שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "שייקה - החיים הנסתרים של שייקה אופיר": לא מחדש, אבל מרגש

    על אף שמו, סרטו של ארי דוידוביץ' על שייקה אופיר לא מציע הרבה מלבד נוסטלגיה. אבל איזו נוסטלגיה מזוקקת זו! קשה להישאר אדישים לכישרונו האדיר של אופיר וחומרי הארכיון הרבים יעלו בכם חיוך


    גיבורי התרבות המקומיים כמעט ולא העסיקו את הקולנוע הישראלי. למעט "זוהר" על עלייתו ודעיכתו של זוהר ארגוב, ולאחרונה גם "יונה" אודות המשוררת יונה וולך – קשה להיזכר בעוד סרטים משמעותיים שנדרשו לדמויותיהם של אמנים וזמרים משלנו. הגשש החיוור, עופרה חזה, אורי זוהר, נתן אלתרמן, דז'יגאן ושומאכר – אלו הם רק דוגמאות אקראיות להיעדרה הכה-נוכח של התרבות הישראלית מהקולנוע שנוצר פה.

     

    "החיים הנסתרים של שייקה אופיר" - טריילר

    "החיים הנסתרים של שייקה אופיר" - טריילר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    בקולנוע התיעודי, לעומת זאת, נעשו כמה ניסיונות – הבולט שבהם הוא הסדרה המרתקת על חייו ופועלו של המחזאי חנוך לוין ששודרה ב"כאן". הדוקומנטריסט ארי דוידוביץ' מקדיש את השנים האחרונות ליצירה של דיוקנאות תיעודיים של כמה מבכירי הזירה התרבותית בארץ. "מחכים לגודיק" (2007) הביא את סיפורו של המפיק האגדי שהיה מלך הבידור הקל בשנות ה-60; "ציפור בחדר" (2015) התמקד בדמותה הטרגית של המשוררת תרצה אתר. עתה מגיע אל האקרנים, היישר מבכורתו בפסטיבל דוקאביב, "שייקה – החיים הנסתרים של שייקה אופיר", וכל מילה נוספת באשר לתוכנו נדמית מיותרת.

     

    ראשית דבר, יש לשבח את בתי קולנוע לב שבשנה האחרונה העלו הילוך בכל הנוגע להקרנה של סרטים תיעודיים ישראליים על המסך הגדול. בשבוע שעבר עלה שם "החבר דב" של ברק הימן אודות חבר הכנסת לשעבר מטעם חד"ש, ובקיץ שעבר "יונתן אגסי הציל את חיי" של תומר הימן משך צופים רבים לאולמות הרשת. החשיפה הניכרת שהסרטים התיעודיים זוכים לה, כמו גם האפשרות לצפות בהם בקולנוע (ולא אחת אף לזכות במפגש שאלות-ותשובות עם מושאיהם בתום ההקרנה) – הן בהחלט משמעותיות.  

     

    מתוך
    מתוך "שייקה – החיים הנסתרים של שייקה אופיר"(צילום: James Kriegsman)

    מהנה, על כן, היה לצפות ב"שייקה" בהקרנת סופשבוע באולם שהיה מלא בצופים, רובם בעשורים המתקדמים של חייהם, שהגיעו בעיקר בזכות הנוסטלגיה (הסרט ישודר בהמשך השנה ביס-דוקו). ואכן, זהו סרט חובה לכל מי שקטעי ארכיון נושנים בכיכובו של גדול אמני הבמה של ישראל מרגשים אותו. מראשית דרכו של אופיר בצ'יזבטרון ועד הופעתו האחרונה ב"המלך מתיא הראשון" (הוא נפטר בשנת 1987, בגיל 58) – הסרט הזה הוא נוסטלגיה מזוקקת ומעלה חיוך.

     

    חוץ ממנה, מהנוסטלגיה, סרטו של דוידוביץ' אינו מציע הרבה. הכותרת מתיימרת להציג בפנינו את שייקה אופיר שלא הכרנו, אך אם הכוונה היא לחשיפה של פרטים משמעותיים שאמורים לפענח את אישיותו ולהשליך על כשרונו – הדבר הזה אינו כאן. על כן, משונה למדיי הבחירה של דוידוביץ' לחלק את הסרט לשני פרקים, בהתאם לשנות נישואיו של אופיר: הראשונים, לאוהלה הלוי, בתו של מייסד תיאטרון "האוהל", והשניים, ללידיה, בתו של כוכב התיאטרון היידי, ישראל שומאכר. הסרט כולל ראיון-אודיו מוקלט עם אוהלה, וכן ראיונות עם לידיה אופיר (שהלכה לעולמה במהלך הצילומים), ובנותיו עתליה (מנישואיו לאוהלה) וקארין. שני בניו, אלעד (שעליו נכתב השיר "אלעד ירד אל הירדן") ואלכסנדר-גיגי – נעדרים ממנו. אלעד נפטר לפני מספר שנים, וגיגי סירב לקחת חלק.

    מתוך
    שייקה אופיר עם קארין ולידיה, אשתו השנייה(צילום: אבי שמחוני)
    אבל החלוקה הזו, שמעמידה את החיים האישיים ולא את הקריירה במרכזה, אינה מייצרת איזושהי תובנה בעלת ערך. "שייקה" מתנהל כביוגרפיה תיעודית מסורתית הנעה מראיונות לקטעי ארכיון מענגים, ואם מישהו ציפה לגילוי מסעיר, הנה ספוילר – שייקה אופיר היה אב למופת, ומהרומן שהיה-או-לא-היה עם מרלן דיטריך נותרו רק ספקולציות. השאלות המעניינות יותר הקשורות בשני הבנים, במיוחד אלעד יפה התואר שהפך להומלס ומת מסרטן הלבלב, וביחסיו של אופיר עמם – נותרות בלתי פתורות. הבטיחו "חיים נסתרים" קיבלנו "חיים שכאלה".

     

    שלל המרואיינים – אחיו של אופיר, שמעון, גדי יגיל, ניצה שאול, שייקה לוי, גברי בנאי, שושיק שני, השחקנים מיה זיו ודרור קרן ומבקרת הקולנוע מרלין וניג, רשימה חלקית בלבד – סחים את דבר גדולתו של אופיר, שהקריירה הבינלאומית שלו נסקה עם תום לימודיו בסטודיו של הפנטומימאי הדגול אטיין דקרו. איש מחבריו, כפי הנראה, מעולם לא נתקל בצדדיו האפלים יותר – מה שעשוי היה להעניק לסרט מידה ניכרת יותר של מורכבות. דעיכתה של הקריירה שלו, שאילצה את אופיר להופיע בחלטורות, מוסברת, בין היתר על ידי העיתונאי יונתן גת, ב"חילופי דורות" בבידור הישראלי, אך הסרט מעדיף להיצמד לנרטיב הטרגי הזה מבלי לדון באמת במטמורפוזה של ההומור המקומי. אופיר, אגב התזה שמציע הסרט, פשוט לא התאים יותר ונתפס כשריד של הומור מיושן בימים שבהם פרץ הסטנדאפ.

    מתוך
    עם עתליה, ביתו מנישואיו הראשונים(צילום: מתוך אוסף אוהלה הלוי)
      

    כמבקר קולנוע, אם יש משהו שאני מצטער עליו באמת, הרי זה שהסרט לא מגלה איך עבד אופיר על הדמות שהפכה להכי מזוהה עמו, זו של השוטר אזולאי. הסרט אמנם מתעכב על צילומי סצינת הסיום של הסרט, הגדולה והמרגשת ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי, אך חבל שאינו מספק היכרות עם דרכי עבודתו של אופיר כשחקן, דווקא בתפקיד הזה.

     

    ועם זאת, זהו סרט רב-קסם, בעיקר משום שקשה להישאר אדישים לכשרונו העצום של אופיר. שוב ושוב אפשר לצפות בו כמנצח מקהלה משבח "יופי נחמה" ומדגים טיפוסי מעשנים. בפרפרזה על הצהרתה המפורסמת של כוכבת העבר נורמה דזמונד ב"שדרות סנסט" – אופיר נותר גדול. זה ההומור שנעשה קטן. ו"שייקה" מבהיר זאת היטב.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אריה פוזנר
    "שייקה - החיים הסודיים של שייקה אופיר"
    צילום: אריה פוזנר
    לאתר ההטבות
    מומלצים