שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "בשורות טובות": יותר כמו חדשות רעות
    מעריצי ניל גיימן וטרי פראצ'ט היו אמורים לקפוץ באוויר משמחה על יציאת הסדרה, שהיא עיבוד נאמן למקור של רומן הפנטזיה האהוב. הבעיה היא ש"בשורות טובות" לא מספיק טובה. למרות הדיוק בפרטים, השחקנים המעולים וההשקעה הכספית, הלב האמיתי של הסיפור ירד בעריכה. חבל

    עבור חובבי "בשורות טובות", רומן הפנטזיה האהוב של ניל גיימן וטרי פראצ'ט זצ"ל (שתורגם לעברית והפך גם פה לסוג של קאלט), המיני-סדרה באותו השם של אמזון פריים וידאו עלולה להוות בשורות רעות למדי. היא מונה שישה פרקים בלבד, מתגאה בקאסט נרחב ומעורר קנאה (כולל מייקל שין, דיוויד טננט וג'ון האם), נהנית מתקציב ניכר ובכלל, כל פריים בה מסגיר השקעה מרשימה. ועדיין, איכשהו, שום דבר לא באמת עובד בה.

     

    וזה מוזר, מאחר ש"בשורות טובות" מהווה עיבוד נאמן למקור. בעצם, זה ממש מוזר, מכיוון שהשואוראנר שלה – מי שיצר אותה, ניווט, פיקח על כל פרט במהלך עשייתה והביא אל המסך – הוא ניל גיימן, אחד מצמד המחברים. והאיש, אגדה בתחום סיפורת הפנטזיה, מכיר את השטח. שלל יצירות שלו כבר עובדו בעבר למסכים (ביניהם "אבק כוכבים", "קורליין", "אלים אמריקאיים"), וב-2007 הוא אף כתב בעצמו תסריט מצוין (ל"בייוולף" המלהיב). על פניו מדובר בהום-ראן, לתת בידיו של יוצר כמותו את המפתחות לעיבוד יוקרתי של הספר שלו. רק שזה לא.

     

    בשורות טובות ()

    הסיפור - אם לנסות ולתמצת לכדי כמה משפטים את המהתלה הפתלתלה, עמוסת הדמויות, סיפורי הצד וההסחות שרקחו גיימן ופראצ'ט - עוסק בסוף העולם. כי הוא מגיע, הסוף, והוא עושה זאת בדמותו של ילד שבמקרה גם הינו האנטיכרייסט, החיה טורפת-העולמות. היחידים שיכולים לעצור אותו הם המלאך אזירפאל (מייקל שין) והשד קראולי (דיוויד טננט), שב-6,000 אלפי השנים שחלפו מאז שנפגשו לראשונה בגן עדן - הפכו לחברים הכי טובים.

     

    בשורות טובות ()

    קראולי היה הנחש שפיתה את חווה, ואזירפאל (שהסתבך עם הבירוקרטים של גן עדן בגלל זה), נתן לה ולאדם חרב אש שתשמש אותם בשממה אחרי שהקב"ה העיף אותם קיבינימט. הפגישות המשיכו לאורך המילניומים, בעוד השניים מפציעים ברגעי מפתח של האנושות ומנסים להשפיע, כל אחד בדרכו, זה לטוב וזה לרע, על הנקרים בדרכם. עם הזמן ולמרות ששניהם משני צדי מתרס ברור, התפתחה שם חברות עזה – אחת שכוחה האמיתי יתגלה רק תחת הנסיבות המטורללות של סוף העולם.

     

    עוד ביקורות טלוויזיה:

     

    כן, בבסיסו, ולמרות שהוא מתפזר לאלף ואחת כיוונים נוספים, "בשורות טובות" הוא Buddy movie, סרט על שני חברים שחווים עליות ומורדות ומגלים לבסוף שביחד הם הכי הכי. זו אחת מהנוסחות הוותיקות ביותר, ולא לחינם – בידיים הנכונות, היא תמיד עובדת. בטח כשיש לך שחקנים כמו טננט ושין. הטעות הגדולה של גיימן השואוראנר הינה ההתעקשות שלו לדחוס לתוך העיבוד הטלוויזיוני את כל שאר מיליון ואחת הסחות הדעת של "בשורות טובות", במקום להתרכז במה שהיה הקו המרתק והמספק ביותר של הספר - החברות בין השד והמלאך, והמצב המעניין שנוצר כשתחת השפעתה, כל אחד מהם מתחיל לנטות מעט לעבר הצד של היריב.


    בשורות טובות ()

    הסיפור של נצר המכשפות אנתמה דווייס (אדריה ארג'ונה) ונצר ציידי-המכשפות (ג'ייק ווייטהול) הכרוך אחריה, שניהם תרים בקדחתנות אחרי האנטיכרייסט הצעיר (סם טיילור בק)? לא עד כדי כך מרתק, מה לעשות. קורותיהם של צייד המכשפות החלקלק שאדוול (מייקל מק'קין) ובעלת הבית/מדיומית/ידידה שלו, מאדאם טרייסי (מירנדה ריצ'רדסון)? אוף, למי אכפת. תביאו את אזירפאל וקראולי מציקים לשייקספיר והופכים לאחוקים.

     

    בשורות טובות ()

    הייתכן שגיימן פשוט קשור מדי לחומר שלו מכדי להעניק לו את הטיפול הנדרש כשואוראנר, גם אם זה כולל קיצוץ אכזרי של חומר? ובכן, ייתכן, וייתכן גם שתחושת כבוד וחובה כלפי פראצ'ט המנוח, שכבר היה בשלבים המתקדמים של מחלת האלצהיימר כשביקש מחברו להביא סוף סוף את "בשורות טובות" אל המסך (היו מספר ניסיונות עם השנים, אבל כלום לא צלח), היא שגרמה לו להזיע כל כך על מנת להכניס את הכל. אבל זה לא עושה טוב ל"בשורות טובות", וגם חוסר ניסיונו של גיימן בעמדת הבוס ניכר.

     

    המיני-סדרה, שעל בימויה חתום דאגלס מקינון, תפורה בגסות מפתיעה ביחס לפרויקט כה יוקרתי. הקצב שלה לא אחיד - לעיתים היא רצה קדימה, ולעיתים תקועה במקום. האפקטים המיוחדים לא מיוחדים במיוחד, העריכה מקרטעת (עם שימוש נפשע ממש בשירי להקת קווין, שהרשות להשתמש בהם ניתנה באופן נדיר), וחמור במיוחד, המשחק מופרז וטרחני (שין מדגים שבידיים הלא נכונות הוא יכול להתדרדר לאובר-אקטינג הרסני, אבל טננט שומר איכשהו על כבודו). בעצם, אין שום דבר ש"בשורות טובות" באמת מצטיינת בו, אולי חוץ מאשר כתוביות הפתיחה ההורסות, המלוות בנעימת נושא מתבקשת מאת המוזיקאי דיוויד הולמס.

     

    בשורות טובות ()

    לא הכל אבוד, מיינד יו. פה ושם "בשורות טובות" מבדחת למדי, פה ושם ישנן כמה סצנות כייפיות (מי יכול להתנגד לשוט של טננט, עם עדשות חתול כתומות בעיניו, שועט דרך חומת אש בבנטלי בוערת?), ובסך הכל, מדובר בדיל קליל, צבעוני ומבדר. אפילו יש מי מחובבי סגנון הפנטזיה האבסורדית/גרוטסקית של גיימן ופראצ'ט שעשוי לאהוב אותה, על אף המילים עימן פתחנו את הטקסט הזה. אך הם זוכרים לה חסד נעורים, ובסופו של דבר, זוהי הבעיה האמיתית פה: העובדה ש"בשורות טובות", ספר שפורסם ב-1990, העלה מעט עובש עם השנים. כשיצא היה בו אלמנט חלוצי, שת"פ שנון בין שני מאסטרים בשיאם שגם מזגו מנה יפה של סאטירה חדה לתוך סיפור שג'ינגל יפה בין הומור לזוועה, בין אופטימיות קוסמית לפסימיות כרונית.

     

    היום הסאטירה פחות רלוונטית, הטון האירוני של המספר (אלוהים בכבודה ובעצמה, ובקולה של פרנסס מקדורמנד) נראה פתאום טרחני, וב-30 השנים האחרונות ראינו כל כך הרבה סיפורים על סוף העולם, עד שכל רמז לרעננות נעלם לו. גיימן אולי עיבד את ספרו נאמנה מדי, כן, אבל הסיבה העיקרית ש"בשורות טובות" המיני-סדרה איננה טובה מספיק – פרט לרישול המתמיה והיעדר המוג'ו המאפיינים אותה – טמון בכך שהספר הזה כבר שייך לעידן אחר. זה הכל.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים