה, אבל נראה שמשהו שם עובד מספיק כדי שבחברה יצליחו להחזיק את הראש מעל למים. ב-2018 אמר המנכ"ל ביל פטריציו, שגם נתח קטנטן משוק ששווה היום עשרות מיליארדים - ולפי התחזיות צפוי לצמוח בקצב מסחרר - עדיין שווה את ההשקעה.

 

אלא שמלבד השם, הלוגו מעורר הנוסטלגיה והקשר למוזיקה - בין נאפסטר של אז לנאפסטר של היום אין כל קשר. שנתיים לאחר שהקים שון פנינג את החברה המהפכנית שלו - הוא כבר נדרש לפרק אותה בעקבות שורה של תביעות משפטיות. נאפסטר פורקה לחתיכות, עברה מיד ליד כשתגי המחיר הולכים ויורדים. בשנת 2011, נאפסטר נרכשה על ידי חברה בשם "ראפסודי" - שהייתה הראשונה להציע גישה מקוונת לקטלוגים מוזיקליים בתשלום, והוקמה פחות או יותר יחד עם נאפסטר. מאז 2016, הוחלט שהכיוון המיתוגי של החברה מוכרח להישען על נאפסטר - מותג בסטטוס כמעט מיתולוגי, ואילו השם "ראפסודי" נדחק אל אחורי הקלעים.

 

צדק לחובבי מוזיקה

אם אתם בני 30 וצפונה, לא נדרשת כל היכרות מוקדמת עם המיתולוגיה של נאפסטר. השבוע לפני 20 שנה הושק רשמית שירות ה-P2P, שאיפשר לראשונה למשתמשי רשת לשתף ביניהם קובצי מוזיקה. זה קרה בתקופה הרווחית והפורה ביותר של תעשיית המוזיקה העולמית - שקידשה את ה-CD, את הכוכבנות, בה הלייבלים התעשרו ורשתות כמו טאוור רקורדס היו מוקדי עלייה לרגל של ממש.

 

פצצת נוסטלגיה. נאפסטר (צילום: Shutterstock)
פצצת נוסטלגיה. נאפסטר(צילום: Shutterstock)

 

שון פנינג היה בן 19 כשהוא שיגר את גרסת הבטא של נאפסטר, אותה ייסד יחד עם שון פרקר - אחד המשקיעים הראשונים בפייסבוק, אל הרשת. באמצעותה הוא הציג את הרעיון המהפכני של שיתוף קובצי מוזיקה דיגיטליים, בחינם כמובן, על גבי האינטרנט - והבשורה התלהטה כאש בארכיון ויניל. נאפסטר לפתה לא רק את חובבי המוזיקה, היא הצליחה לכבוש גם את ליבם של גיקים בזכות הטכנולוגיה והרוח החדשנית, ונהנתה מתדמית של חלוצה לוחמת צדק: היא הצליחה לפרק את מגדל הקלפים הראוותני של חברות התקליטים, שמכרו בתקופת השיא אלבומים חדשים במחיר של 80-90 שקלים.

 

אבל נאפסטר גם הצליחה לשבור את החסמים המסורתיים של התעשייה: ה"קטלוג" שלה התבסס על עותקים דיגיטליים של המשתמשים עצמם ששותפו, ולכן הוא כלל לא רק מוזיקה מסחרית מצליחה, אלא הרבה מאוד מוזיקת שוליים, בוטלגים והקלטות נדירות, וכן - גם הרבה מאוד הדלפות. בשיאה, לפי פרסומים שונים, נאפסטר החזיקה כמעט 80 מיליון משתמשים, מספר בלתי נתפס לתקופת פעילות קצרה כל כך שהתרחשה בדיוק במהלך התפוצצות בועת הדוט-קום.

 

נאפסטר (צילום: Shutterstock)
המיתוג עדיין שווה. נאפסטר(צילום: Shutterstock)

 

הנפילה, כאמור, הייתה מהירה בדיוק כמו הנסיקה: תפקיד מכובד במיתולוגיה של נאפסטר שייך להילרי רוזן, מי שהייתה בשעתו נשיאת RIAA - איגוד תעשיית ההקלטות האמריקני. לפי האגדה, אי שם בשלהי 1999, כינסה רוזן את בכירי תעשיית התקליטים בארצות הברית בחדר ישיבות אחד. היא ישבה מול מחשב, וביקשה מהם, כל אחד בתורו, לזרוק לחלל החדר שם של שיר שמבוצע על ידי אחד מהאמנים המיוצגים שלהם. בכל פעם שנאמר שם כזה, היא הקלידה אותו בנאפסטר - ולחצה פליי. כשהתברר שגם אמנים לא מוכרים וסינגלים שטרם שוחררו נמצאו במאגר, חלחלה ההבנה שיש כאן בעיה של ממש.

 

בתפקיד הדודים המביכים: חברי להקת מטאליקה 

בשנת 2000, פחות משנה אחרי שהושקה גרסת הבטא של נאפסטר, כבר החלו לזרום תביעות משפטיות לכיוון החברה. החלוצים, באופן מפתיע, היו אנשי להקת "מטאליקה", שגילו שיר שלהם שטרם שוחרר בצורה מסחרית, זמין להורדה בנאפסטר. כמעט במקביל הוגשה גם תביעת ענק מטעם RIAA, ואלה יצרו כדור שלג סבוך: עוד ועוד אמנים ביקשו למצות את הדין עם נאפסטר בגין הפרות של זכויות יוצרים, אבל הרגולציה לא ידעה איך לאכול את זה. נאפסטר לא החזיקה בשום קטלוג או תוכן מוזיקלי בעצמה, היא רק איפשרה למשתמשים לשתף קבצים. לכו תתבעו עכשיו, בנפרד, 80 מיליון איש בכל העולם.

 

שניים מחברי להקת מטאליקה (צילום: Shutterstock)
חלוצי התביעות. שניים מחברי להקת מטאליקה(צילום: Shutterstock)

 

המאבק המשפטי והכותרות שהוא ייצר תרמו לפופולריות הגואה של נאפסטר: זו הייתה מלחמה של טובים נגד רעים, וכל מי שניצבו מול נאפסטר - בין אם אלה דמויות בכירות בתעשיית המוזיקה האמריקאית ובין אם אלה אמנים פופולריים, סומנו מיד כמשמידי מסיבות. הילרי רוזן התמודדה עם תגובות קשות שכללו גם איומים על חייה, חברי להקת מטאליקה הפכו בין לילה לדודים המביכים בארוחת שישי. לעומת זאת, להקות כמו רדיוהד, שהאלבום Kid A שלה צץ בנאפסטר כמעט שלושה חודשים לפני שחרורו הרשמי, צברו לפתע מיליוני מאזינים וטיפסו לראש רשימות ההשמעה בזכות השירות.

 

בצד השני של המתרס ניצבה נאפסטר - שנתפסה כמחתרתית, אנטי-ממסדית, הפיצה בשורה מוזיקלית ותרבותית, אבל גם בשורה צרכנית אמיתית למשתמשי הרשת - שיכלו מעכשיו ליהנות מכל המוזיקה שבעולם, ללא חסמים ובחינם. התביעה של RIAA התמקדה בניסיון לתייג את אנשי נאפסטר כבעלי אחריות משפטית להפרת זכויות היוצרים שאיפשר השירות שהשיקו, והגב החזק של חברות התקליטים הכריע את הכף. נאפסטר פורקה ב-2001, אחרי שהפסידה בתביעה ונדרשה להסדיר בהמשך תשלומי פיצויים גם ביתר התביעות שנוהלו מול אמנים.

 

בשנתיים של פעילות נאפסטר הצליחה לייצר מהפיכה אמיתית, וגם לאחר שפורקה לחלוטין - משתמשים ברחבי העולם המשיכו ליהנות מהפירות שלה. המורשת של נאפסטר המשיכה בשירותים דומים כמו אימיול, קאזה, סולסיק ואחרים, וכשגם אלה נעלמו - נולדה ההבנה שמוזיקה בפורמט דיגיטלי מחייבת מודל עסקי חדש לגמרי. נאפסטר סללה את הדרך - בהתחלה לקטלוגים וחנויות מוזיקה מקוונות, ובהמשך גם לשירותי סטרימינג פופולריים יותר או פחות. בדיוק כמו זה שעליו מוטבע הלוגו של נאפסטר. 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים